המלחמה בישראל | הרב שמעון כהן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שופטים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר

662

17 דק' קריאה

אדם שיש לו ביטחון בקב"ה אין לו פחד
עם ישראל הוא עם לְמוּד מלחמות. מלחמה זו סוגיה שדורשת התבוננות ולימוד. לקראת סוף הפרשה התורה עוסקת בסדרי היציאה למלחמה ובדיני מלחמת הרשות, וכך נאמר:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" 1 .
הקב"ה מצווה אותנו לא לפחד מהאויב, כי לעם ישראל יש השגחה פרטית. ריבונו של עולם הוציא אותנו ממצרים באותות ובמופתים, ולעולם עינו פקוחה על ישראל להושיעם ולהצילם מכל מבקשי רעתם.
בכל מלחמה היו ממנים כהן מיוחד שידבר אל העם ויחזק את ליבם לקראת היציאה לקרב, כהן משוח מלחמה.
"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" 2 .
בפרשיה שלפני כן נצטווינו להקים מערכת משפטית שתהיה על פי דין תורה ולשפוט משפט צדק. רש"י מבאר 3 , שסמיכות הפרשיות מלמדת אותנו על הקשר הענייני שבין שני הדברים, "סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, ...אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח".
כלומר כשאדם מנהל את מערכת החיים שלו על פי אמות מידה של תורה, מובטח לו שינצח במלחמה. במבט ראשון נראה שאין כל קשר בין הדברים, מדוע בכל זאת קושר רש"י בין השניים?
התורה מצווה אותנו בפסוקים אלה לא לפחד מהאויב. הציווי על כך מעורר שאלה: כיצד יכול אדם לשלוט על הפחד שממלא אותו עם היציאה אל הקרב? כיצד ניתן לצוות אדם על דבר שנוגד את ההתנהגות הטבעית של נפשו?
מקור הפחד הוא בשכחת ה', לכן התורה מצווה "לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ" 4 . הזיכרון שצריך להיות צרוב בתודעה של כל אחד מישראל הוא, שכשיוצאים למלחמה צריך להתגבר ביראת ה'. אדם שיש לו ביטחון בקב"ה אין לו פחד, אבל אם אין לו ביטחון ח"ו, והוא שוכח את ה', אז הוא ירא מבשר ודם.
הפחד הוא תגובה טבעית, כשאדם נכנס למלחמה ורואה את צחצוח החרבות, טבעי הדבר שהוא יפחד. התורה לא מצווה את האדם להיות אדיש למה שמתרחש מסביבו, הציווי הוא על עם ישראל כעם, לעם ישראל יש קשר מיוחד לקב"ה, וממילא יש השגחה פרטית של הקב"ה על כל אחד.

ביציאת מצרים התגלתה מידת הביטחון
בעל ה"תולדות יצחק" 5 , רבי יצחק קארו 6 , דודו של מרן ה"בית יוסף", כותב דבר נפלא:
"'כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב', אמרו ז"ל... (תנחומא טו): לומר שאם עשית משפט אמת, מובטח אתה שאם תצא למלחמה אתה נוצח. ונראה לי, בעבור שהגוים לעולם חושבים רעה על ישראל, שנאמר: 'הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך' (תהלים פג, ג-ד), וכן פרעה וסיסרא ונבוכדנאצר וכל האומות. ולפי שאמר: 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות', לזה סמך לזה 'כי תצא למלחמה על אויביך', שכל האומות אויבים לישראל, ועשיתם להם כאשר זממו עליכם, 'ונתנו ה' אלקיך בידיך והכית את כל זכורה לפי חרב'".
המציאות היא שהאויבים חושבים רע על ישראל, הם זוממים עלינו מלחמה, וסופם שנשיב להם כגמולם בהתאם למזימותיהם.
ממשיך ה"תולדות יצחק":
"'לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים', היה ראוי שיאמר: כי ה' אלקיך הנלחם לסיחון ועוג , שהיתה מלחמה כזאת, ואין כן יציאת מצרים?
התשובה: לפי שראו ישראל עצמם בסכנה עצומה, שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים מצד אחד, והים מצד אחר, ולא היה להם תקומה, כן אם יראו ישראל עצמם בסכנה עצומה האויבים סובבים להם מארבע פינות, עם כל זה לא תירא מהם, כי אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים".
ביציאת מצרים לא היתה מלחמה, מתאים יותר להזכיר שה' נלחם בשבילנו בסיחון ועוג, שם היתה מלחמה!
משיב ה"תולדות יצחק": ביציאת מצרים עם ישראל היה נתון בסכנה עצומה, שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים מצד אחד, והים מצד אחר, ולא היה להם תקומה. שם באמת היה פחד איום ונורא, עם ישראל ראה עוצמה צבאית אדירה מצד אחד ואת הים מצד שני, אין לאן לברוח!
הזיכרון של יציאת מצרים הוא יסודי מאוד, כי שם התגלתה בעוצמה רבה מידת הביטחון והאמונה, ובנקודת הביטחון והאמונה של האומה תלוי הניצחון. המלחמה עצמה היא רק פועל יוצא, אבל השורש הוא נקודת האמונה והביטחון. לכן כשהרמב"ם מדבר על מי שראוי לצאת לקרב, כותב הרמב"ם: "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה" 7 .

