45
החובה לקבור אדם שמת היא מצות עשה מהתורה, ואסור להלין את המת. 1 יש חובה לקבור גם חלקי גוף ואֵברים. 2 מת שמוטל בחוץ, ואין מי שמטפל בקבורתו, נקרא "מת מצוה". 3 חייל שנהרג בשדה הקרב נקרא אף הוא "מת מצוה", למרות שנמצאים לוחמים אחרים בשטח, מאחר שהם טרודים במלחמה, והרי זה כאילו אין מי שיטפל במת. 4
הטיפול במת מצוה קודם למצוות אחרות. כך נאמר בגמרא במגילה ג ע"ב:
תלמוד תורה ומת מצוה – מת מצוה עדיף... עבודה ומת מצוה – מת מצוה עדיף... בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר דבעיא הדר פשטה: מת מצוה עדיף. דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. 5
התוספות בבבא מציעא ל ע"ב ד"ה אלא לזקן, מסביר כי "כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי, שמוטל בבזיון פן יסריח 6 או יאכלוהו כלבים".
עקרונית "מת מצוה קונה מקומו" וזו אחת מתקנות יהושע בן נון כשנכנסו לארץ, 7 אך אם יש חשש שגויים יזלזלו בגופות, אזי אין קוברים אותם במקומם, 8 וייתכן שזו הסיבה לאמור במשנה באהלות פט"ז מ"ה: "שדה שנהרגו בה הרוגים, מלקט עצם עצם והכל טהור". 9
מצאנו גם מעלה למת שייקבר בקברות אבותיו, וכדברי הירושלמי במועד קטן ב, ד: "ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו". וכבר דנו הפוסקים שקבר אבותיו לאו דווקא, אלא במקום מסודר ומכובד, ומאחר שבמדינת ישראל נהוג לקבור את חיילי צה"ל שנהרגים בקרב ל"ע בבתי קברות מיוחדים ובצורה מכובדת, לא יהא זה גרוע מהמעלה שיש בהלכה לקבור אדם בקברי אבותיו. 10 באופן כללי מותר לפנות מת על מנת לקברו בקברי אבותיו או כדי לקברו בארץ ישראל, וכן לפנותו ממקומו אם קברו אינו משתמר מחמת מזיקים וכד'. 11
ב. הסתכנות לשם הבאת חללים לקבר ישראל
עד כמה יש להסתכן על מנת להביא לקבורה בקבר ישראל גופה של מת מצוה – אדם הקבור תחת מבנה שנהרס, ויש סכנה למחלצים שהבניין יתמוטט עליהם גם כן; או חייל שנפל בקרב וגופתו או אבריו פזורים בשטח בו מתנהלת עדיין לחימה ולכן השארתו במקום תביא לידי ביזוי גופתו על ידי בעלי חיים או נכרים – האם יש להסתכן על מנת להביאם לקבורה?
1. פגיעה בכבוד עם ישראל
במקרא מצאנו שהיו שסיכנו עצמם כדי לחלץ גופה. שאול המלך ובניו נפלו בקרב בגלבוע, והפלשתים ביזו את גופתו:
ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבוע. ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם . וישמו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן . וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים (שמואל א לא, ח-יג). 12
הליכתם בלילה להוציא את גופת שאול מלמדת על כך שפעילות זו הייתה מסוכנת ולא יכלו לעשותה באור יום. גם לאחר שנים רבות, כאשר דוד מביא לקבורה את עצמות שאול, נאמר:
וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יביש גלעד אשר גנבו אתם מרחב בית שן אשר תלום תלאום שם שמה הפלשתים פלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבע (שמואל ב כא, יב).
הייתה זו אם כן פעולה לילית בגנבה. ואם כן, שואל בפירוש המיוחס לרש"י (דברי הימים א י, יב):
ולמה מסרו עצמם בסכנה לקחת גופות שאול ובניו מהר גלבוע יותר משאר ישראל?
והוא משיב:
לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם.
תשובה זו היא על בסיס מדרש פרקי דרבי אליעזר פרק יז (אם כי במדרש לא נאמר במפורש שהם הסתכנו):
גמילות חסד לאבלים מנין? אנו למדין מאנשי יבש גלעד, כיון שנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד: אותו האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד?! ועמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה, לחומת בית שן ולקחו את גופת שאול ואת גופת בניו מחומת בית שן, שנאמר: "ויקומו כל אנשי חיל כל הלילה". 13
ניתן לראות את ההסתכנות לחילוץ גופת שאול כדבר חריג שאיננו יכול ללמד על הכלל שהרי מדובר במלך ישראל, וייתכן שהם עשו זאת רק מחמת שהייתה כאן פגיעה בכבוד עם ישראל. אמנם טעם זה קיים במידת מה בכל חייל מישראל שנהרג, מאחר שכאשר גופות חיילי צה"ל מתבזות אצל האויבים יש בזה ביזיון לאומה ופגיעה בכבודה. אך לא נמצא מקור לכך, שכבוד האומה הוא שיקול מכריע המאפשר לסכן את חייהם של חיילים לוחמים, 14 ובמיוחד שאויבי ישראל מנצלים בצורה שלילית וגסה את הרגישות המרובה הקיימת אצלנו לכבודם של המתים, והם סוחרים בגופותיהם ובאבריהם.
