376
המקרה
אדם ראה מודעה בעיתון על דירה למכירה, הוא התקשר למוכר ונכנס איתו למשא ומתן. בפגישה שקבע עם בעל הנכס, הוא התוודע לכך שהנכס היה בשלב סופי של ביצוע העיסקה עם לקוח אחר. כעת מתווכחים שני הלקוחות על הלגיטימיות של השני לרכישת הנכס.
הלקוח הראשון טוען: ראשית, כיון שהיה ממש לפני ביצוע העיסקה, אין לאחר להכנס לעיסקה ולהכשיל את המקח. ושנית, מאחר והוא ערך משא ומתן ארוך ומייגע, ובמהלכו נשא בעלויות של הבאת אנשי מקצוע לאמוד את שווי הנכס, דבר שבגללו הוזל מחירו של הנכס, על כל לקוח לשלם לו על מה שנהנה מעמלו (אא"כ יפרוש הראשון מהעיסקה מעצמו).
הלקוח השני טוען: כיון שהוא התקשר באופן תמים למודעה שהתפרסמה בעיתון, ולא היה מודע לכך שבעל הנכס ערך במקביל מגעים מתקדמים עם קונה אחר, הרי הוא פעל ביושר ובתום לב. לא נכון גם להשית עליו חיובי טירחת הוזלת הנכס, כיון שהוא לא שכר את ה'מוזיל' והוא לא פעל מטעמו.
תשובה
ישנו איסור להכנס לעיסקה ולמקח או למשרה לאחר שבעל הבית סיכם על כך עם לקוח או עובד אחר, אף אם טרם חתמו על חוזה מחייב.
כל זאת בתנאי שכל תנאי העיסקה היו מוסכמים על שני הצדדים, אף לו שיש חלוקי דעות מזעריים, כל עוד אין בהם לבטל את המקח מיסודו. ברם אם הצדדים לא הגיעו לעמק השווה ולהסכמה על המחיר ועל תנאי התשלום, ערבויות, ימי חופשה וכד' – מותר לכל שיחפוץ להכנס למשא ומתן ולנסות לקנות את הנכס או להתקבל לעבודה תחת המועמד המיועד.
לקוח שהגיע בשל מודעה שמתפרסמת, יש לראות זאת כאילו המוכר לא גמר בדעתו שהעיסקה סגורה, ולכן רשאי הוא להכנס למקח, למעט מצב שבעל הבית לא הספיק להסיר את המודעה.
אין לחייב את הלקוח השני על טירחת הראשון, שכן אף שנהנה מפועלו, לא נהנה ממעשיו. אולם אם נשען והזדקק על מסמכים או שמאות שעשה הראשון, יהא חייב לשלם על כך.
נימוקי הדין
עני המהפך בחררה
הגמ' במסכת קידושין בדף נט. דנה לגבי שליח שקידש את האישה לעצמו ולא למשלחו, והסיקה הגמ' ע"פ הברייתא: 'מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות'. והמשיכה הגמ' לדון על דין מי שהיה בהליך של משא ומתן על רכישת נכס והקדימו אחר, ואמרה הגמ' שמצב זה נקרא: 'עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו... נקרא רשע'.
כן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פ"ט הי"ז: 'העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע'. וכן היא לשון השו"ע בסי' רלז סעי' א: 'המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע. והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר' 1 .
נחלקו הפוסקים במהות האיסור של הנכנס למקח חברו, אם הינו דאורייתא או דרבנן;
הפתחי תשובה בשו"ע שם סק"ב הביא מהספר ארעא דרבנן אות תצט שלמד מהדין המובא בחו"מ בסי' לד סעיף ד שהמגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן, והבין שהוא פסול רשע דרבנן. והפת"ש בסי' רלז הקשה עליו מדברי הסמ"ע בסי' לד סק"ז שכתב: 'אף על פי שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות (נפסל לעדות רק מדרבנן)', אבל עצם האיסור הוא דאורייתא. והביא מתשובת המהרי"ט ח"א פ"ג דקדושין שנקרא רשע מדברי קבלה.
