תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ו' | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

115

5 דק' קריאה

כותרת: תפארת ישראל טעמי המצוות חלק ו'
משנה: כ"ו חשון תשע"ז

שיטת הרמב"ן בטעם מצות שילוח הקן
וְהָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפָרָשַׁת תֵּצֵא הֶאֱרִיךְ מְאֹד בְּעִנְיָן זֶה. וְאָמַר, כִּי טַעַם שִׁלּוּחַ הַקֵּן שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ שָׁם. וְכֵן פֵּרֵשׁ טַעַם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ 1 (ויקרא כב, כח) שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר. וְזֶה דַּעְתּוֹ בַּמִּצְווֹת שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהָעָם אֲשֶׁר בָּחַר, לִקְבֹּעַ בָּהֶם מִדּוֹת טוֹבוֹת לְהֵטִיב לָהֶם, מִבְּלִי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל דְּבַר טוֹבָה מִזֶּה, רַק לְהֵטִיב לָנוּ וְגַוֹ', זֶהוּ יְסוֹד דַּעְתּוֹ .
דחיית שיטת הרמב"ן בטעם מצות שילוח הקן
וְעִם כִּי אֵין רָאוּי לְהַשִּׂיג עַל הָרַב הַגָּדוֹל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִכָּל מָקוֹם, תּוֹרָה היא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים, כִּי גַּם בָּזֶה לֹא נָחָה דַּעְתִּי, וְלֹא שָׁקְטָה רוּחִי בְּקִרְבִּי. כִּי לֹא יְתֹרַץ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא יָטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית*, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה חִלּוּק וּפֵרוּד בֵּין הַנִּמְצָאִים, שֶׁצִּוָּה שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר עִם זֹאת וְלֹא צִוָּה עִם זֹאת. וְאִם כִּי יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כֵּיוָן שֶׁאֵין זֶה מִצַּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק מִצַּד הָאָדָם, שֶׁצִּוָּה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהִתְאַכְזֵר עִם זֹאת, וְלֹא צִוָּה עַל זֹאת. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָאנוּ יְדֵי קַשְׁיָא זֹאת, כִּי לָמָּה צִוָּנוּ עַל בְּרִיָּה זֹאת וְלֹא צִוָּנוּ עַל אַחֶרֶת ?

דחיית שיטת הרמב"ן בטעם מצות אותו ואת בנו
וְכֵן בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁגַּם כֵּן נָתַן הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַטַּעַם כְּדֵי לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר עִם בַּעֲלֵי חַיִּים. אִם כֵּן קַשְׁיָא, דְּלָמָה אָסַר לָנוּ בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְהִתִּיר לָנוּ בְּחַיָּה לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ . וְהִנֵּה אֵין טַעֲמוֹ עוֹלֶה בַּכֹּל. וְכֵן צִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֶחָד בְּסוֹף הַיּוֹם וְאֶחָד בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה מֻתָּר . וְיֵשׁ בָּזֶה אַכְזָרִיּוּת יוֹתֵר מֵאֶחָד שַׁחֲרִית וְהַשֵּׁנִי בְּמִנְחָה שֶׁאָסוּר. וְצִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר אִם הָאֵם יוֹשֶׁבֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, וְהִתִּיר אִם הִיא מְעוֹפֶפֶת עַל הַקֵּן . וְעוֹד בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אִם הַטַּעַם שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר לָמָה הִתִּיר לָנוּ בֶּן פַּקּוּעָה 2 כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין (עד, א) , וְכִי הָאַכְזָרִיּוּת מֻתָּר בּוֹ יוֹתֵר? וְכֵן חֵלֶב בֶּן פַּקּוּעָה מֻתָּר וּשְׁאָר חֵלֶב אָסוּר. הָא לָמַדְתָּ כִּי הַטְּעָמִים הָאֵלּוּ, שֶׁהֵם סְבָרַת הַלֵּב, כְּאִלּוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִיּוֹת כְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת 3 בִּלְבַד, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. כִּי לַטַּעַם אֲשֶׁר פֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵין טַעַם לְחַלֵּק.

___________________________________

הרמב"ן בפירושו לתורה, בספר דברים פרשת כי תצא האריך לבאר טעם מצות שילוח הקן. לדבריו טעם מצוה זו כדי שלא נהיה אכזריים. וכן פירש בטעמה של 1 מצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. הסבר זה נובע מתפיסתו הכללית את המצוות שצווה הקב"ה את ישראל, שמטרתן לקבוע בעם מידות טובות, וזה כדי להטיב לעם מבלי שלקב"ה תהיה תועלת כל שהיא מקיום המצוות שלנו.
ואף שאין ראוי לחלוק על הרב הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה, מכל מקום כיוון שדברים אלו דברי תורה הם, ללמוד אנו חפצים. דברי הרמב"ן אינם מניחים את הדעת. כי לפי פירושו עדיין נשארה קושייה למאן דאמר שטעם האיסור לומר על קן צפור יגיעו רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, כלומר שלא יעשה הפרדה בין בעלי החיים השונים, כמבואר למעלה, הרי יש כאן הפרדה? אמנם יוכל הרמב"ן להשיב שמצד הקב"ה, אין כאן הפרדה בין המינים, וההפרדה היא רק מצד האדם, כי האדם הוא זה שאינו מתאכזר עם הציפור אבל אצל הקב"ה יש שוויון. אך אין דבר נכון, כי הקב"ה הוא זה שציווה את האדם לא להתאכזר עם הציפור, ולמה לא צווה הקב"ה כן גם ביחס לשאר בעלי החיים?
וכן הסברו של הרמב"ן, למצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שטעמה כדי לקבוע בנו את מידת הרחמנות, הסבר קשה הוא. כי יש לשאול למה אסר בשור ושה והתיר בחיה לשחוט את האם ובנה ביום אחד? הרי שהסבר זה אינו מבאר את כל ההלכות. וכן קשה לרמב"ן שאסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד מפני האכזריות, אך אם שחט את האחד בסוף היום והשני בתחילת הלילה אין בזה איסור, והרי יש בזה אכזריות יותר מאשר שחט האחד בשחר והשני בין הערבים שזה אסור. ועוד קשה, אם טעם מצות שילוח הקן מפני האכזריות, למה אסור כשהיא שוכבת על האפרוחים או הביצים ומותר לקחת אם היא מעופפת עליהם? ועוד במצות אותו ואת בנו למה התיר לשחוט אותו ואת בנו בבן פקועה 2 [העובר שהיה בבטן האם שנשחטה], האם ביחס אליו הותרה האכזריות? וכן חלב בן פקועה מותר וחלב שאר בהמות נאסר. המסקנה מכל האמור היא כי טעמים אלו שמקורם בסברות, כאילו המצוות האלוקיות אינן אלא 3 כספר המחנך למידות טובות, אלו דברים שאין בהם ממש, כי ע"פ טעמים אלו אין מקום לכל החילוקים הנ"ל.