מצרים מסוכסכת עם מצרים
המראה הזה של 'עם רב' שקם להילחם בנו, אסור שיבלבל אותנו, עלינו לאזור עוז וגבורה מתוך ביטחון מלא בריבונו של עולם. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 8 , בעל ה"כלי יקר" 9 כותב בהקשר זה:
"ואומר אני, שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר, כי כולם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק ליבם ואינן באגודה אחת, אין הסכנה גדולה כל כך.
וזה הנס אשר הקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל, שאף על פי שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מכל מקום כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו".
בהתחלה אומות העולם מתקבצים יחד מתוך הכרה ומחשבה שיש כאן מלחמה אחת, כולם מתאספים כדי להשמיד את ישראל, ואז מתחילים סכסוכים שמביאים להתפלגות, "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה" 10 , מצרים מתחילה להיות מסוכסכת עם מצרים. יש ארגון בינלאומי שנקרא "הליגה הערבית", מדובר בארגון לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב. עד לא מזמן היתה משמעות הרת גורל להחלטות שהתקבלו שם. מי שיזם להקים את "הליגה הערבית" ועמד בראשה, זו ממשלת מצרים, ומקום מושבה הוא בקהיר עד היום. מצרים היתה הממלכה החזקה, והנה איפה נמצאת מצרים היום? מצרים מסוכסכת בתוך עצמה, האחים המוסלמים מפגינים עם הקיצונים האיסלאמיים, מוחמד מורסי מדיח את חוסני מובארכ, וכעבור פחות משנתיים שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, מכריז על סיום כהונתו של מורסי ומחליף את מקומו.
בסוריה המצב לא פחות נורא, כבר חמש שנים מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים. נהרגו שם לפחות 470,000 איש, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות.
מלבד זאת, קשה להאמין, אבל היום סעודיה שותפה אתנו במלחמה נגד איראן יותר מאשר האמריקאים.
"כמו שנאמר: 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך' (דברים כח, ז), לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל שבע אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו, כמו שנאמר: 'כי תשיתמו שכם' וגו' (תהלים כא יג), דהיינו לחלקם לחלקים".
זה חלק מהנס האלקי, שבסופו של דבר כל אומה הולכת לכיוון שלה.
"וזה שאמר: 'כי תצא למלחמה על אויבך' בלא יו"ד אצל הבי"ת, המורה על אויב אחד, 'וראית סוס ורכב עם רב ממך', רצה לומר 'עם רב' כזה, כולם נתוועדו אל עמק שווה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד, וכל אומה אומרת לחברתה: כסוסי כסוסך. ועל ידי זה מסתמא יכנס מורך בלבבך. לפיכך אמר 'אל תירא לא מהם ולא מהמונם, כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו, כמו שנאמר: 'אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם', לשון רבים, כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט יד), וחלק לבם זה מזה.
ולעומת זה גם בישראל עושה הקדוש ברוך הוא נס שני, כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כי אם איש אחד מישראל, כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים, וכדרך שנאמר: 'וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול' וגו' (מלכים ב' ז, ו), מכאן ראיה שאפילו מועטים הקדוש ברוך הוא מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר: 'והיה כקרבכם אל המלחמה' וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמילת 'כקרבכם', לומר שאתם נראין כרבים אף על פי שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט, וזה פירוש יקר".
אצל עם ישראל זה הפוך, גם כשהוא נראה מפולג ומפורד, כשפורצת מלחמה פתאום מתגלה כוח החיבור שקיים בין החלקים השונים בעם. המילה 'מלחמה' היא מלשון 'הלחמה', היא מלחימה ומחברת בינינו. יש חיילים דתיים וחיילים חילוניים, חיילים עולים וחיילים ותיקים, אבל בשעת מלחמה אין לזה שום משמעות, לכולם יש נשמה אחת.

