גאולת ישראל | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

ביאורים- יציאת מצרים – אביב העמים
"ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"
מנַיִן הביטחון בהכרזה הזו? לא ייתכן שאי פעם יקום פרעה אחר שישחרר מרצון את עבדיו היהודים?
ערך ה'חירות' נשמע לנו כדבר המובן מאליו, אבל בתקופות קדומות הוא היה סוג של חלום דמיוני. בעבר הייתה חלוקה חדה בקרב האנושות שהבחינה בין שני סוגי אנשים: אדונים ועבדים. מי שהתמזל מזלו ונולד למשפחה הנכונה, הובטחו לו חיי עושר ורווחה בדמות עבד כנוע שממלא את רצונו ללא סייג. העבד נחשב כרכושו הפרטי של האדון, שיכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. שום חוק לא הבטיח הגנה משפטית מפני פגיעה או התעללות בעבד שנחשב כתת-אדם חסר צלם אנוש. מי שהתחיל את חייו כעבד, נגזר עליו לבלות את כל חייו בעבדות. לא הייתה שום סיבה שבעולם, שהאדון האציל יוותר על משרת נאמן משולל זכויות. ביציאת מצרים, התבשרה האנושות לראשונה על 'כבוד האדם וחירותו'. ה' החליט לשים סוף לשפל המוסרי אליו התדרדרו בני האדם, ויצר תקדים היסטורי של סוללת עבדים היוצאת לחופשי. כשעם ישראל נגאל ממצרים, הוא גאל עמו את האנושות כולה כשהציב לה רף מוסרי חדש.

הלכה- מוקצה מחמת חסרון כיס- א
דברים יקרי-ערך שאין להם שימוש בשבת, ורגילים תמיד להקפיד שלא להזיזם ממקומם שלא לצורך שימושם המיוחד, כדי שלא ינזקו או יאבדו, הרי הם מוקצים מחמת 'חסרון כיס'. למשל, סכינים מיוחדות של שוחטים ורצענים, הרי הם מוקצים, וגם אם ירצה אדם לחתוך בהם את מאכליו, אסור לו ליטול אותם.
בכלל מוקצה מחמת 'חסרון כיס': כלי נגינה, מחשב כף יד, רדיו, טייפ, נגן יקר או עדין, מצלמה ומיקסר.
גם לצורך דבר המותר, כגון להניחם על דפי לימוד כדי שלא יעופו ברוח, אסור לטלטל אותם. וכן בד יקר שנועד לתפירה, אסור להתעטף בו בשבת. אבל כלים יקרים שרגילים להשתמש בהם בשבת, אינם מוקצה, כמו שעון זהב, משקפיים וזכוכית מגדלת לצורך קריאה. (מתוך 'פניני הלכה' שבת ב' כג, ד)

דברם שבלב- עבודות שירות
ההתקדמות שלו הייתה מטאורית. כאילו נכתב מלמעלה שהוא צריך להגיע לשלטון. הוא התחיל כאיש אלמוני, נכנס לפוליטיקה, וכבש אותה בסערה בכישרונותיו הרבים. גם ראש הממשלה זיהה את הפוטנציאל בישראל ומינה אותו לשר האוצר. ובאמת, בשנותיו הראשונות המשרד שגשג. הכלכלה בארץ פרחה. הוא ידע לאזן נכון בין צורכי הפרט ובין אלו של המשק. לא הייתה שביתה אחת לאורך כל שנות כהונתו. אבל אתם יודעים איך זה כאשר אדם עולה לגדולה מהר מדי. הוא מסתחרר. סכומי עתק עוברים תחת ידיו. השהייה הממושכת בשלטון נתנה את אותותיה. תחושת ההודאה לריבונו של עולם על הצלחתו התחלפה בתחושת ה'מגיע לי'. חוש המוסר התדרדר. סכומי כסף הועברו למקורבים. כספים המיועדים לשכבות החלשות מצאו עצמם בכיסו. העם התחיל לזעוק חמס. הוא התחיל להתרועע במסיבות קוקטייל מפוארות עם אילי הון, ודר בסוויטות מפוארות על חשבון המשק. משהו בתוכו השתבש. ראש הממשלה קרא לו. "אתה לא יכול להמשיך לכהן כשר אוצר. אני מאמין בך, אבל אתה צריך לעשות תיקון. אני שולח אותך לעבודות שירות במוסד לנוער בסיכון. אולי משהו שם ישנה אותך".
ממרום השלטון ישראל נהיה איש צוות פשוט במוסד, ללא כל השפעה מיוחדת. הוא נחשף לסיפורים קשים, למצוקות אמתיות. חוש הצדק התעורר בו שוב. הרצון לעזור לאחר החל לבעור בו. הוא התגעגע לימים שבהם יכול היה להשפיע ולשנות, אך עדיין לא הגיע הזמן. כאשר ראה את העוני והדלות של בני השכונות הוא חש סלידה מהמסיבות מנקרות העיניים שהיה שותף להן. עד שראש הממשלה קרא לו לחזור...
***
עם ישראל הצליח מאוד בתחילת שלטונו. הקמנו ממלכה חזקה ומשגשגת. אך עם הזמן הממלכה הישראלית התדרדרה. אי צדק חברתי. מנהיגים מושחתים שאינם דואגים לחלש ולנזקק. שנאת חינם. השלטון והשררה גרמו לנו לקלקולים מוסריים. גלינו. אלפיים שנה היינו רחוקים משלטון ומעשייה. התעסקנו רק בדבר אחד: בתורה. במהות האדם. בערך נשמתו. במוסר ובצדק. חשנו סולידאריות לכל יהודי העולם. התנקינו מוסרית. עכשיו אפשר לחזור ולשלוט. עכשיו החוש המוסרי עדין יותר. הגלות ניקתה ועידנה אותנו . אנחנו עדיין לא מתוקנים לגמרי. עדיין יש שחיתויות. אך הן קטנות ודלות לעומת מה שהיה בעבר. היום החוש המוסרי שולט ותחושת הצדק מפעמת בקרבנו.
פתגם:
צפיית הישועה היא הכוח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה בעצמה. (הרב קוק)