דינו של הרשע שהקדים
הרמב"ן בב"ב בדף נד: אומר: 'ושמענו שדעתו של ר"ת ז"ל לומר שכל מקום שנקרא רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים', וכן הביא שם בשם רב האי גאון: 'מצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח דחייב לאהדורי דמי', וכן סבר הר"ן, וכן כתב בבאר היטב שהריטב"א הביא משמיה דר"ת כך, אך הריטב"א עצמו בקידושין נט. חלק וסבר שאין מחייבים אותו להחזיר את המקח.
יסוד מחלוקתם נעוץ בגמ' בקידושין שם שקנה ר' אבא קרקע שכבר היפך בה רב גידל, ורבי יצחק נפחא אמר לו: 'השתא נמי ניתבה ניהליה מר', הרי שזהו דינו של הנקרא רשע, להשיב לבעלים את שקדמו וזכו. ומאידך הרמב"ן הר"ן והריטב"א הוכיחו מתירוץ הגמ' שלא השיב לו את הקרקע, משום שלא סימן טוב למכור נכס ראשון: 'דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא'. ואם הדין הוא שיש להשיב, הכיצד נמנע מכך בשל ה'סימנא'.
השארית יוסף בסי' יז והפתחי תשובה בסי' רלז סק"ב סברי שרק אם הרשיע ונהג כן במזיד סבר ר"ת שמחוייב להשיב, ולא אם פעל בשוגג ובתום לב.
המהרש"ל בסי' לו והפתחי תשובה נקטו כדעת הרמב"ן והריטב"א שאין צריך להשיב אחר שנטל וזכה קודם המהפך בעיסקה, וזה לשון היש"ש במסכת קידושין פרק ג: 'מכל הלין נשמע, דאין שייך דין עני המהפך בחררה, אלא לקרותו רשע ולא להוציא מידו כלל'. והפתחי תשובה אף הסתפק אם יעלה בידו לתקן את שם הרשע שנטל לעצמו בכך שישיב את שזכה, שכן אחר שזכה והוי שלו, הוא מקנה לראשון את שכבר בידו וזכה בו, והוי מתנה ולא תיקון הרשע.
הנחלת שבעה בתשובות בסי' סה הטעים שיטה זו שאין חיוב להחזיר המקח, כיון שאין כאן מעשה היזק: 'וטעמא נראה לי משום דלא עביד ליה היזק בממוניה דישראל הראשון, רק מנע ממנו הריוח, ומניעת הריוח לא חשיב אפילו גמרא בניזקין, וכל שכן דלא הוי דינא דגרמי ולכן אין מחייבין אותו להחזיר'.
אולם המאירי בקידושין שם כתב שיש להשיב ממידת חסידות: 'ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון'.
בהגהות מיימוניות כתב שבית הדין מכריזים עליו ברבים שהוא רשע וכתוצאה מכך הוא הופך להיות פסול לעדות ולשבועה: 'פוסקים דינו כן, לקרותו רשע ופסול לעדות, ושכנגדו נשבע ונוטל, עד שישוב מרשעו ויקבל דין...יש לחזן הכנסת להכריז עליו בבית הכנסת ברבים. וכן היה מורה ובא מורי רבינו מאיר', וכ"כ הסמ"ע בסי' רלז סק"א.
האיסור קיים רק כשהעיסקה סגורה
המרדכי בב"ב רמז תקנא מביא שהדין של עני המהפך בחררה קיים רק אם המוכר והקונה כבר סיכמו את כל פרטי העסקה, כולל המחיר ולא נותר אלא לבצע מעשה הקניין 'אבל אם לא גמר ראובן את המקח... ודוחק אותו שיוזיל לו... וקדם שמעון וקנאו, לא מקרי עני המהפך בחררה'. וכן הורה הרמ"א שם: 'כל זה לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם, ואין מחוסרין אלא הקנין. אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה, שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול, מותר לאחר לקנותו'.
כן כתב הנחלת שבעה בתשובות בסי' סה: 'דאם עדיין לא עשו המקח רק המוכר רוצה בכך והלוקח רוצה בכך, מותר לאחר לקנותה לכתחלה... דאם לא כן, יפסיד המוכר, דמיד שיבא ישראל אחד לקנותם ויפסוק עליו פחות משוויה, יצטרך המוכר ליתן לו... ומעשים בכל יום שלא ישתוו במקח שאין המוכר רוצה למכור במה שירצה הלוקח ועל כן נפרדים זה מזה... ועוד, דאין להלוקח השני שום פשע... מסתמא אחר שהלך ממנה ישראל הראשון ולא נשתוו במקח, ודאי יאושי מייאש ממנו, וחושב מעתה יקנה אותה לוקח אחר, ולכן מותר לכתחלה. מה שאין כן אם כבר פסקו הדמים ביניהם, ואין מחוסר רק הקנין, כבר סמך הישראל הראשון עליו וכבר זכה בו, ולכן הוי ישראל השני רשע משום שיורד לחייו'.