איך יכול להיות שיהודי רוצח?
רבי יצחק רייטבורד מוילנה 11 , מגדולי תלמידיו של רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הראשון לשושלת בריסק, מתאר בספרו "בית יצחק" 12 על התורה את התהליך שעובר על עם ישראל בשעת מלחמה, ומביא את הדברים בשם רבו:
"ועתה אכתוב בזה בשינוי קצת ובתוספות דברים, בשם הרב הגאון המפורסם וכו' מורנו הרב רבי חיים נ"י מו"צ בוילנא, וכה אמר: הנה נפלאתי מאוד, ותמיד הנני תפוס במזימות זו, מאין נמצא מידת האכזריות ועוון שפיכות דמים אצל בני ישראל, והלוא כל ימי אורך ומשך גלותנו הגדול, לא ראינו ולא שמענו עוון רציחה בבני ישראל, וסופר שפעם אחת הובא לפני הקיסר ניקולאי הראשון מלך רוסיה השטעטיסאק, מהתפוסים שישבו בבית הסוהר, ולא נמצא מבני ישראל אף חלק אחד ממאה, נגד שארי עמים, שיש בו שם עבור רציחות ושפיכות דם, רק נתפסו עבור דברים אחרים, כמו גניבות וכדו', אבל לא בשביל רציחות ושפיכות דם".
איך יכול להיות שיהודי רוצח? איך אפשר לדבר על שפיכות דמים של יהודי? בכל רשימות הרוצחים שברוסיה, לא ניתן למצוא אפילו אחוז אחד של רוצחים יהודים!
אם כן נשאלת השאלה: איך יכול להיות שהותרה הרצועה ואנו נחשפים לעוד ועוד מקרים של יהודים שנכשלים בשפיכות דמים? מסתבר, שרבי יצחק רייטבורד כתב את דבריו בעקבות המרד הליטאי כנגד רוסיה (בשנת התקנ"ד), שבו השתתפו יהודים מקהילות וילנה בקרבות ונתמכו בתרומות מקהל היהודים בעיר.
"ועתה הננו שומעים ורואים בעוונותינו הרבים בכל יום רציחות ושפיכות דמים בבני ישראל, אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו, ומאין לקחו המידה הרעה הזאת, והלוא עם ישראל הצטיינו מעולם במידת החמלה והרחמים, כדאיתא ביבמות (עט ע"א): שלושה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים, ומאין נמצא בהם אכזריות גדולה כזאת לקום ולרצוח נפשות?".

פרשיית רצח ארלוזורוב
כשנרצח המדינאי ד"ר חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בשעה שטייל יחד עם רעייתו בחולות שפת ימה של תל אביב, החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאֵיבתם לארלוזורוב והמסע כנגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל. תוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. בתום המשפט זוכו אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלט, ואברהם סטבסקי הורשע. מרן הרב קוק, שכהן באותה העת כרבה של ירושלים והרב הראשי לישראל, סירב בתוקף לקבל הכרעת השופטים כי יד יהודית עשתה את המעשה, ויצא במלחמת חורמה להגנתו של סטבסקי 13 .
מרן הרב הוזמן אל לשכת המושל הבריטי של ירושלים כדי לענות על שלוש שאלות:
א. איך העז לומר על שופטים בריטים, אשר נשבעו אמונים, שעיוותו את הדין?
ב. מנין לו זאת?
ג. האם איננו חושב שדבריו ישפיעו לרעה על פסק דינו של בית דין לערעורים, שעמד לבקר את פסק הדין?
על השאלה הראשונה ענה הרב, כי גם לקב"ה אמר אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט".
על השאלה השניה אמר הרב, כי בתור "שופט דתי ראשי" (כלומר, אב בית דין, המאושר לכך גם על ידי השלטונות) מביע הוא את דעתו כי העדויות שהסתמכו עליהן השופטים אינן מספיקות.
ולטענה השלישית השיב הרב: היאך חושד כבוד המושל בשופטים בריטיים, אשר נשבעו אמונים, שבגלל שאני דיברתי נגד שופטים בריטיים יעשו הם עוול לנאשם? ועל כן כבודו צריך להשיב תשובה 14 !
מאוחר יותר הוקמה "ועדת בכור", והוועדה קבעה כי סטבסקי ורוזנבלט לא רצחו את ארלוזורוב, וכי אין היא יכולה לקבוע מי רצח אותו.

