גבורות השם פרק ע' חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

פרק ע
נושא הפרק: מקום המקדש
המקום מורה על מעלה
בְּמַה שֶּׁכָּל הַדְּבָרִים לְפִי עִנְיָנָם וּלְפִי מַעֲלָתָם מֵעַצְמָם* יֵשׁ מָקוֹם לָהֶם, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ שֵׁם מָקוֹם 1 הוּנַח אֶל הַמַּעֲלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (כתובות קג, ב): מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו. כִּי הַמָּקוֹם מוֹרֶה 2 בָּרֹב עַל הַמַּעֲלָה שֶׁל הָעוֹמֵד בּוֹ, שֶׁאִם הַדָּבָר חָשׁוּב יֵשׁ לוֹ מָקוֹם חָשׁוּב לְפִי עִנְיָנוֹ, וְהָעִנְיָן הַזֶּה מְבֹאָר נִגְלֶה מְאֹד.

לחיבור בין הבורא לנבראים יש מקום קבוע
וְאֶל הַחִבּוּר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא חִבּוּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם הַנִּמְצָאִים הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאָמַרְנוּ לְךָ שֶׁהוּא חִבּוּר נִבְחָר יוֹתֵר מִן חִבּוּר הָעֶלְיוֹנִים כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְזֶה מָקוֹם קָבוּעַ, שֶׁאִם הָיָה דֶּרֶךְ עֲרַאי, כָּל דְּבַר עֲרַאי הוּא מִקְרֶה וְאֵינוֹ בְּעֶצֶם, וּכְבָר הוֹכַחְנוּ לְמַעְלָה שֶׁאֵין חִבּוּר הַזֶּה מִקְרֶה, אֲבָל הוּא סֵדֶר אֱלֹהִים. וְאִם שֶׁלֹּא הָיָה מָקוֹם קָבוּעַ לַחִבּוּר הַזֶּה בִּהְיוֹתָם בַּמִּדְבָּר וְגַם אַחַר כָּךְ, הַיְנוּ 3 שֶׁהַזְּמַן נוֹתֵן שֶׁלֹּא הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מְנוּחָה גְּמוּרָה עַד יְמֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁאָז הִנִּיחַ לָהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִכָּל אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וּכְדִכְתִיב בַּקְּרָא, וְאָז רָאוּי אֶל מָקוֹם קָבוּעַ. לֹא כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם מְנוּחָה, וְאֵיךְ יִהְיֶה מָקוֹם קָבוּעַ! וְעַל פִּי זֶה נִקְרָא שְׁלֹמֹה, עַל שֵׁם הַשָּׁלוֹם וּמְנוּחָה בְּיָמָיו, וְאָז רָאוּי אֶל מָקוֹם קָבוּעַ. וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה כָּל מָקוֹם רָאוּי אֶל הַחִבּוּר הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ מָקוֹם לְפִי מַעֲלָתוֹ, וְאִם כֵּן צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה אֶל הַחִבּוּר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, מָקוֹם מְיֻחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ.