נראה שבאופן עקרוני אין להסתכן בטיפול בחלל ואפילו אם מחמת זה לא יובא החלל לקבורה. שהרי גם לשם הצלת חיי אדם (שלא במסגרת מלחמתית) אין למסור את הנפש, קל וחומר שאין להסתכן בטיפול בחלל. הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שאמנם קבורת מת מצוה היא מצוה חשובה מאוד, ומותר לבטל מצוה כמו מילת בנו והקרבת פסח (מגילה ג ע"ב) כדי לקיימה, מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה ודוחה מצוה דרבנן בקום ועשה, אך יחד עם זאת:
כבוד הבריות איננו דוחה פיקוח נפש שהרי כל התורה הנדחית מפני פיקוח נפש, לכן ודאי אין להכנס למקום סכנה וספק סכנה כדי לקיים מצות קבורה אף של הרוגים, וכל זה דברים ברורים ואין בהם ספק. 15
הרב שלמה גורן, בהיותו הרב הראשי לצה"ל, השיב לשאלה בעניין זה בזמן מלחמת ההתשה. הוא אמנם התיר לחלל שבת לשם פינוי חללים מחשש למורל החיילים, אך זאת רק "כאשר החלל נפל בליל שבת או בשעות הבוקר של שבת, שאם לא יפונה בשבת יצטרך לשהות במקום זמן רב. אבל כאשר נפל בשבת אחה"צ, יש להמתין מלפנותו עד מוצאי שבת. במקרה זה יש לכסות החלל בשמיכה ולהציב עליו שמירה בהתאם להלכה ולמנהג, בתנאי שלא נשקפת סכנה של היפגעות ע"י האויב לשומרים ". 16
אמנם, הרב גורן עצמו, מסר נפשו לשם הבאת חללי צה"ל לקבר ישראל, 17 וייתכן שיש מקום להבחין בין הנהגה אישית, מעין מעשה חסידות, לבין הוראה לאחרים. 18
אף על פי כן, ישנם שלושה מצבים בהם התירו פוסקי הלכה להסתכן על מנת לחלץ חללים:
א. כשיש חשש לפגיעה או לעיכוב במהלך המלחמה – פינוי רכב בו נמצאים חללים, הצלת מסמכים סודיים, וכד'.
ב. כשמדובר על סיכון מספר קטן של חיילים שימנע סיכון של חיילים רבים יותר במשימת איתור נעדרים להתרת אשה מעגינותה.
ג. כשיש חשש לפגיעה מורלית של החיילים הלוחמים – מראה חבריהם ההרוגים, ומחשבות על עגינות נשותיהם.
להלן נדון בהיתרים אלו. 19
2. חשש לפגיעה או לעיכוב במהלך המלחמה
מותר לפנות מת מצוה אם הוא מפריע לאחרים. הגמרא בעירובין יז ע"ב דנה על תקנת יהושע בן נון לפיה "מת מצוה קנה מקומו":
ורמינהי: המוצא מת מוטל באיסרטיא – מפנהו לימין איסרטיא או לשמאל איסרטיא, שדה בור ושדה ניר – מפנהו לשדה בור, שדה ניר ושדה זרע – מפנהו לשדה ניר; היו שתיהן בורות, שתיהן נירות, שתיהן זרועות – מפנהו למקום שירצה. אמר רב ביבי: במוטל על המיצר, מתוך שניתן לפנותו, מפנהו לכל מקום שירצה.
מכאן שאם מת מצוה נמצא במקום שהוא מפריע לרבים "מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו" (רש"י שם), או: "מפני הרבים שלא יאהילו עליו" (טור יו"ד סי' שסד), מותר להזיזו ולקברו במקום אחר. 20 במקרה שלפנינו החללים עדיין לא נקברו וודאי שמותר לפנותם (וממילא כיום אין קוברים את חללי המלחמה במקום שנהרגו, אלא מעבירים אותם לבתי קברות צבאיים או אף לבתי קברות ארעיים על מנת שיעבירום אחר כך לבתי קברות קבועים).
מכאן שניתן לפנות גופות חללים על מנת להשיג מטרות אחרות, כמו למנוע הפרעה לאחרים. בעת מלחמה, יהיה מותר להסתכן בפינוים של החללים, אך לא לשם הצלת הגופות על מנת להביאם לקבר, אלא לצורכי המלחמה עצמה. ממילא זהו דין מדיני המלחמה וכפי שהלוחמים מסתכנים במהלך המלחמה בכלל. הוא הדין באשר לחילוץ גופות שעליהן מסמכים סודיים וכד'. גם כאן, עיקר ההצלה היא למסמכים לא לחללים, והשיקול הוא צבאי-מלחמתי בלבד (ואף ייתכן שיהיה מצב בו יוכלו לחלץ מסמכים סודיים, קודי קשר ומפות סודיות, אך לא יוכלו לחלץ את החללים).