מחלה ושמה 'שפיכות דמים'
ממשיך בעל ה"בית יצחק":
"אך סיבת הדבר הזה הוא, כן אמר הרב הנ"ל, דזאת ידוע שמחלות הנפש, הוא כמו מחלות הגוף, והנה במחלות הגוף יש מחלות שאינן מתדבקות באחרים, ויש מחלות המתדבקות, כמו מחלת התיף רחמנא ליצלן, שהוא מתדבק אל האיש המתקרב ומתערב עם החולה כידוע. ויש עוד מחלות שמתדבקות עוד יותר מזה, כמו מחלת החולירע רחמנא ליצלן, שהיא מתדבקת אף להאנשים שאינן מתערבים עם החולה, דהיא תקלקל ותארס את האויר בארס מוות, וכל אנשי העיר יוכלו ליפול בהמחלה הזאת חלילה".
הגמרא בכתובות 15 מדברת על חולי ראתן. מדובר בחולים שיש להם זיהום מוחי, או מחלת עור קשה, או מחלת הנפילה. לא ברור מהו הזיהוי הנכון של המחלה המדוברת 16 , על כל פנים הגמרא אומרת שמחלה זו היא הקשה מכולן. והתנאים מכריזים הכרזות או נוהגים הנהגות שמעידות על חומרת המחלה והזהירות הנדרשת כדי לא להידבק בה:
רבי יוחנן היה מכריז: הזהרו מזבובים של בעלי ראתן, כי הם מעבירים את החולי.
רבי זירא, לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממושבם של חולי ראתן, כדי שלא ידבק מהם.
רבי אלעזר לא היה נכנס באוהלם, שמא ידבק מהם.
רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים מביצי אותו מבוי שגרים בו חולי ראתן.
ולעומת כל אלה, רבי יהושע בן לוי היה מתחבר אתם ועוסק בתורה, בטענה שהתורה שמעלה חן על לומדיה גם מגנה עליהם מפני כל פגע ומחלה.
"כמו כן גם מחלות הנפש, יש מחלות הנפש שמדבקות מאיש לאיש, ומפרט לכלל לעשות כמעשהו, ולפעמים תוכל להתדבק ולהתפשט על הכלל כולו.
והנה מלחמות מביאין אכזריות בעולם, דאם לא יתאמץ לבבו ויתאכזר מאוד, לא יוכל להרוג אדם, כמו שהכריזו במלחמות ישראל, 'מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו' (דברים כ, ח)".
כשחייל חי"ר נמצא במלחמה הוא צריך לעמוד בגבורה, או שהוא הורג או שהוא נהרג ח"ו, רגע אחד של מורך רוח יכול להכריע את הקרב ולהביא מפלה.
"לזאת כאשר היה עתה המלחמה הגדולה בין רוסיה ויפן, שנהרגו שם אנשים לאלפים ולרבבות. המחלה הזאת הביאה אכזריות גדולה בעולם, והמחלה הזאת התדבקה והתפשטה מאוד, עד שנעשה עוון שפיכות דמים קל מאוד, לכן הורגים זה את זה ודוקרים זה את זה".
כשיש מלחמה בעולם ערך החיים יורד והאוירה הציבורית הופכת להיות אוירה של שפיכות דמים. כל מי שנמצא בסביבה עלול ח"ו להידבק במחלה הזו. במסעי הצלב, היו הצלבנים יימח שמם וזכרם עוברים ממקום למקום ושוחטים כל מה שבדרך. נחלי דם זרמו ברחובות, זו היתה השיטה! בלי גילויי חמלה, בלי להבחין בין זקנים לנשים וילדים, כל מי שלא הסכים עם דתם מצא את מותו.

כמה גדול ערך חייו של יהודי
מכאן אנו מגיעים לפרשת עגלה ערופה.
"ומטעם זה הפסיקה תורתנו הקדושה בפרשת עגלה ערופה, וסמכה אחרי גמרה לדבר מענין עשיית מלחמה, שלא יקלו בעוון שפיכות דמים, מחמת שהותרה במלחמה, לא, דמלחמות אני עשיתי נאום ה', אבל שלא בשעת מלחמה, כי ימצא חלל באדמה, הוא כאילו נחרב עולם מלא, כדאיתא בסנהדרין (לז ע"א) והוכרחו סנהדרי גדולה לצאת מלשכת הגזית ולמדוד, וכל הסדר הגדול הזה".
פרשת עגלה ערופה מעמידה אותנו על ערך החיים. כשמוצאים בארץ ישראל יהודי הרוג מוטל על הארץ ולא נודע מי הרגו, יוצאים חמישה חכמים מבית הדין הגדול שבירושלים ומודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו.
לאחר שנודעה העיר הקרובה ביותר אל ההרוג, קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששותף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה, רוחצים את ידיהם ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" 17 , והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" 18 .
מקיימים מעמד שלם, שמלמד את כל הסובבים כמה גדול ערך חייו של יהודי. המציאות הזו, שיהודי הולך בדרך מחוץ לעיר ומישהו פוגע בו, היא לא נורמלית.

