ראה התשע"ו מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

122

8 דק' קריאה

במהלך הפרשה אנו מצווים כמה פעמים על קדושת האכילה בארץ-ישראל. בברכת "מעין שלוש" אנו מכנים את ארץ-ישראל בשם "ארץ חמדה טובה ורחבה".
"חמדה" – שניתנה לנו בירושה מהאבות שקיבלוה מהקב"ה. אך לא רק אנו חומדים אותה, אלא אף כל האומות חומדות אותה. חמדה היא לכל הארצות.
"טובה" – שאנו אומרים שהיא ארץ אשר עיני ה' בה כל הימים, וטובה היא לנו.
"רחבה" – דבר זה תמוה הוא, מדוע הגדירו אותה כך, שכן כשאנו מביטים כיום במפה, הארץ נראית צרה וארוכה, וכלל לא רחבה. אלא הטעם הוא, שהמפה הנוכחית אינה משקפת את גודלה וצורתה של ארץ-ישראל. כאשר היא תכלול את עבר הירדן ואת שאר גבולותיה המובטחים – אכן הגדרתה כ"רחבה" תהלום אותה. ועוד שהיא "ארץ הצבי" – מה צבי עורו מתרחב, כך ארץ-ישראל מתרחבת, עד שלא אמר אדם "צר לי המקום".
להתקדש באכילת פירות הארץ
בברכת "מעין שלוש" אנחנו אף מוסיפים לומר ביחס לארץ-ישראל: "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה". ומתבקשת השאלה: וכי מה קדושה וטהרה יש באכילת תמרים ורימונים? אלא, מסביר הב"ח, כי קדושת ארץ-ישראל מושפעת מקדושת הארץ העליונה. פירותיה של ארץ-ישראל מושפעים מהשכינה ששוכנת בארץ. ועל-פי מאמר הכתוב בסוף פרשת מסעי: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים עליה אשר אני שוכן בתוכה – כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", אומר הב"ח, שמכיוון שפירות ארץ-ישראל הם פירות שינקו מהשכינה השוכנת בתוכה – יוצא שגם האוכל פירות אלו, השכינה שוכנת בתוכו, שכן הוא יונק את קדושתה של השכינה. ואף-על-פי שבעוונותינו נסתלקה השכינה, עדיין יש קדושה בארץ-ישראל, והאוכל פירותיה – נכנסת בו קדושה וטהרה, כל עוד כוונתו להתקדש ולהיטהר. ובלבד שהוא מברך עליו ואוכל אותו כשהוא כשר.