וכך פסק האגרות משה אבהע"ז ח"א סי' צא: 'דין מהפך בחררה הוא כשכבר פסקו הדמים שביניהן, ואין מחוסרין אלא הקנין. אבל אם מחוסרין עדין הפסיקה, שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול, מותר לאחר לקנותו'.
בפרישה בסי' רלז ישנה חומרא בדין זה, שסבר שגדר שלא השתוו על המקח 'היינו כשהלוקח הלך מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה', והאיסור קיים כל עוד 'מתעסקים בפיסוקו זה להוסיף וזה לגרוע, ולולא שבא השלישי - היו מושווים נפשם זהו מיקרי ג"כ השגת גבול'. הביאו הפת"ש שם סק"ג ותמה מדוע לא הזכירו הסמ"ע. ואפשר שלא הצריך הסמ"ע הלכה למעשה שתהא הכרזה לביטול המגעים בכדי לאפשר ללקוח אחר להכנס להליך של רכישת הנכס, ולא נכון לומר שכל שבשל התערבותו לא סיים המוכר את המקח עם הראשון, אסור לשני להכנס למקח, אלא די לן שטרם הגיעו לעמק השווה בכדי להגדיר שלא נגמר המקח ביניהם ולאפשר לאחר להכנס למשא ומתן עליו.
יש לעיין במציאות שחולה נזקק לתרופה או מיכשור רפואי מסויים, וחולה אחר מצוי בהליך השגתו, אם מותר להקדימו או להפעיל קשרים בכדי להשיג את המבוקש, והאם במקום פיקוח נפש יהא הדין שונה. וצ"ע בכל זאת.
דין עני המהפך במציאה ומהפקר
הראשונים נחלקו בגדר איסור עני המהפך בחררה אם הוא נאמר גם במקום שמחזר לזכות מהפקר או ממתנה ובא אחר ומקדימו.
א. רש"י בקידושין שם בד"ה 'עני המהפך' כתב: 'מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית'. הרי שאף המבקש להקדים את רעהו בזכיה מההפקר נקרא רשע. ובשארית יוסף בסי' יז כתב שכן סברו רוב הראשונים.
ב. אולם התוס' שם בד"ה 'עני המהפך' הקשה על הבנה זו מהמשנה בב"מ בדף י. שאם ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה, ובא אחר ונטלה, הרי היא שלו. ולא אמרו שעובר בכך על דין עני המהפך. ולמד מכך ר"ת דאיסור עני המהפך לא שייך אלא דוקא 'כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד, וחבירו מקדים וקונה... ומש"ה קאמר דנקרא רשע, כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו, ילך וישתכר במקום אחר. אבל אם היתה החררה דהפקר, ליכא איסור, שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת'. וכן סבר הרא"ש בקידושין פ"ג סי' ב.
התוס' הקשו על עצמם מהגמ' בב"ב בדף כא: שנאמר שם: 'מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג, אף על פי שהוא של הפקר', והשיבו התוס': 'ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו' ולא מדין עני המהפך.
יתכן ויסוד מחלוקתם היא ביסוד איסור עני המפך, שכן לרש"י נראה שאיסור זה נאמר כל היכא שמקדים את חברו, ואיסור זה קיים תמיד. אולם הר"ן כתב שיסוד דין זה הינו מדין ועשית הישר והטוב', ואמדו חכמים את מידת הישר והטוב. לפי שני הטעמים נאסר על הלקוח השני להמשיך בביצוע העיסקה, אף לו פעל בתום לב ולא ידע מקיומו של המשא ומתן של הראשון, שכן אף לפי הטעם השני אינו רשאי להמשיך במשא ומתן כפי שכתב בכנסת הגדולה בסי' רלז, שהרי לאו במחשבת רשע עסקינן, אלא פועלים למניעת הפסד מהראשון ועשיית הישר והטוב, וכן פסק האגר"מ חו"מ ח"א סי' ס, והוכיח כן מכך שר' אבא לא ידע שר' גידל היפך בההיא ארעא, ובכו"ז קראוהו רשע.