לימוד תורה הוא התרופה לשפיכות הדמים
לאור זאת שואל רבי יצחק שאלה:
"ואם תאמר: אם כן מדוע לא נמצא אכזריות רצח בישראל עד עתה, והלא זה זמן לא כביר היה גם כן מלחמה גדולה בין רוסיה ותורכיה, וגם שם נפלו במלחמה אנשים למאות ולאלפים, ובכל זאת לא נשמע אז שום מעשה רצח ושפיכות דמים בישראל, ולמה נפרצה עתה המחלה הזאת במידה גדולה וגדושה כל כך?
והתירוץ בזה הוא כן, דכבר אמרנו דחולי הנפש הוא כמו חולי הגוף, ובמחלת החולירע רחמנא ליצלן, שהיא מחלה המתדבקת, וכן כל המחלות המתדבקות, מזין קארבאל ושארי סמים חריפים, שריחם החד והחזק מחליש וממית האויר הארסי, כמו כן בחולי הנפש, צריכין לריח התורה, שהיא מחליש ומרפה וממית לכח הרע, בדאיתא בבבא בתרא (עז ע"א): ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין. לכן לפנים שבני הנעורים עסקו בתורה, היא עכבתם מלהתדבק במחלת רצח ואכזריות שהביאום המלחמות בעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים, שריח התורה לא נמצא בבני הנעורים, שהם בורים, דאף קרוא מקרא לא ידעו, לזאת נלכדו ונדבקו במחלת האכזריות שנולדה מן המלחמה הנ"ל, וקמו לרצוח נפשות ולשפוך דם, הרחמן יצילנו מיצר הרע ומכל מיני פגעים, וישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן".
כשיש מחלה דלקתית בגוף, לוקחים אנטיביוטיקה והאנטיביוטיקה מנטרלת את החיידקים שהשתלטו על הגוף. גם בנפש קיים תהליך דומה, מי שנדבק במחלת הנפש של שפיכות דמים, עליו לנטרל את המחלה על ידי חיבור לתורה. לימוד תורה הוא המזור והמרפא לנגע האכזריות ושפיכות הדמים.
הכול תלוי בעולם הרוח, עולם הרוח מאפשר לנו להיכנס למלחמה מתוך אמונה וביטחון ולגבור על אויבינו, ועולם הרוח עוזר לנו גם לצאת מהמלחמה בשלום, בלי להידבק במידת האכזריות.
מי שיוצא אל הקרב מתוך אמונה וביטחון בה', ומתוך ידיעה עמוקה ש"על ייחוד ה'" הוא נלחם, אז הוא יכול לחזור אחר כך לדף הגמרא ואל הסטנדר, בלי להרגיש שיש כאן שני דברים הופכיים.

כהן עם כיפה גדולה וזקן לבן נשלח לחזק את לב העם
כהן משוח מלחמה, שנבחר לדבר אל העם ולחזק את ליבו לקראת היציאה לקרב, איננו מסתפק בשיחת מוטיבציה. אם היה מדובר רק בשיחת מוטיבציה, הרמטכ"ל היה עושה את זה טוב יותר. הוא היה מלמד אותם אסטרטגיות לחימה, ומספר להם כל איכות הכוחות הישראלים לעומת כוחות האויב. מי שנשלח לחזק את לב העם זה דווקא הכהן עם הכיפה הגדולה והזקן הלבן, והשאלה המתבקשת היא: מדוע דווקא הוא נבחר לתפקיד? על שאלה זו משיב רבי אברהם סבע 19 בפירושו לתורה 20 , וכה דבריו:
"ולהורות, שזאת המלחמה לא היו נוצחים אותה בחיל ובכוח, כי אם ברוח ה' ובזכות הצדיקים. לזה אמר 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כי בזכותו ינצלו אם ישמעו לדבריו. וזהו שאמרו: אפילו אין בכם זכות אחר אלא זכות 'שמע ישראל' שהיא קריאת שמע די. כי אחר שאתם אומרים 'ה' אלקינו ה' אחד', שבזה אתם מודים שלו היכולת הגמור. לפי שהוא אחד ואין מי שימחה בידו. ואם כן מיד תכירו כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. ולא בחיל ולא בכוח ולא בסוס ורכב. ואם תעשו המלחמה כי לה' הישועה. וזהו להושיע אתכם".
הכהן מחבר את העם אל המגמה והתכלית. כשהעם יוצא למלחמה מתוך מפגש עם דמותו של הכהן ומבין שכל המלחמה היא על ייחוד שם שמים, על "שמע ישראל" שחרית וערבית.

