שומר חנם שמסר לשומר שכר מה קורה במקרה של גניבה? | הרב עקיבא כהנא | בית המדרש

מדורים
חמדת הדף היומי

קטגוריה משנית

10455

3 דק' קריאה

במשנה (בבא מציעא, לה ע"ב) נחלקו רבי יוסי ורבנן בדין שוכר שהשאיל פרה לשואל, ומתה הפרה. מוסכם שהשוכר פטור מלשלם והשואל חייב לשלם, אך התנאים נחלקו למי משלם השואל, לבעלים או לשוכר-המשאיל. לדעת ר' יוסי השואל משלם לבעלים ולא לשוכר, וטעמו הוא 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו'.

להלכה פסקו כל הפוסקים (רמב"ם שכירות א, ו ושו"ע חו"מ שז, ה) כפי שפסק שמואל בגמרא (לו ע"ב), כדעת רבי יוסי.

נשאלת השאלה: מה יהיה הדין במקרה דומה, שבו שומר חינם קיבל חפץ לשמור והוא מסרו לשומר שכר. כך שהשומר הא' משלם לשומר הב' את שכר השמירה. לאחר זמן מה החפץ נגנב מביתו של השומר הב'. מוסכם ששומר החינם פטור מלשלם ושומר השכר חייב לשלם, אך נשאלת השאלה למי ישלם שומר החנם?
(איננו נכנסים כעת לסוגיית שומר שמסר לשומר, מכיון שאין זה ענייננו כעת)

התוספות (בבא קמא יא ע"ב, ד"ה לא מבעיא) כותב שלדעת רבי יוסי הנ"ל שהשואל משלם לבעלים ולא לשוכר, ה"ה ששומר השכר ישלם לבעלים ולא לשומר החינם.

אולם השבות יעקב (ג, קמח) נשאל שאלה במקרה דומה, וכתב שלדעתו שומר השכר ישלם לשומר החנם ולא לבעלים, ואין הנדון דומה לראייה. טעמו הוא, שהשוכר שהשאיל לאחר לא השקיע בכך דבר, ואילו שומר החנם שילם לשומר הב' מכספו שלו. לפיכך לא שייכת כאן הטענה 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו', כיון ששומר החינם מקבל את תשלומי הפרה כתמורה לשכר השמירה שהוציא מכיסו, ונמצא שזו 'פרה שלו' ולא 'פרת חבירו'.

הפתחי תשובה (חו"מ שז, א) התפלא על השבות יעקב שחלק על התוספות בלי להזכירו כלל.
מפי אחי הרב נחשון כהנא שמעתי לתרץ, שנידון דידן תלוי במח' ראשונים בביאור דעת ר' יוסי, הסובר שהבעלים זוכים בתשלומי הפרה.

לדעת התוספות (לה ע"ב, ד"ה תחזור) הדין נובע מכך שהשוכר זוכה בתשלומי הפרה רק לאחר שנשבע שהפרה נאנסה, ואז הוא עצמו פטור מלשלם לבעלים. לכן יכול בעל הפרה לומר שאינו מקבל את שבועתו ולפטור אותו מתשלום בלי שבועה, וכך הבעלים ידון ישירות עם השואל ויזכה בתשלומי הפרה.
אך לדעת הרא"ש (ג, ה) וראשונים נוספים, הדין נובע מכך שהשוכר שהשאיל לשואל נחשב לשליח של הבעלים: חשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר, הלכך דין המשכיר עם השואל". השוכר השאיל מכח רשותו של בעל הפרה ולכן הוא נחשב לשלוחו, וממילא השואל נחשב לשואל של המשכיר בעל הפרה, ולא של השוכר.

נפקא מינה פשוטה בין הטעמים, המובאת כבר בתוספות, היא באופן שבעל הפרה יודע בוודאות שהפרה מתה באונס, כך שהשוכר פטור מלשלם גם בלי שבועה. לפי התוס' כאן השואל ישלם לשוכר, כיון שהמשכיר אינו יכול להפקיע את זכותו. אך לפי הרא"ש גם כאן השואל ישלם לבעלים, כיון שהשוכר הוא שליח של הבעלים. הטור (חו"מ שז) פסק בפירוש שהשואל ישלם לבעלים גם כשהמשכיר יודע על האונס, והיינו כדעת אביו הרא"ש. גם הש"ך (סק"ג) והגר"א (ה) הכריעו כדעת הרא"ש, על פי המבואר בגמרא שגם אם הפרה מתה אצל הבעלים עצמם, השואל ישלם לשוכר.

נפקא מינה נוספת בין שני הטעמים תהיה בדיוק במקרה שלנו, שבו שומר חנם שכר שומר שכר שישמור עבורו. לדעת התוספות, גם כאן יכול הבעלים לפטור את שומר החינם משבועה, ולדון ישירות עם שומר השכר ולזכות בתשלום. אך לדעת הרא"ש, כל הסיבה שהשואל משלם לבעל הפרה היא בגלל שהשוכר נחשב לשלוחו של בעל הפרה, כך שהשואל נחשבת לשואל מהבעלים. אבל כאן שהשומר הא' שילם מכספו לשומר השכר על מנת שישמור, וודאי שהשומר הב' הוא שומר של השומר הא' ולא של בעל הפרה.

הנה כי כן, דברי השבות יעקב נכונים לפי דברי ההלכה בשולחן ערוך ובטור (וכן רמב"ם ורי"ף), ואילו דברי התוספות הם רק לשיטתו שלא נפסקה להלכה. אם כן מובן שיש לפסוק כדברי השבות יעקב, ושאלת הפתחי תשובה אינה קשה על שיטת ההלכה.

סיכום : במקרה של שומר חנם ששכר שומר שכר שישמור על החפץ והחפץ נגנב, נחלקו בזה התוספות ושבות יעקב האם התשלום שייך לבעל החפץ או לשומר. במאמרנו הוכחנו ששיטת השבות יעקב מתאימה לשיטת ההלכה, שאינה כדברי התוספות, בביאור סוגית 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו'.