השו"ע בסי' רלז סעי' א הביא את שתי הדעות - את ר"ת כי"א קמא, ואת רש"י כי"א בתרא: 'וי"א שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע, כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר... ויש אומרים דלא שנא', והלכה כבתרא. ואילו הרמ"א פסק להקל כר"ת: 'וסברא הראשונה נראה עיקר'.
הנתיה"מ סק"ב הוכיח שגם מרן השו"ע פסק כר"ת לקולא, שכן פסק שם בסעי' ב שאומנם אסור למלמד לפנות למעסיק שיקבלנו לעבודה ובכך תקופח פרנסתו של העובד במקום, אולם למעסיק מותר לפנות למלמד השכיר במקום אחר ולהפציר בו לעבוד אצלו, כיון שאין כל המלמדים שווים, ואי אפשר למצוא מלמד טוב כמוהו, ולכך אין טענה שאפשר למצוא פועל במקום אחר. סברא זו תואמת את שיטתו של ר"ת, שאין לבוא בטענה אל המבקש לזכות במקום הפקר. אך לרש"י הלא אף בהפקר אסור להקדים לנסות לזכות כשיש מי שכבר מהפך בדבר, הגם שאין טענה כלפיו 'לך תמצא במקום אחר'. נמצא שהשו"ע פסק כר"ת בדין זה.
אולם הערוך השולחן שם סבר שאין ללמוד מדין מלמד על יתר דיני היפוך בחררה, ורק בדין מלמד, הותר לבקש מהמלמד לנטוש את מקומו ולבוא אליו משום שהוי מצווה.
אם יש דין עני המהפך במכירה במחיר מוזל
הדרכי משה בסי' רלז הביא תשובת הרד"ך, ופסק כן ברמ"א: 'כתב מהר"ד כהן בתשובותיו דאם מחזר אחד אחר דבר אחד לקנות ובא אחר וקנאו יותר בזול, שאינו מוצא במקום אחר לקנות כך הוי כמו מציאה'. ובפתחי חושן בהלכות גניבה והונאה ט, טו הערה לו הצריך שתהא ההוזלה ניכרת, ולא זניחה.
בניגוד לכך, הש"ך שם סק"ג הביא את דעת הרמב"ן בב"ב בדף נד: שחלק על ההבנה ש'מחיר מציאה' שווה לדין הפקר: 'אפי' לקח בפחות מכדי דמיו, הואיל ומכר הוא אין לחלק'.
באגרות משה אבהע"ז ח"א סי' צא באר את יסוד מחלוקתם אם יש דין מהפך ב'מחיר מציאה', וכתב שיש לתמוה, איך אפשר לקפח את הזכות של השני לזכות בנכס? מדוע דואגים רק לזכויות של הראשון? ושתי סברות יכולות להכריע את דין זה:
אפשרות א': יש לבחון את מידת ריווחם והפסדם של שני הצדדים. אם ניתן את הנכס לראשון, הרי יפסיד השני רק את זכות הרכישה, אולם אם אם ניתן לשני לרכוש, יפסיד הראשון מעבר לרכישה את כל ההשקעה והעמל שהשקיע במהלך בדיקת הנכס. נמצא שהפסדו של הראשון גדול ורב יותר. אולם במציאה והפקר אין כל טירחה לראשון, ואין לו כל מעליותא על פני השני, ואין סיבה להעדיף ולהוציא את זכות הרכישה מידי השני.
אפשרות ב': 'המוכר מוכן למכור לכל הרוצה ליקח, נמצא שהיה חסר רק ההפוך והטירחא של הלוקח. וזה הא עשה המהפך, לכן אין רשאין ליקח ממנו... כיון דלמוכר אין חלוק, והוא כהקנה מצדו כבר. אבל בהפקר ומתנה, שאין תלוי בההפוך לבד, שבמתנה אין מוכן לכל אלא למי שירצה הנותן ליתן... ובהפקר נמי הא תלוי רק בקנינו לבד, שאין מי שיקנה לו, לכן אין שייך לומר דיהיה בההיפוך כקנה'.