נלחמים על ייחוד שם שמים
הזכרנו כבר דברים שכותב רבי יצחק קארו, דודו של מרן ה"בית יוסף", בספרו "תולדות יצחק" 21 . בהמשך דבריו שם כותב רבי יצחק:
"ונראה לומר: 'אל ירך' - להכות לאחריהם, אלא הכו בהם בלא רכות הלבב ובלא רחמנות.
'אל תיראו' - משֶׁיַכּוּ בכם.
ולפי שאומר במקומו שהלוחם אין ראוי לו שיריב בתחילה בחיפזון אלא במתון, ואחר יגדל ואחר כך עוד בחזקה מאד, לזה אמר 'אל תחפזו'.
ולפי שאומר שם גם כן שאין ראוי ללוחם שיהיה תכליתו להרוג אלא שיעשה מלחמה מפני מעלת הגבורה.
ולנו עדת ישראל צריך שנלחם מפני מצוות 'לא תחיה כל נשמה' או לבטל עבודה זרה מהם, לזה אמר 'אל תערצו', ויהיה מלשון רשע עריץ.
ואמר 'להושיע אתכם', לומר שמי שימות במלחמה תהיה נפשו נושעת מדינה של גהינם".
כשעם ישראל נלחם, יש לו מגמה ותכלית. נקודת המוצא של היוצאים לקרב היא ביטחון מלא בה' ותודעה עמוקה שכל המלחמה היא על ייחוד שם שמים, על מצוות כיבוש הארץ המובטחת וירושתה.
אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש של חשבון נפש ועבודת התשובה, עלינו לתקן את דרכינו בעניינים הכלליים שנוגעים למדינת ישראל בכללה, וגם בעניינים הפרטיים שלנו. כל אדם לפי דרגתו נתקל בהתמודדויות ומשברים, לכל אחד מלחמות משלו, והדרך לעמוד בגבורה בכל אותן התמודדויות, היא על ידי שנאמין שכל מעשינו מכוונים למטרה אחת ויחידה - ייחוד שם שמים.

לתת מקום לקב"ה
חז"ל אומרים: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו" 22 . הקושי בדברי חז"ל אלה הוא, שאדם עלול לתרץ ולומר: הקב"ה לא עזר לי, לכן נפלתי! "אונס - רחמנא פטריה", אני אנוס!
התשובה לכך היא, שכדי שהקב"ה יעזור, צריך לדעת מה המטרה של המלחמה. כשאדם יוצא למלחה נגד יצרו, הוא צריך לתת מקום לקב"ה ולא לחשוב שהוא זה שמכריע את המערכה בכוחו ועוצם ידו.
ברמה הפרטית, כשאדם הולך למלחמת היצר, אלמלא הקב"ה עוזרו היצר מנצחו, כי היצר חזק יותר. וכך גם ברמה הלאומית, מי שחושב שעם ישראל הוא מין מאצ'ואיזם כזה שיכול לנצח את כל אומות העולם - טועה! האומות חזקות מאתנו ברמה הכמותית וברמה האיכותית, מכל הבחינות. מספיק שכל אחד מהמיליונים שמקיפים אותנו ישפוך כוס מים במדינת ישראל וכבר נהיה בבעיה חמורה, אבל ב"ה זה לא קורה, כי הקב"ה בעזרנו.

לחיות בבית המדרש
הגמרא בסנהדרין 23 מספרת על גדולתו של חזקיה, שמנע מסנחריב לתת עול על ישראל, על ידי דאגתו לתאורה לילית בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, כדי שיוכלו לשבת וללמוד תורה.
באותה העת נעץ חזקיה חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידקר בחרב זו! לאחר מכן בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, ובדקו מגבת ועד אנטיפרס שממוקמות בגבול ארץ ישראל, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.
שואלים בעלי המוסר: מה פשר ההכרזה הזו, שמי שיוצא מבית המדרש יידקר בחרב? היעלה על הדעת, שמי שאיננו חובש את ספסלי בית המדרש יהיה נידון חלילה למיתה?!
על דרך המוסר ניתן להשיב, שכשאדם חי בעולמה של תורה, הריהו מוגן מפגעים רעים, אבל ברגע שהוא יוצא מפתח בית המדרש, הוא מוצא את עצמו בעולם נטול ערכים, ואף אחד לא ערב לו שלא יידקר. בן תורה צריך לחיות כל חייו בבית המדרש, גם כשהוא יוצא מחוץ לכתלי בית המדרש עליו לקחת אתו את כל המטען הרוחני שרכש במשך שנות לימודיו.