הצורך במקום מיוחד לחיבור מצד ישראל ולא מצד הקב"ה שהכול מקומו
וְאִם כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מִצַּד עַצְמוֹ אֵין לוֹ מָקוֹם וּגְבוּל מַקִּיף אוֹתוֹ, מִכָּל מָקוֹם דָּבָר זֶה הוּא מִצַּד הַמְקַבֵּל, כִּי 4 הַמְקַבֵּל אֵינוֹ מְקַבֵּל הַחִבּוּר רַק בְּמָקוֹם מְיֻחָד שֶׁהוּא מוּכָן לוֹ אֶל הַקַּבָּלָה. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ כְּבוֹדוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִצַּד הַמְקַבֵּל שַׁיָּכִים כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ לְךָ פְּעָמִים הַרְבֵּה מְאֹד, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ נִמְצָא לַנִּמְצָאִים כְּפִי הַמְקַבְּלִים, וּכְפִי עִנְיַן הַנִּמְצָאִים בְּעַצְמָם הֵם מְקַבְּלִים כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וּכְמוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר בָּא הוּא יִתְבָּרַךְ אֶל הַר סִינַי וְהָיָה בְּמָקוֹם מְיֻחָד, לֹא שֶׁשַּׁיָּךְ זֶה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, רַק מִצַּד הַמְקַבֵּל, שֶׁהַמְקַבֵּל צָרִיךְ אֵלָיו מָקוֹם מוּכָן אֶל הַחִבּוּר, וְאֵלָיו נִגְלֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוּכָן לוֹ כַּאֲשֶׁר רָאוּי אֶל הַמְקַבֵּל, אֲבָל מִצַּד אֲמִתַּת עַצְמוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא שַׁיָּךְ זֶה. וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּרוּרִים וְאֵין כָּאן לְהַאֲרִיךְ. מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ אֶל הַחִבּוּר הַנִּכְבָּד הַזֶּה שֶׁהוּא מִצַּד הַמְקַבֵּל מָקוֹם לְפִי הַמַּעֲלָה.
____________________________
לכל דבר לפי ענינו ומעלתו יש מקום, לכן הביטוי: מקום, 1 מבטא מעלה, כמו שאמרו חכמים: ממלא מקום אבותיו, כי 2 בדרך כלל המקום מלמד על המעלה של העומד בו, אם הדבר חשוב יש לו מקום חשוב, בהתאם לענינו. עניין זה מבואר וידוע מאד.
בפרקים הקודמים הארכנו לבאר את עניין חיבור השכינה עם העולם התחתון, ושחיבור זה נעלה יותר מהחיבור עם העליונים. לא יתכן שלחיבור זה לא יהיה מקום קבוע, כי אם מקום החיבור ארעי הרי עצם החיבור ארעי, כי כל דבר ארעי הוא מקרי ואינו מהותי, וכבר הוכחנו למעלה שאין החיבור הזה מקרי אלא על פי התכנית האלוקית בעולם. ואין קושיה ממה שלא היה מקום קבוע לחיבור הזה כל זמן שהיו ישראל במדבר וגם אחר כך בתחילת היותם בארץ, דהיינו 3 כל זמן שלא היתה להם מנוחה בארץ עד מלכות שלמה, שאז הניח להם ה' מכל אויביהם מסביב כמוזכר בכתובים, כי כל זמן שלא היה לישראל בעצמם מנוחה, איך יהיה מקום קבוע להשראת השכינה? רק בימי שלמה, כשהגיעו למנוחה, היה ראוי שיהיה לחיבור מקום קבוע. מטעם זה נקרא שלמה בשם זה, על שם השלום והמנוחה שהיו בימיו, ואז ראוי שיהיה לחיבור השכינה וישראל מקום קבוע. לא יתכן שכל מקום יהיה ראוי לחיבור הזה, כי כאמור למעלה לכל דבר יש מקום בהתאם למעלתו, ולכן גם לחיבור השכינה וישראל צריך שיהיה מקום מיוחד בהתאם למעלת החיבור.
ואף שלקב"ה אין מקום ואין גבול מגביל אותו, דברינו על מקום לחיבור הם מצד 4 האדם, כי האדם אינו יכול להתחבר אלא במקום מיוחד לחיבור, אך מצד הקב"ה השמים ושמי השמים לא יכלכלו את כבודו, וכל דברינו רק מצד בני האדם. כבר בארנו הרבה פעמים שהקב"ה מתגלה לנבראים בהתאם למדרגתם, ולפי מעלתם הוא מתגלה אליהם. כך יש להבין גם את משמעות ירידת ה' על הר סיני. הר סיני הוא מקום מיוחד לחיבור ישראל והשכינה, ואין הדברים אמורים ביחס לקב"ה אלא מצד ישראל, שהם צריכים מקום לחיבור עם השכינה. לישראל התגלה במקום מסוים, כפי מה שראוי לישראל, אבל מצד הקב"ה זה לא שייך. דברים אלו ברורים ואין להאריך בהם. בכל אופן מצד ישראל צריך שיהיה מקום לחיבור עם השכינה, והמקום צריך להיות במעלת החיבור.
[ מֵעַצְמָם – העצמית.]