וסבר האגר"מ שבשני טעמים אלו נחלקו הדעות; הרמ"א שפסק את הרד"ך שסובר כטעם א': 'כיון שלא מצוי במקח זה במקום אחר, הפסד האחרים עדיף. והרמב"ן סובר כטעם ב' שלכן במכר כיון שלכל לוקח היה מוכר במקח זה, ולא היה חסר רק ההיפוך והטרחא של הלוקח, נחשב כקנה לענין האיסור, ורק במתנה והפקר ליכא דין דמהפך בחררה להרמב"ן'.
לקוח שפנה בעקבות מודעה
היש"ש במסכת קידושין פרק ג סבר שהרשע הינו רק כשהלקוח בא מיוזמתו להכנס למקח, וכך דייק בלשון הגמ': 'ואפילו לקרותו רשע... היכא דהוא התחיל לבטל ולקלקל מקחו או שכירתו, כלישנא דתלמודא, ובא אחר ונטלה כו'. משמע שבא מעצמו ליטול. אבל אם שמע האחד מן זה המוכר, שאינו רוצה למכור, או להשכיר לזה המהפך בה, וקל וחומר, אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האחד שיקנה או ישכור ממנו, ואפילו ידע שהראשון היה מהפך בה, מאחר שאינו רוצה זה המוכר למכור לראשון, אם כן אין בו דין רשע כלל, מאחר שהראשון לא זכה בה כלל, רק תקנת חכמים, כעין מצרנות, משום הטוב והישר... אם כן, היכא דאיכא צד אמתלא, שלא בא ליטלה מידו, אז הוא שרי, ואפילו אין לו עדות בדבר, ששמע מזה המוכר. מכל מקום מספיקא אין לנו להחזיקו כרשע'.
הסמ"ע בסי' שפו סק"י החזיק בדעת רבו, והביא מעשה שמתיר לסחור כשהיתה פניה ויוזמה של המצרן ולא שביקש לעקוף את הראשון: 'שבא גוי ועשה מקח עם ישראל ליקח ממנו כך וכך מדות יין שרף, כל מדה בכך וכך. ונגמר המקח ביניהן כדין התגרים שמכים כף אל כף. אח"כ הלך הגוי אל ישראל אחר הדר בשכונתו של ישראל הראשון ורוצה לעשות עמו ג"כ מקח, ולא גילה שכבר דיבר עם ישראל הראשון... וישראל הראשון הרגיש בדבר שלכך הלך בבית ישראל השני, ושלח אל ישראל זה וביקש ממנו שלא ימכור לו יין שרף כי כבר עשה עמו מקח, ולא השגיח ישראל השני על זה ועשה מקח עם הגוי ולקח הגוי מידו היין שרף, ומכח זה לא קנה הגוי מישראל הראשון. נראה פשוט דאם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינים, דאין עונשין לישראל השני על זה מאחר שהגוי מעצמו בא אליו ליקח ממנו יין שרף, דאף למאן דאמר דאסור ליקח מערופיא של חבירו'. וכן הוא בשדי חמד כללים ע, עט.
אפשר לבאר ביסוד דבריהם, שכיון שפנה המוכר ללקוח, מגלה דעתו שלא היתה לו גמירות דעת לביצוע המקח עם הראשון. וכן יש לראות בהמשך פירסום מודעת המקח, כל עוד לא הסירה במודע (למעט אם לא הספיק לעשות זאת), נחשבת העיסקה כפתוחה לכל, ורשאי כל החפץ לכנס למקח.
יש להגביל סעיף זה, וישנם מצבים שלמרות שפנה בעקבות מודעה לא יהא נכון להכנס לעיסקה שכבר מהפך בה הראשון, כגון שהיתה המודעה ישנה, או שהיו שיקולים שונים להמשך פרסומה, או שהיו בפרוייקט כמה דירות או שחיפשו כמה משרות עבודה, והלקוח השני מבקש לרכוש את הדירה או את המשרה שכבר מהפך בה הראשון.