במה שונה מצוות תלמוד תורה מכל מצוות החינוך?
חיוב האב ללמד את בנו תורה, זה לא רק מדין חינוך, זו מצוה שעומדת בפני עצמה. יש דברים נפלאים שכותב רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין 24 , בעל "ערוך השולחן" 25 , על ייחודה של מצוות תלמוד תורה המוטלת על האב, וכה דבריו:
"אלא בירורן של דברים כך הוא לעניות דעתי, דהנה הקטן פטור מכל המצוות, וגם האב אינו חייב שהקטן יעשה מצוות, דהא דקיימא לן שחייבין לחנך את הקטן, זהו מדרבנן, כמו שכתב רש"י בסוף פרק ג' דסוכה, אבל מן התורה אין שום חיוב לחנכו, והרי אפילו קטן אוכל נבלות אין מצווין עליו להפרישו (יבמות קיד ע"א), ואם כן מאי שנא דבלימוד התורה חייבתו תורה להאב ללמדו?".
מצוות תלמוד תורה היא מצוה מיוחדת, בעוד כל מצוות חינוך הם מצוות מדרבנן, למשל "קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין" 26 , מצוות תלמוד תורה היא מדאורייתא, האבא מחויב ללמד את בנו מדין תורה, שנאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" 27 . השאלה היא: במה שונה מצוות תלמוד תורה מכל מצוות החינוך שאינם אלא מדרבנן?
משיב בעל "ערוך השולחן":
"אמנם הטעם מובן, דבשלמא מצוות, יקיים כשיגדיל, אבל אם לא ידע בתורה כלל עד שיגדיל, אז כשיגדיל יהיה כפרא אדם ויצא לתרבות רעה, דבאין תורה אין מצוות, לפיכך חייבתו תורה 'ולמדתם אותם את בניכם', להרגילו בתורה, ולכן שאל הש"ס: עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה וכו'? כלומר, דזהו פשיטא דמה שחייבתו תורה אינו מפני חיוב שעל הקטן, שנאמר שמחוייב ללמדו כל התורה, שהרי בקטן אין חיוב, אלא הטעם כדי להרגילו בתורת ה', ואם כן פשיטא שאין צריך כל התורה כולה, ולזה אומר מקרא, כלומר דכשמרגילו במקרא די, וכשיגדל ילמוד בעצמו משנה וגמרא כפירוש רש"י והר"ן, ולזה בא הספרי לומר, דאם כן מאי זה דכתיב 'ושננתם לבניך', הרי שינון הוא בהלכות, ואין זה חיוב על האב כלל, ולזה מפרש: אלו התלמידים".
אם נחכה עם הילד עד גיל שלוש עשרה ורק אז נתחיל ללמוד אתו תורה, הוא עלול לצאת 'פרא אדם' כמו ישמעאל.
כדי להגיע מוכנים לראש השנה וליום כיפור, עלינו לקחת את ריבונו של עולם אתנו, "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" 28 . איננו לבד, ה' אתנו תמיד, דורש את שלומנו וטובתנו. אילולי הקב"ה היה עוזר לנו לא היינו יכולים לעמוד במלחמת החיים.

מקורות עיקריים:
רש"י דברים כ, א , תולדות יצחק דברים כ, א , רמב"ם הלכות מלכים ז, טו , כלי יקר דברים כ, א , בית יצחק על התורה עמ' 126 , כתובות עז ע"ב , צרור המור לפרשת שופטים , תולדות יצחק דברים כ, ב-ג , סוכה נד ע"ב , סנהדרין צד ע"ב , ערוך השולחן יורה דעה רמה, ה , סוכה מב ע"א

