^ 1.שיעור כללי, מר-חשוון תשע"ז.
^ 2.עוד הוא מביא את דברי התוס' בדף קו ע"א (ד"ה בחובל) שכתבו שמי שמבעיר איסורי הנאה בגלל שחושב שמותר להנות מהאפר, לעניין מקלקל הולכים לפי המציאות ולכן הוא נחשב מקלקל אולם לגבי משאצל"ג הולכים לפי מחשבתו ובגלל שהוא חשב שמותר להאכיל לכלבו נחשב שעשה זאת לצורך. וכותב שמדבריהם אלו משמע שנקטו כשיטתם בדף עה ע"א ש"מחשבת" זהו פטור ולא הגדרת המלאכה, ולכן יש ללכת לפי המחשבה שהייתה לו לפי טעותו.
^ 3.רב הגדיר מקרים אלו כמשאצל"ג. יש להעיר שהגר"ח מבריסק (שבת י, יז) מסביר בדעת שמואל ובדעת הרמב"ם שפסק כשמואל שמקרים אלו מוגדרים כאינו מתכוון. וכן משמע מקושיית התוס' (קג ע"א ד"ה לא) על הערוך (אלא שלתוס' אין היתר בפסיק רישא אלא מטעם משאצל"ג).
^ 4.אך צריך עיון מדוע לא נחשב שמלאכתו נעשית בעפר, הרי לכאורה אדרבה הוא נגע ופעל בעיקר בעפר. ויש לומר שמכל מקום היצירה החיובית היא הבור והוא לא נהנה מהבור. שוב ראיתי שכן פירש הקהילות יעקב (סימן מט) בדעת הרמב"ן. לפי זה פירושו קרוב לרש"י, אך עדיין יש הבדל שלשיטתו לא צריך שמטרתו תהא עצם היצירה העיקרית אלא מספיק שייהנה מאותו החפץ שהוא היצירה העיקרית.
^ 5.התוס' (ג ע"א ד"ה הצד) נדרשו לשאלה זו, כיצד שמואל מתיר במקרים הללו הרי הוא עצמו פוסק כרבי יהודה במשאצל"ג, ונדחקו לתרץ שכוונת שמואל כאן להתיר היא אליבא דרבי שמעון אך הוא אכן פוסק להלכה שאסור. לפי הסבר הגר"ח ברמב"ם הקושיא מתורצת היטב.
^ 6.רב הגדיר כמשאצל"ג, והגר"ח בשמואל וברמב"ם אינו מתכוון. וכן משמע מקושיית התוס' על הערוך (אלא שלתוס' אין היתר בפסיק רישא אלא מטעם משאצל"ג).
^ 7.הוא מביא את הרשב"א לדף קלג ע"א, שהקשה מדוע קציצת בהרת בעת המילה נחשבת לאינו מתכוון ולא למשאצל"ג, ותירץ שהגדרת האיסור אינה קציצת בהרת אלא היטהרות שלא על ידי הכהן, אולם אם באמת ההגדרה הייתה קציצת בהרת הייתה זו משאצל"ג, ולפי זה במקרה של הפשטת העור שלא שייך תירוץ זה חוזרת הקושיא.
^ 8.אך צריך עיון מה מוגדר כעיקר מעשהו. לכאורה עיקר מעשהו הוא מלאכת ההיתר בה הוא מעוניין, וכפי שהגדיר לגבי הפשטת עור לאכול, אך קשה מדוע במקרה של חופר גומא לא הגדיר שעיקר מעשהו הוא נטילת העפר וזה כן יכול להיעשות ללא חפירת גומא. ואולי בודקים כיצד המסתכל מן הצד יגדיר את מעשהו, והרואה אדם החופר גומא יאמר בסתם שהוא חופר ולא שהוא נוטל עפר, לעומת המוציא אימורים שהרואה יאמר שהוא נוטל אימורים, וצריך עיון.
^ 9. מרכבת המשנה מתרץ בשתי דרכים מחודשות. בדרך הראשונה מתרץ שישנם שלושה סוגים של מלאכות:
א. יש מלאכות שהן תמיד תיקון. בכך אפילו רבי שמעון מודה שחייב במשאצל"ג, ובכך אפילו אם הוא עצמו לא זקוק למלאכה נחשב למלאכה שצריכה לגופה כיוון שהיא מלאכת תיקון לרוב בני אדם (ולכן הגמרא העמידה בדף קג ע"א בקרקע של חברו ולא בקרקע של עצמו במקרה שאינו זקוק לייפות הקרקע, כי בקרקע של עצמו נחשב תיקון וחייב גם אם הוא אישית אינו זקוק לכך) .
ב. יש מלאכות שהן לפעמים תיקון ולפעמים קלקול כמו קצירה שאם זקוק לעצים זהו תיקון ואם לא זהו קלקול. בכך אפילו רבי יהודה מודה שמשאצל"ג פטור וכדברי התוס' בדף עה ע"ב לגבי זומר ואינו צריך לעצים.
ג. יש מלאכות שאינן לא תיקון ולא קלקול כמו הוצאה. בכך נחלקו התנאים, לרבי שמעון פטור ולרבי יהודה חייב.
לפי זה מיושבת שאלתנו כי לעולם פסיק רישא אינו חמור יותר ממשאצל"ג, ובמקרים שאמרנו שפסיק רישא חייב הואיל וניחא ליה מדובר במלאכות שהן רק תיקון, ובכך אין פטור מטעם משאצל"ג. נמצא שהחילוק בין המקרים שאנו מגדירים אותם כפסיק רישא ומחייבים למקרים שאנו מגדירים כמשאצל"ג ופוטרים הוא אם אלו מלאכות של תיקון או לאו. במלאכות תיקון מוגדר כפסיק רישא וחייב ובמלאכות שאינן של תיקון מוגדר כמשאצל"ג ופטור.
בדרך השנייה מתרץ, שלרבי שמעון אכן כל פסיק רישא פטור מטעם משאצל"ג ואפילו אם ניחא ליה, ומה שאמרנו שמודה רבי שמעון בפסיק רישא, הכוונה רק לעניין שאסור מדרבנן, אך מדאורייתא אכן פטור.