טרח הראשון – האם השני חייב לשלם לו על כך
הרא"ש מסכת קידושין פרק ג סי' ב באר מדוע אומרים שאם עמד הראשון בראש האילן, והשני אסף את הפירות הוי גזל מדבריהם, הלא נוטל ממהפקר. ובאר הרא"ש בהאי דינא: 'מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכה דעתיה עלייהו'. כלומר, בשל הטירחה שהשקיע בפירות, וקירב אותם אליו, הוי גזל. לפי זה כתב המהרי"ק בשורש קלב שאין לפתוח בנק לאחר שטרח הראשון להוציא אישורים ממשלתיים, שכן הממשלה לא אישרה לפתוח שני בנקים במקום, והראשון כבר טרח והוציא הוצאות למטרה זו.
אולם בשו"ת המהרש"ל בסי' לו חלק על המהרי"ק והוכיח שאין טירחת הוצאות דמים נחשבת טירחה, רק בטירחת המנקף בראש האילן שמסכן את נפשו, הוי טירחה גדולה, והוי גזל מדבריהם. וכן הצריך החת"ס בסי' עט שתהא טירחה וסכנת נפשות כדברי המהרש"ל, על מנת להחשיב שיש שייכות לראשון. שהרי: 'קיי"ל מותר ליהנות משל חברו היכי דלא חסר זוזי, רק חסרון טירחא'. ולפי"ז אין כל איסור להשתמש בטירחתו של חברו.
המהרי"ט בקידושין שם הקשה, מאי שנא בדין בין בעני המהפך ובין העומד בראש האילן, הלא בשניהם הראשון טרח ויגע, ומדוע רק בעני המנקף בראש האילן אמרו שהוא גזל מפני דרכי שלום. ויישב המהרי"ט: 'דעני המהפך אין טורחו מועיל לזה הבא אחריו, אבל עני המנקף בראש הזית ע"י טורחו נתקבצו והלא אוכל יגיע כפיו'. כלומר, כל שרק בשל פועלו של הראשון הגיעה התוצרת לידי השני, אמרינן שהוי גזל מפני דרכי שלום. ולכן, כיון שלא היו הפירות מגיעים לתחתית האילן בלא פעולת העני המנקף בראש האילן, הוי גזל, משא"כ המתווכח עם בעל הבית, לא הועיל לשני באופן ישיר.
ולכן בנידון דידן, אין בטירחת הראשון כדי לייצר לשני את היכולת לזכות ביכולת לרכוש את הנכס. ואין לייחס את ההוזלה של המחיר שדרשו הבעלים כפרי תוצרת של הראשון, אף שהוא תרם לעובדה שבעל הבית הסכים למכור במחיר מוזל. שהרי, וודאי לא מסתבר שאם בעל הבית הותש בשל משא ומתן מייגע עם לקוח, או שנעשה קצר רוח בשל סירובם של לקוחות לסיים את העיסקה, שיחשבו שנהנה מהם, אף שהם תרמו לכך שבעל הבית הגיע למצב זה. ולכן לא יוכל הלקוח הראשון לדרוש מהשני דמי טירחתו.
אולם, אם בעת משא ומתן של הראשון נזקק להוציא ניירת רשמית או שמאות של בנק וכדו', והשני השתמש במסמכים הללו – יהא חייב לשלם לראשון את העלויות הכרוכות בכך, שכן נהנה ממעשיו של הראשון.
לכאורה זהו יסוד החיוב שיש לשלם דמי שדכנות, שבטרחתו ובמידע שמסר הינו כפועל שפעל למען הלקוח. ולכן יש לשלם לחברת תיווך אף אם לא חתמו על חוזה מקשר ביניהם. אולם אם מסר מידע המצוי במאגרי המידע הזמינים בחינם, והלקוח ידע לגשת למאגרים אלו וגם חיפש שם וראה מידע זה, לא יהיה חייב לשלם למתווך, אם לא חתמו חוזה ביניהם, רק משום שהקדים לדווח לו על כך, כיון שהלקוח ממילא היה רואה את המודעה הזו, ולא נהנה ממנו (יש אומנם לדון לכל מקרה לגופו, שכן לו המתווך מיקד את הלקוח, או הסביר לו את כדאיות של העיסקה או ההצעה, הרי כן נהנה ממנו הלקוח מעבר למידע שמסר לו. ואכמ"ל).
הלכות שטיפת כלים בשבת
סוד ההתחדשות של יצחק
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
למה ללמוד גמרא?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