מה כבד עליך?
פעמיים בפרשת-השבוע מובא איסור המשתמע באופן של "אי-אפשר": "לא תוכל לאכֹל בשעריך מעשַׂר דגנך ותירשך ויצהרך" ו"לא תוכל לזבֹחַ את הפָסַח בְּאַחד שעריך". וכן בהמלכת מלך, המובא בפרשה הבאה כתוב: "לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי".
רש"י מביא את הגמרא שבה אומר רבי יהושע בן קורחה: יכול אתה, אבל אינך רשאי. איך אצל אדם שמקבל חיים מהקב"ה שייך בכלל מושג של "יכול" לעשות דבר שאינו רשאי, דבר שהוא נגד רצונו יתברך? וכך גם אומר גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי, איך אדם יכול לברך בברכת המזון ובשאר תפילות על הפרנסה "הרחמן הוא יפרנסנו בהיתר ולא באיסור"? וכי שייך שהקב"ה יפרנס את האדם באיסור, בדבר שאין לו רשות להתפרנס בו? (בן איש חי הלכות, ש"א חוקת יח)
אומרת הגמרא במסכת עבודה-זרה, אם אדם החליט להתפרנס באיסור, גזל סאה של חיטין והלך וזרע אותה בקרקע, מן הדין ראוי הוא שלא תצמח תבואה הבאה בדרך איסור! אלא עולם כמנהגו נוהג. מה שנזרע יצמח, ואותו גנב שקלקל כמנהגם של שוטים שמקלקלים ועושים הפך רצון ה' – עתיד ליתן יחד עמם את הדין (נד ב).
וצריכים אנו לביאור, למה דווקא בשלושת הדברים הקשורים לירושלים כתוב "לא תוכל" ולא "אינך רשאי"? נוכל להבין זאת טוב יותר מתוך ההתבוננות במשמעות ההפוכה של "לא תוכל", על-פי הכתוב: "ואכלת לפני ה' אלֹקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשַׂר דגנך תירשׁך ויצהרך וכו'. וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שׂאֵתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אֱלֹקיך לשׂוּם שמו שם". ומסביר זאת הבן איש חי (בספרו "בן איש חיל" ב', דרוש א), באמצעות סיפור:
מעשה שהתרחש בעת שבה רצו לייסד את העיר וילנא. אמרו הכמרים וחוזי העתידות לנסיך המייסד, שכדי להצליח במלאכה, צריך קודם לקבור במקום אבן הפינה של העיר – בן יחיד לאמו בעודו בחיים, ושאמו תרצה בלב שלם ובנפש חפצה לתת אותו כקורבן למען מטרה נעלה זאת. העביר הנסיך כרוז בכל מדינות ממשלתו, ואחרי ימים רבים נמצאה אישה שיש לה בן יחיד בן שתים-עשרה שנים, ונדבה אותה רוחה לעשות שטות שכזו. הוכרז יום חג, ולכבוד המעמד נערך טקס רב רושם, בהשתתפות מלאה של כל רמי המעלה שבמדינה וקהל משתתפים רב. רגע לפני שהוליכו את הנער למקומו האחרון, הוא פנה בדברים אל הנסיך: אינני מאמין שבדבר רע שכזה יהיה רצון הבורא לכונן עיר זו, אך חוזיך וכמריך אמרו שכך ראוי לעשות, ונראה לי כי טועים הם. אנא תן לי לשאול אותם שלוש שאלות, ואם אכן הם יתחכמו לענות עליהן נכונה – אדע כי אכן יש בכוחם אף לדעת את רצון הבורא. הנסיך נענה לבקשתו האחרונה של הנער, וכך עמד הנער בפני הכמרים וחוזי הכוכבים ושאל: מה הדבר הכי קל בעולם? מה הדבר הכי מתוק בעולם? מה הדבר היותר קשה וכבד בעולם? ענו לו, ולא נחה דעתו של הנסיך. אמר הנסיך לנער: אמור אתה! אמר לו: הדבר הקל בעולם – זה הבן שמרימה אותו אמו. הדבר הכי מתוק בעולם – זה החלב שהבן יונק מאמו. והדבר הכי קשה וכבד בעולם – זה ה"לב" של האימא שמוכנה להקריב את בנה יחידה, שוודאי זה אינו רצון הבורא שנתן לה פרי בטן. נתפעלו הנסיך וכל הסובבים מהדברים, וכך נתאמת להם כי הבל היו דברי הכמרים והחוזים, ושיחררו את הנער.
אומר הבן איש חי, כי אין סתם "כבדות" על הלב. יש סיבה לכל קושי שישנו בלב. אדם שהמצוות כבדות עליו עד לכדי "לא תוּכַל שְׂאֵתוֹ", צריך לבדוק למה זה כבד לו. אולי בגלל שבית המקדש רחוק מלבו – "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלֹהיך". אם קשה לאדם לקיים מצווה, הוא צריך ללמוד, להתבונן ולהבין את הדבר לעומקו. להרחיק מלבו דברים חיצוניים ולקרב את הקודש אל לבו.
אולי כך נוכל לענות על השאלה שפתחנו בה – למה דווקא בשלושת הדברים הקשורים לירושלים כתוב "לא תוכל" ולא "אינך רשאי"? אלא רוצה התורה ללמד אותנו, כי בית המקדש, ירושלים ומלכות צריכים להיות קרובים אל לבנו כל כך, עד שהגוף שלנו יתנגד וכלל לא נוכל לבצע עבירה שיש בה כדי לפגוע בשלמותם.
על-פי זה אף נבין את דברי רשב"י שהסביר את החורבן בריחוק מהלב, ואמר כי בשלושה דברים עתידים בני ישראל למאוס: במלכות שמים, במלכות בית דוד ובבניין בית המקדש. ואמר רבי סימון בר מנסיא: אין ישראל רואים סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו את שלושת הדברים הללו, שכך מאמר הכתוב: "אחר ישֻׁבו בני ישראל וּבִקשו את ה' אלֹקיהם" – זו מלכות שמים. "וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" – זו מלכות בית דוד. "וּפחדו אל ה' ואל טוּבוֹ באחֲרית הימים" – זה בית המקדש. שכולם צריכים להיות קרובים מאוד מאוד אל לבנו. ומסכם הבן איש חי ואומר, כי כשאדם אוהב את הקב"ה אהבה עזה – מכוח כך הוא ילמד בתורתו ויעשה מצוותיו בהתלהבות ובחשק רב, ואף יהיה "קל" לבו עד לכדי שיוכל להקדיש בעבור זה את כל כולו, מבלי לחוש ב"כובד" כלשהו.