הקדמה
לקראת סיום הספר מגיע המהר"ל לתכלית של יציאת מצרים – בית המקדש, כפי שמוזכר בסיומה של שירת הים: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה'כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" [שמות טו, יז].
המקדש הוא נקודת השיא שאליה שואף עם ישראל. שם בא לידי ביטוי הקשר העמוק והשלם בינינו לבין הקב"ה. בפרק זה מסביר המהר"ל על הצורך במקום פיזי שבו יתרחש הקשר הזה. אמנם זהו קשר רוחני ופנימי, אך מטרתו של קשר כזה היא להופיע ולהתגלות בארץ. זוהי אף מטרתה של הבריאה כולה – גילוי העולם הרוחני בעולם הגשמי.
בהמשך הפרק מעמיק המהר"ל במדרש 'שבעה דברים קדמו לעולם', ומסביר כל אחד מהם – תורה, תשובה, גן עדן וגיהנום, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח. דרך מדרש זה מרומם אותנו המהר"ל לעולם רוחני, נקי וטהור מסיגי העולם הזה. עולם זה קדם לעולמנו, הוא מגדיר עבורנו את המטרה והיעד וקיומו של העולם נובע ממנו. דרך עולם עליון זה אנו נפגשים במהותו הפנימית של בית המקדש – קדושה שקדמה לעולם, שורשית וטהורה, שמתגלה כאן בעולם שלנו.

ביאורים
לכל דבר בעולם יש מקום, לפי צורך הדבר ולפי כבודו. למשל, לרב בית הכנסת יש מקום מיוחד רק לו בקדמת בית הכנסת. מקומו מצביע על כך שהוא נמצא בראש עדתו ושתפקידו למלא את צורכיהם. כאשר בן הרב הוא תלמיד חכם שהגון לרבנות על עדת אביו, והוא נכנס לכהן בתפקיד הרב תחת אביו, קוראים לזאת שהוא 'ממלא מקום אביו'. אין הכוונה שהוא מקבל רק את הכיסא של אביו, אלא שהמקום המיוחד מראה על התפקיד והחשיבות של מי שיושב בו. לכן 'מקום' משמש גם במשמעות של חשיבות.
כאשר הדבר קבוע יש לו מקום קבוע. לעומת זאת, לדבר זמני יש מקום זמני. כאשר מגיע רב חשוב לבקר בבית הכנסת, יכינו לו כיסא מיוחד ומכובד, אבל הכיסא יהיה שם רק עד שהרב ילך.
הקשר בין ישראל לקב"ה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, וצריך שיהיה לו מקום מיוחד בעולם, המתאים לחשיבותו. מקום זה חייב להיות מקום קבוע, כיוון שקשר זה הוא קבוע.
כשישראל היו במדבר ועסקו במלחמות, הם עדיין לא הגיעו לתקופה של מנוחה שבה כל הדברים מסודרים במקומם. על כן, גם לקשר עם הקב"ה לא היה מקום קבוע. זו הסיבה לכך שעד ימי שלמה הקשר עם ה' היה במשכן הנייד, ואחר כך גם בבמות. אמנם עם הגעת מלכות שלמה הגיעו ישראל אל המנוחה, ואז גם הקשר עם הקב"ה קיבל את מקומו הקבוע, ואין בשום אופן להוציאו ממקומו.
כאן מתעוררת שאלה – הרי הקב"ה אינו גוף, ואיך אפשר לקבוע לו 'מקום' – הרי רק דבר חומרי מוגבל למֵמד המקום? כיצד יש מקום מיוחד לקשר בינו לישראל?
המהר"ל מסביר לנו שמצד האדם, אשר חי בעולם החומר שבו לכל דבר יש מקום, קיים הכרח שלקשר עם הקב"ה יהיה מקום מיוחד. הקב"ה מתגלה אל האדם כפי מה שמתאים לאדם, ולכן הוא מתגלה אליו במקום מיוחד. אכן, אין הכוונה שעצמותו של הקב"ה נמצאת שם, אלא זוהי רק ההתגלות שלו אל האדם.