אהבת ישראל חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

1270

3 דק' קריאה

אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל
אהבת ישראל היא מקצוע
אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא* עַל הַכְּלָל* וְעַל הַפְּרָטִים אֵינֶנָּה רַק עֲבוֹדָה הֶרְגֵּשִׁית לְבַדָּהּ, כִּי-אִם מִקְצוֹעַ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְחָכְמָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה, רַבַּת הָעֲנָפִים, שֶׁכֻּלָּם צוֹמְחִים וְיוֹנְקִים מִלְּשַׁד* טַל אוֹר תּוֹרַת חֶסֶד.
(אוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל ד, א)

היחס לביקורת על מומי האומה
הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר* אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ*, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקֹּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ז).
(אוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל ד, ג)

היחס לדברי תורה המרפים את האהבה לישראל
כָּל מַה שֶּׁבָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל-פֶּה, שֶׁיּוּכַל לְרַפּוֹת* קְצָת אֶת הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל*, אֲפִלּוּ בְּיַחַשׂ לָרְשָׁעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים, הֵם נִסְיוֹנוֹת וּבֵרוּרִים לָאָדָם אֵיךְ שֶׁיַּעֲלֶה עַל מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיִּמְצָא לוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַסְּתִירוֹת כֻּלָּן, וְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת תִּשָּׁאֵר בִּלְבָבוֹ חַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּלֹא שׁוּם גֵּרָעוֹן וּפִקְפּוּק בָּעוֹלָם.
(אוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל ד, ד)
____________________
הַסָּנֵגוֹרְיָא – לימוד זכות. הַכְּלָל – עם ישראל בכלל. מִלְּשַׁד – מלשון רטיבות, תמצית. מִלְּבַקֵּר – לפשפש ולהבחין. עַצְמִיּוּתָהּ – נשמת ישראל. לְרַפּוֹת – להחליש. הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל – האהבה לאדם מישראל.

הקדמה
האהבה היא כוח יסודי בנפש. האדם נמשך אחרי מה שהוא אוהב, ולכן הוא משקיע בו את מרצו ואת כוחותיו. מידת האהבה נטועה בטבע נפש האדם, אלא שיש צורך שהאדם יברר לעצמו מה באמת צריך לאהוב. בתחילה האדם אוהב בעיקר את מה שנעים לגופו או לנפשו, כמו אהבת מאכלים טעימים ואהבת כבוד. אך בתהליך התפתחותו השכלית והתורנית, הוא לומד אלו דברים הם אמִתיים וטובים באמת – וכך מתרוממת אהבתו לאהבת אלוהים, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הבריות כולן.
במבט ראשון נראה שיש סתירה בין אהבת ישראל ובין אהבת אלוהים; הרי כיצד אפשר לאהוב את ישראל, כאשר יש בהם חוטאים וחטאים? יש כאלה שפתרו את השאלה בקלות – הם אכן לא אוהבים את החוטאים. אך לא זוהי דרכה של תורה. הרב קוק מלמד אותנו כיצד להביט פנימה, ולראות את הנקודה הטובה והקדושה שנמצאת ברובד הפנימי של כל יהודי ושל עם ישראל בכל מצב.
מן הצד השני, אסור לשכוח את אהבת אלוהים; יש שיאמרו שהחטא הוא אנושי ונורמלי, ויש לאהוב ולקבל כל אדם כמות שהוא, כולל הרע שבו. תפיסה זו בעצם מתייאשת מיכולת האדם לתקן את עצמו ולהיות טוב באמת. היא חוטאת בכך שאינה מסתכלת על מהות האדם, אלא רואה בחיים המתגלים כלפי חוץ את חזות הכול.
בפרק זה נלמד שמהות האדם היא נשמתו הטהורה מכל חטא וחיסרון, וכל שאיפתה של הנשמה היא להידבק באלוהים, בטוב וביושר המוחלט. אמנם קשה להבחין בכך, מכיוון שהתגלות הנשמה בגוף היא תהליך ארוך של תיקון ושל צמיחה לאורך דורות, ובמשך התהליך אכן יש נפילות קשות – אך צריך להביט פנימה, אל מהות האדם, להתאזר באמונה, ולדעת שבסוף הכל יתוקן. יתר על כן: גם בעומק הרשעה – לְעולם מתחבא ניצוץ של טוב הבא מהנשמה הטהורה.
אהבת ישראל יסודה בהכרה שהנשמה הטהורה היא מהות האדם. מתוך כך, גם בחיים, שכמובן מגיעים מהנשמה, יש למצוא את הטוב שבכל מקום, ולהתאמץ ככל היכולת לתקן חיסרון ורוע.
ביאורים
אהבת ישראל אינה רגש בלבד. אהבת ישראל היא גם חכמה עמוקה, שנובעת מההכרה שתכלית הבריאה כולה היא להיטיב לנבראים:
כיוון שהטוב השלם ביותר הוא שהעולם ידבק באלוהים, בטוב המוחלט – ניתנה בבריאה שאיפה עמוקה ופנימית לדבקות זו. זוהי המהות הפנימית והאמִתית של הבריאה כולה, שאליה כל נברא פרטי שייך בצורה מיוחדת על פי טבעו. לכן נאמר בבריאה: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" [בראשית א לא] – מפני שבמהותו העולם כולו הוא טוב, וכל הברואים כולם אהובים. כל המהלך ההיסטורי וכל מהותה של התורה הם להיטיב לנבראים, כלומר להוציא לפועל, בחיים בעולם הזה, את השאיפה לדבקות באלוהים. אמנם אין זה פשוט להוציא לפועל שאיפה זו בחיים חומריים ובמציאות שמושכת בעוצמה אדירה את האדם לשפלות מוסרית, ולכן נבחר עם ישראל להיות המוביל שיוציא לפועל שאיפה זו בצורה מתוקנת, וממנו יקבלו ויושפעו שאר העמים.
ישראל הם מביאים את הבריאה אל תכליתה, אל הדבקות בטוב המוחלט, וזהו היסוד של אהבת ישראל – אמונה עמוקה בתפקיד הנצחי שניתן להם, שלשמו נבראו ושכל מהותם בנויה על פיו. האהבה הזו היא אהבה לאומית, אהבה לעם ישראל, שמתפרטת גם כאהבה לכל אדם ואדם מישראל.
אמנם אין זה אומר שבישראל אין חסרונות שצריכים תיקון, אבל נשמת ישראל, במקורה האלוהי, טהורה היא, שואפת אל הטוב האלוהי. בירידה אל החיים החומריים אנו פוגשים סיבוכים שצריך לשים אליהם לב ולתקנם, אך המהות הנשמתית לא משתנה.
לעיתים ישנם דברי תורה שעלולים להחליש את אהבת ישראל ואת אהבת הבריות. למשל, מכך שרשעים חייבים בעונשים בעקבות מעשיהם, נראה שה' אוהב רק את הצדיקים. דברים אלה עומדים בסתירה לאהבת השם יתברך לעמו. על כן צריך ליישב את הסתירה, כך שאהבת ישראל תישאר במלואה, בלא שום חולשה או ספק. הדרך לכך היא לראות את הנשמה הטהורה, שרודפת אחרי הטוב, כמרכז האישיות.

להצלחת ירדן בת ציפורה הי"ו