להתעניין בשלום חברו
באחת מדרשותיו דרש הרב: אומרים חז"ל: "כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו", היינו, גורם שאנשים ישאלו – היכן פלוני? מדוע לא הגיע היום לבית הכנסת? שמא הוא חולה וזקוק לעזרה?
סיפר הרב על כך מעשה: "היה לנו שכן עשיר גדול והיו לו בנים חשובים, חלקם רבנים וחלקם שופטים. בכל בוקר הייתי רואה אותו בהליכתי לבית הכנסת, או בחזרתי. והנה, פעם אחת לא ראיתי אותו. הלכתי ודפקתי על דלת ביתו, אך אין קול ואין עונה. אמרתי בלבי: שמא נסע מחוץ לעיר, אך הוא היה רגיל טרם כל נסיעה לומר לי שלום.
שוב הלכתי ודפקתי בדלת ביתו והנה אני שומע קול ענות חלושה. אמרתי לאחד השכנים: אני שומע קול בביתו של פלוני וכנראה זקוקים שם לעזרה. הלך השכן והביא בעל מקצוע שפרץ את הדלת. והנה, אנו רואים את בעל הבית ואשתו שוכבים חולים במיטתם, ובידם מרשם של התרופות, ואין מי שיטפל בהם או יביא להם אוכל ותרופות".
סיכם הרב את דברי חז"ל שהביא בתחילה ואת סיפורו שלו: "ועל כן, אם אדם מכיר בשכנו ולא ראה אותו יום או יומיים, יחקור וישאל מה שלומו, שמא הוא זקוק לעזרה".

לכבד את ההורים
כידוע, הרב זצ"ל התייתם בגיל צעיר מאוד. בן אחת-עשרה היה בעת פטירתו של אביו. במהלך חייו, כשלמד בפרוטרוט את מצוות כיבוד-אב, לא יכול היה לקיימה הלכה למעשה, אך דאג להעביר את פרטי המצווה לצאן מרעיתו, ואף לבניו אחריו, כפי שרואים אנו בעינינו כעת שמקיימים הם אותה כראוי ואף יותר.
"פעם אחת", סיפר הרב באותו הקשר, "בא אלי רב חשוב. בעודנו מדברים, נכנס אחד הבנים שלי ואמר לי: אתה רוצה לשתות מים? הרב שנכח במקום, לא ידע שהוא בני, והחל לצעוק עליו: תתבייש לך! כך אתה מדבר לרב אליהו?!".
אותו רב היה המום, ומתוך קנאותו לכבודו של הרב, יצא מגדרו. פנה אליו הרב בנועם: "אמרתי לו: מה אתה צועק? הרי זה בני, ובן אינו צריך לומר לאביו 'אדוני אבי' כשמדבר אִתו". כשנחה דעתו של אותו רב, הביא הרב זצ"ל אף הוכחה לדבריו – "עוד אמרתי לאותו רב: הרי בברכות, אנו אומרים 'ברוך אתה ה'', בלשון נוכח, כי 'בנים אתם לה' אלוקיכם'''. וסיים הרב ולימד אותנו הלכה למעשה: "ומכל מקום, יש הבדל אם הבן פונה לאביו בפרהסיא או בצנעא. שבפרהסיא מול אנשים, יאמר הבן 'כבוד מר אבי', ובצנעא יקרא לו 'אבא'".

