"אמר ליה רבה לרבא בר מארי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הן כבנים, אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני, אלא מעתה, והצאן צאני הכי נמי, אלא דקנית מינאי, הכא נמי דקנית מינאי. אלא מהכא וכו' ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

"נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה (הכוונה למלאכות קשות כמו בחול המועד, ובודאי שהדלקת וכיבוי חשמל לא נאסרו בשעות אלו) וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה כבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה".

"נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב. מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת. ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר".

"לעניין תספורת ונישואין רובא דעלמא נוהגים עד ל"ג, אך לא המחמיר בתספורת עד ל"ג מחמיר בנישואין, כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכן לאידך גיסא דמסתפר קודם ל"ג באיזה ימים, לא בעבור זה יוכל לעשות נישואין קודם ל"ג, ועיין זכור לאברהם בזה ודוק במה שכתב שם, והטעם דבתספורת ובנישואין אינן קונסין, עיין בשיירי כנסת הגדולה טעם נכון וברור, ובנטילת ציפורניים ליכא שום חומרא כמו שכתוב בזכור לאברהם בחלק א' יעויין שם".

"אבי הבן דוקא יכול להסתפר ביום שלפני המילה, ואם המילה ביום ראשון יסתפר כבר מערב שבת וכו', והמוהל לא יסתפר, ואם הסנדק הוא אביו של אבי הבן, סנדק זה יכול להסתפר, דיום טוב שלו הוא, דעתה עת הזמיר הגיע דהוכיח סופו דקיים מצות פריה ורביה, ואינו דומה לסנדק אחר, כך נראה לענ"ד.

"ולפי דעת רבנו האר"י אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, רק יש סוד בדבר דצריך שלא לגלח מערב פסח עד ערב חג השבועות, וכל מאי דשרו האחרונים לגלח בר"ח או אם הוא חתן וכיוצא, וביום ל"ג או ל"ד, לדעתו הכל אסור. גם מה שכתבו קצת דביום מ"ח לעומר שרי ליתא, דרבינו האר"י לא היה מגלח אלא בערב החג דוקא".

"וכשחל יום מ"ט לעומר בשבת ראיתי להחסיד המקובל המופלא מורינו הרב שלום שרעבי (הרש"ש) בכתב יד וזה לשונו: "ואם חל יום מ"ט בשבת דנתי שלא לגלח בערב שבת, אך הכריחוני לגלח, וחתן אינו מותר לגלח קודם יום מ"ט, עכ"ל. וגם אני הצעיר דעתי הקצרה שיגלח בערב שבת אם מ"ט בשבת, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וכן עיקר. אמנם בענין זה של גילוח בימי העומר, יש כמה מנהגים חלוקים כפי הפשט, הנח להם לישראל, עכ"ל.

"אמר לו רבי שמעון (לרבי יצחק) כמא יאות חולקך כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא. יתיב רבי אבא בתר כתפוי ורבי אלעזר קמיה, אר"ש הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי".

"הא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא, ועד כען טמירן הוו בלבאי למיעל בהו לעלמא דאתי וכך אסדרנא לכו רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי (יסביר) ושאר חברייא ירחשון בלבייהו (היינו בהרהור הלב). ועל זה נאמר "רחש לבי דבר טוב" (תהלים מה, ב).

"כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו " (ועיין כס"מ שם).

"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לאר כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה", עכ"ל.

"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי (אליהו הנביא היה מצוי בישיבתו של רבי). יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא (ביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא) א"ל (רבי לאליהו הנביא) מאי טעמא נגה ליה למר? (מדוע התעכבת מלבוא) אמר ליה (אליהו הנביא): אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה (הלכתי למערת המכפלה והערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו) וכן ליצחק וכן ליעקב. (שאל אותו רבי) ולוקמינהו בהדי הדדי (מדוע לא הערת את שלושתם ביחד) סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה (אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן אין ניתן לי רשות להעמידן יחד) וכו'.