סיפור- רק בגלל הרוח
"אורי, איש לא שלח אותי. באתי ביוזמתי". הצהרת פתיחה לא רעה. הוא הרהר רגע והמשיך: "אני חושש ממה שיהיה. פיסת הפלוגה כולה, או מה שנותר ממנה, הגיעה לקצה גבול כוחה וסבילותה. תראה את הבחורים – תיגע בהם באצבע וייפלו. זה ארבעים וחמישה לילות הם נלחמים בשטח הררי קשה, באמצעים פיזיים בלתי פוסקים, לילה לילה ללא הפוגה, לא ישנים, והמזון בצמצום רב. אני פוחד שבאחד הקרבות הקרובים יירדמו בהליכה או יישנו כשצריך יהיה להסתער. אני כבר יכול היום לספור את הנפגעים! אי אפשר להמשיך ככה, אורי, צריך לשים לזה קץ". הצית לעצמו עוד סיגריה ובחששו מתגובתי על דבריו, שכח להציע אחת גם לי.
"רפי, אתה בוודאי חושב שגילית לי את אמריקה", עניתי לו בשקט ובמתינות. "אתה לא חושב שאני ער לעניינים האלה, ויתרה מזאת, שהם לא נותנים לי מנוח, אף לרגע קט, לא ביום ולא בלילה? רפי, מאז כיבוש המסרק ובית מחסיר ב-11 במאי, לפני שישה ימים בסך הכול, נלחמה הפלוגה בשער הגיא ובמשלטים, ברכז התותחים בלטרון, לקחנו חלק בלחימה על גבעת הרד"ר – ולא החסרנו לילה אחד של קרבות!
מה אתה חושב רפי, מה כל זה אומר לי, המ"פ של הפלוגה? אתה חושב ששכחתי כי לפני ארבעים וחמישה ימים עלתה הפלוגה הנה ומנתה מאה וארבעים לוחמים – והיום נותרו בקושי חמישים וחמישה חבר'ה, חלק מהם פצועים קל, שמסרבים להתפנות לבית החולים? אה, רפי, מה אתה חושב?" הדלקתי זוג סיגריות והגשתי לו אחת. הוא נאלם דום על כיסאו, ולא ידע לאן להביט.
"רפי, אני יודע איזה אומץ לב היה דרוש על מנת לבוא אליי ולומר לי את הדברים האלה, שהם לא רק הרגשתך אתה, אלא של לא מעט בחורים בפלוגה. אני מכבד אותך על כך רפי. אבל, חביבי, הדברים אינם רק פיזיים. בקרבות האלה הנשמה קובעת לא פחות ואולי יותר מהמצב הפיזי. אתה חושב שאפשר להתעלם ממבע פניהם של הבחורים, כאשר הם עומדים יומיום ליד קברי חבריהם, שנפלו ביום הקודם בקרב? מה אתה חושב, רפי, שאינני יודע שהחבר'ה מתערבים מי לא יחזור מחר חי לבסיס, ובסתר לבם חוששים כי אולי הם עצמם יהיו בין הנופלים?
תסתכל לי בעיניים, רפי! נותרנו פלוגה וחצי, דלילות בלוחמים, בגדוד שלנו, גדוד הפורצים של הפלמ"ח. אם אתה רוצה או לא, ואין זו מליצה, מעמסה היסטורית מנוחת על כתפינו – הגנה על ציר האספקה לירושלים מהשפלה והגנה על גבולותיה של העיר והרחבתם. מי יעשה את זה, רפי, אם לא אנחנו, הפלמ"ח, כוח המחץ המעולה היחיד של ה'הגנה'?"
(אורי בן ארי, 'אחרי' עמ' 228–229 )