^ 1.דברים כ, א.
^ 2.דברים כ, ב-ד.
^ 3.רש"י דברים כ, א.
^ 4.ראה רבנו בחיי דברים כ, א.
^ 5.תולדות יצחק דברים כ, א.
^ 6. רבי יצחק קארו (טולידו-ירושלים), הרי"ח-הרצ"ה - מתלמידיו של רבי יצחק קנפנטון 'גאון קסטיליה'. לפני גירוש ספרד עבר לפורטוגל ושימש כראש ישיבה בליסבון, ואחרי שגורשו היהודים גם משם, נדד לקושטא ושימש כאחד מרבני העיר. כל בניו מתו בגירוש, ולאחר מות אחיו רבי אפרים אימץ לבן את אחיינו מרן רבי יוסף קארו, שאף הדפיס לימים בתוך ספריו כמה מתשובות דודו. הספר "תולדות יצחק" כולל פירושים על התורה על דרך הפשט, הדרש, הקבלה והפילוסופיה. לאחר ששלח את ספרו להדפסה החליט לעלות לארץ, ובדרכו התעכב בדמשק.
^ 7.רמב"ם הלכות מלכים ז, טו.
^ 8. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין-פראג), הש"י-השע"ט - בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת השס"ד כיהן כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. הצטיין במיוחד כדרשן והיה סוחף את לבבות השומעים בדרשותיו. היה רגיש לשאלות החברתיות והמעמדיות והתמקד במיוחד בתיקון ההנהגה הציבורית. חיבורו המפורסם ביותר הוא פירושו לתורה "כלי יקר". מרבית חיבוריו עוסקים בדרשות על התורה ובנושאי מוסר, ביניהם: "עוללות אפרים", "עיר גיבורים", "אורח לחיים", "שפתי דעת", "עמודי שש", ו"רבבות אפרים".
^ 9.כלי יקר דברים כ, א.
^ 10.ישעיה יט, ב.
^ 11. רבי יצחק רייטבורד מוילנה - מגדולי תלמידיו של מרן ה"בית הלוי", רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. מחבר הספרים: "קהלת יצחק", "פרחי ניסן" ו"בית יצחק" על התורה.
^ 12.בית יצחק על התורה עמ' 126.
^ 13.ראה מלאכים כבני אדם עמ' 241-250.
^ 14.ראה שבחי הראי"ה עמ' רפג.
^ 15.כתובות עז ע"ב.
^ 16.ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ו עמודה 224.
^ 17.דברים כא, ז.
^ 18.דברים כא, ח.
^ 19. רבי אברהם סבע (ספרד-איטליה), ה"ר-הרס"ט - מגדולי המקובלים בגלות ספרד. תורה ויסורין היו מכורכין אצלו בשנות חייו ועל אף צרותיו המרובות לא פסק מלהגות בתורה יומם וליל. נולד ופעל בקסטיליה, היה תלמידו של רבי יצחק די ליאון. עם גירוש ספרד עבר לגוימרייס שליד פורטו שבפורטוגל עם קהילתו. כאשר גורשו היהודים מפורטוגל נחטפו שני ילדיו והוטבלו לנצרות. רבי אברהם עצמו נאסר בליסבון ועבר עינויים. הוא הצליח להימלט לפס שבמרוקו, אך את ספריו הרבים שחיבר נאלץ להשאיר בפורטוגל, שם קבר אותם תחת עץ זית ליד ליסבון. ממרוקו נדד רבות עד שהגיע לאדריאנופול, בירת האימפריה העות'מאנית, וקבע מושבו בה, שם כתב את ספריו מחדש.
^ 20.צרור המור לפרשת שופטים.
^ 21.תולדות יצחק דברים כ, ב-ג.
^ 22.סוכה נד ע"ב.
^ 23.סנהדרין צד ע"ב.
^ 24. רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (בוברויסק שברוסיה), התקפ"ט-התרס"ח - מגיל צעיר נחשב לעילוי. נשא לאשה את בתו של הגביר רבי יעקב ברלין ממיר, אביו של הנצי"ב מוולוז'ין, והמשיך את לימודיו בישיבת וולוז'ין. בהמשך התמנה לרבה של הקהילה החשובה נובהרדוק (נובוגרודוק) ולראש הישיבה שבעיר. נחשב אחד מגדולי הדור, והשיב אלפי תשובות בהלכה (שלא נשתמרו). בנו היה רבי ברוך עפשטיין, בעל ה"תורה תמימה". ספרו "ערוך השולחן" על ארבעה חלקי השולחן ערוך זהה לשולחן ערוך במבנה ובסדר הסימנים, אך איננו מסתפק בפסיקת הלכה אלא מבאר את ההלכות ממקורם בגמרא, ומסביר את שיטות הפוסקים ואת טעמיהם. חיבור נוסף שחיבר הוא "ערוך השולחן העתיד", העוסק בהלכות זרעים, קרבנות, טהרות, מלכים ושאר הלכות שאינן נמצאות בשולחן ערוך.
^ 25.ערוך השולחן יורה דעה רמה, ה.
^ 26.סוכה מב ע"א.
^ 27.דברים יא, יט.
^ 28.שיר השירים ו, ג.