שירת הבקשות בבית המקדש
פעם השתתפתי בכנס של בקשות, ושם הביאו לי ספר בקשות בהוצאה חדשה ו"מתוקנת", ובו עבדו המוציאים לאור לפרט על-פי המקורות את הנוסח שבכל בקשה ובקשה, ובנוסף לעצם הנוסח, עוד היה חידוש בספר ההוא, שכתוב ליד כל בקשה ובקשה מהו המקאם של אותה הבקשה, עד כאן החרשתי. אלא שהוסיפו ליד כמה בקשות שמקורן מלחן של שירים ערביים... משראיתי את זה הנחתי את הספר על השולחן ולא נגעתי בו יותר.
מחבר אותם הספרים היה שם, ומשראה שאני מרחיק את הספר הקפיד עלי מאוד, ושאל אותי מדוע אני עושה כן, ואמרתי לו שהמקור של השירים הללו והמנגינות הללו הוא מלחנים של בית המקדש. ואם לקחו לחן של גויים והוסיפו אותו לשיר של קדושה – ספק גדול אם מותר להשתמש בו. וכל מה שהתירו להשתמש בו זה רק למי שהלחן הזה לא מזכיר לו את השיר של הגויים. שאם ישמע שיר קודש ויזכר בשירי תועבה שלהם – יצא שכרו בהפסדו.
והנה אנחנו משתדלים להשכיח את המקור הנוכרי של השירים הללו, ואתה בא ומזכיר אותם בספר וגם משתבח בזה. לכן הרחקתי את הספר שלך ממני. אשריהם ישראל. אותו מחבר ספרים שראה את הקפדתי על מעשיו אמר לי באותו מעמד שהוא מתחייב למחוק את הזכרת השירים של הגויים בספרים הבאים שיוציא. ונחה דעתי.

לבדוק התפילין
היה רב חשוב וגדול מאוד, שהיו לו מזוזות ותפילין מהודרות, ויום אחד הוא החליט לבדוק אותן, וביקש מכמה תלמידי-חכמים שיבדקו, והוא גם בא אלי וביקש ממני לבדוק. אני קורא, והנה אני שם לב, שכתוב "קדש לי בכור", בלי המילה "כל". חשבתי, אולי אני טועה בלשון, וביקשתי שיביאו לי סידור תפילה, וראיתי שבאמת חסרה מילה שלמה, ואמרתי לו שחסרה מילה.
התחיל אותו רב להצטער מאוד. אמרתי לו, שיש תשובה ב"רב פעלים", על אדם שקנה תפילין ושילם עליהן סכום גבוה, ואחרי כמה שנים, אמרו לו שחסרה שורה, או אות, או אפילו חסר משהו כגון בחיבור שבין הכ"ף והוי"ו של המ"מ, או אפילו קוצו של יו"ד פוסל, ואמר לקונה שברכותיו לא היו לבטלה ולא נקרא "קרקפתא דלא מניח תפלין", אבל מעתה חייב לבודקן.

חודש אלול
חודש אלול הוא הכנה לראש השנה שהוא יום הדין, כדברי המשנה "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון.". \ר"ה טז, א\.
בברייתא מובאות דעות נוספות בשאלה מתי אדם נידון. רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום ורבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה. מדברי רבותינו הראשונים עולה שכל הדעות אמת, ולכן אנו מתפללים לגזירות טובות בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם נכתב ונחתם גזר דינו של אדם.
כמו כן אנו מתפללים בכל יום \על פרנסה\ כיון שאדם נידון בכל יום. ואפילו על אדם שחלה ונראה שנגזרה עליו חס וחלילה גזירה רעה אנו מתפללים, כי אפשר לבטל גזירה רעה בתפילה בציבור או בכוונה מיוחדת. שאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. \עיין שם בתוס ד"ה כמאן\.
לד. האר"י ז"ל כתב על הפסוק "ואשר לא צדה והאלהים א נה ל ידו ו שמתי ל ך", ר"ת אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה, ורמז יש בפסוק שגם על השגגות צריך האדם לחזור בתשובה בחודש זה, כיוון שאדם נכשל בחטא בשוגג בגלל חטאים אחרים שעשה במזיד. \עיין לקשו"ע סי' קכ"ח\.
לז. סליחות ושופר - נהגו הספרדים להתחיל בסליחות מב' אלול עד יום הכיפורים. ואשכנזים מתחילים לפני אלול ועיין לקמן הלכות סליחות.
לח. בשעת אמירת הסליחות יש מהספרדים שנוהגים לתקוע תשר"ת בעת אמירת י"ג מידות. ויש נוהגים לתקוע בקדיש לפני "תענו ותעתרו" ויש שאין תוקעים כלל.
לט. האשכנזים נהגו לתקוע בשופר מר"ח אלול עד יום הכיפורים. ותוקעים אחרי תפילת שחרית. יש תוקעים מיום א' דר"ח ויש מיום ב'. אם לא שמעו תקיעה בשחרית ישמעו בערבית. \עיין טור תקפ"א. משנ"ב ס"ק ג\. ולכל הדעות אין תוקעים בערב ראש השנה כלל.