ביאורים
המהר"ל עומד על הבדל יסודי בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת הרמב"ן בהסבר טעמי המצוות. הרמב"ם סובר שסיבת מצוות שילוח הקן היא הרחמים על הציפור, כלומר שהקב"ה מרחם על הציפור עצמה ולכן ציוונו על מצוות שילוח הקן (ומכאן אנו למדים שבהכרח מרחם גם על האדם). בשונה ממנו מסביר הרמב"ן שהציווי נועד להרגיל אותנו לנהוג ברחמים, ואין זה משום שהקב"ה מרחם דווקא על הציפור.
גישת הרמב"ן אינה מייחסת את הרחמים אל מצוות ה', אך מצד שני גם איננה שוללת לחלוטין טעם מוסרי-אנושי.
משום כך המהר"ל דוחה את דברי הרמב"ן בצורה פחות נחרצת ולבסוף אף מקבל אותם באופן חלקי, כפי שנלמד בהמשך. הוא מסביר על-פי דברי חז"ל שלמצוות יש גרעין פנימי, סיבה עמוקה יותר מאשר טעמים שכליים או מוסר אנושי, ולכן הוא מקשה גם על דברי הרמב"ן.
את קושייתו הוא בונה בכמה קומות. ראשית כל, הסבר הרמב"ן יכול להתיישב רק עם הפירוש הראשון בגמרא, אולם עדיין קשה על הדעה הסוברת שאסור לראות במצוות ה' רחמים משום "שמטיל קנאה במעשה בראשית". מדוע בחר ה' דווקא בציפור על פני כל שאר בעלי החיים? ואם קשה פירוש הרמב"ן לשיטה זו ניתן להוכיח שאין זו כלל כוונת חז"ל גם בשיטה השנייה.
קושיה נוספת היא על עצם שיטת הרמב"ן. אם מטרת המצווה היא לחנך אותנו לרחמים כדבריו, מדוע יש פרטים רבים במצווה שיכולים להתפרש כאכזריוּת? למשל, מדוע צריך לשלח את האם רק כשהיא רובצת על האפרוחים, אך כאשר היא מעופפת מעל הקן ניתן לקחת מבלי לשלחה? בחוקים אנושיים אנחנו יכולים לראות לקויות וחסרונות, אולם מצוות ה' הן שלמות, הרי פיקודי ה' ישרים ומשפטיו אמת.
הרחבות
* התורה המחנכת
כִּי לֹא יְתֹרַץ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא יָטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הרמב"ן ביאר שמצוות שילוח הקן ניתנה כדי להרגילנו להיות רחמנים. המהר"ל הקשה על כך שלכאורה, דבריו אלה אינם מתיישבים עם התנא הסובר שאין לומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" כיוון "שמטיל קנאה במעשה בראשית", כי יוצא מדברי הרמב"ן שהקב"ה כביכול ריחם רק על הציפור ולא על שאר המינים?
כיצד מתמודד הרמב"ן עם שאלת המהר"ל? נוכל לבאר זאת על פי עיקרון שנלמד מדברי הרב קוק : "יסוד המוסר בנוי על יסודן של שתי הארות: הארת התורה והארת השכל, והארת התורה מביאה להארה השכלית, שכשהיא משתלמת באדם הוא מוסיף על ידה ללכת באורח צדקה גבוה ונעלה..." [חזון הצמחונות ג]. ההתנהגות המוסרית של האדם מבוססת על מצוות התורה ועל שכלו הטבעי. מצוות התורה מפתחות את הצד המוסרי שבשכל האדם ומחנכות אותנו להתנהג במוסריות גם בדברים שעליהם לא הצטווינו בפירוש.
על פי זה ניתן לבאר שלפי הרמב"ן מצוות שילוח הקן באה כדי לחנך את האדם למידת הרחמנות. חינוך נכון אינו כזה המגדיר את כל הפרטים האסורים והמותרים, אלא כזה המחנך לכיוון כללי שמנחה את החניך כיצד להתנהג. אם כן, אין לשאול מדוע התורה לא ציוותה לנהוג ברחמים כלפי בעלי חיים אחרים. במצוות שילוח הקן התורה מגלה לנו את הקו החינוכי של הרחמנות, ומצפה מאיתנו שננהג גם במקרים אחרים על פי קו חינוכי זה.
שאלות לדיון
מדוע כל-כך חשוב שיהיו לנו מידות טובות?
לפי שיטת הרמב"ן האם כל המצוות נועדו לקבוע בנו מידות טובות או רק לחלק מהמצוות יש מטרה כזו?