3. חילוץ גופות כדי לחסוך איתור נעדרים עתידי
לעתים סיכון מספר קטן של חיילים יכול למנוע אפשרות של הגדרת חיילים כנעדרים, מה שעלול להביא למצב בו ייאלצו לסכן אחר כך מספר רב של חיילים כדי לברר מה עלה בגורלם. ברור שעדיף לסכן כמה שפחות חיילים, אך השאלה היא אם בכלל מותר לסכן אפילו חייל אחד לשם מציאת הגופות? אם ברור לנו שהם נהרגו, וכל החיפוש הוא על מנת להביאם לקבר ישראל, לכאורה ברור שאין להסתכן כלל. אך מה יהיה אם לא ידוע בבירור שנהרג? לעתים לשאלה זו יש השלכה על בעיית עגינות של אשה, אם נסכן חיילים על מנת לחלץ מי שנדמה שנהרג או לפחות לקבל עדות ברורה על מותו גם אם לא יצליחו לחלץ את גופתו ולהביאה לקבר ישראל.
גם לפי שיקול זה, המטרה העיקרית היא להציל אשה מעגינותה ולא עצם הבאת החלל לקבר ישראל. וכאמור, ייתכן שההחיילים יוכלו רק להעיד שהם אכן ראו את החלל, אך בפועל לא יוכלו להביאו לקבר ישראל.
על כל פנים, אף שאמנם מצאנו שבמצב של סכנה של המעיד, מקֵלים על מנת להתיר עגונה (יבמות קכב ע"א), לכאורה אין להכניס מראש מחלצים למצב של סכנה על מנת שיוכלו להעיד על החלל כדי להתיר אשה מעגינותה. 21
4. מורל הלוחמים ומורל בני משפחותיהם
מורל הוא פונקציה של חינוך, של הצבת ערכים ועקרונות. ברור שבכל מקרה של פגיעה, פציעה, או נפילה בשבי, יש צער גדול מאוד ללוחמים הרואים את חבריהם לנשק נפגעים, וכן לקרובי המשפחה והחברים האישיים, ולכל העם. הדברים אמורים במיוחד במציאות תקשורתית מפותחת מאוד, בה המראות המצולמים בשדה הקרב משודרים ברשתות הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט, ומשפיעים על רוחם של החיילים והאזרחים. תמונות בהן נראים אויבי ישראל מתעללים בגופות של חיילים ישראלים, משפיעות בצורה קשה מאוד על האווירה הכללית, ויוצרות לחץ ציבורי-תקשורתי על מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה לעשות הכול, כולל גם סיכון חיילים אחרים, על מנת להשיב את גופות החיילים ולהביאן לקבר ישראל. 22 האמנם מותר להסתכן על מנת לחלץ גופות של חיילים בשל מורל ואווירה? האם כדי ליצור את התודעה שצה"ל עושה בעבור חייליו, גם אלו שנהרגו, מותר לסכן את חייהם של חיילים אחרים?
יש להבחין בין מורל החיילים הנלחמים לבין מורל האזרחים, משפחת החייל שנהרג ומורל האומה כולה.
מורל של חייל – חייל היוצא לקרב נמצא במתח מורלי, בין היתר גם בשל החשש מאי הידיעה מה יקרה לו. בשעת הקרב, המתח המורלי יכול להחריף ולהקשות על פעילות המלחמה, גם בשל העובדה שהוא רואה את גופות חבריו לא מטופלות ומושלכות בשדה.
מורל של אזרחים – המשפחה הקרובה שרוצה שיהיה להם לפחות קבר; המורל הירוד של כל העם נובע מתחושת הפסד וכישלון במלחמה.
אין ספק שראיית גופות של חללים שנהרגו במלחמה משפיעה לרעה על הרואים אותן, וגורמת למורך ולחולשה. מצאנו ששיקול זה עומד ביסוד אחד ההסברים לכך שהקב"ה סובב את בני ישראל בצאתם ממצרים דרך המדבר ולא הלכו דרך ארץ פלשתים. כך נאמר במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח – פתיחתא ד"ה ויהי בשלח:
"כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנאמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א ז, כא). וכתיב: "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהילים עח, ט). מפני מה? ש"לא שמרו ברית אלקים ובתורתו מאנו ללכת" (שם י), עברו על הקץ ועל השבועה. ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם. 23
מסורת בחז"ל שחלק משבט אפרים יצא ממצרים קודם היציאה של כל העם ממצרים, ומתו בדרך. לפי מדרש זה, הקב"ה לא רצה שהעם היוצא ממצרים יראה את גופותיהם של אותם מבני אפרים, מאחר שהדבר עלול להביא לידי כך שהעם לא יעמוד בכך וישוב למצרים. הדבר יגרום אם כן למורך וחולשה, ולא יהיה ניתן להיכנס לארץ.
אכן, בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך מובא שהוא התיר להסתכן על מנת לחלץ חלל גם אם נשקפת סכנה לחיילים המחלצים. "הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה ולכן מהווה פיקוח נפש". 24
נראה שעיקר הפגיעה המורלית בחייל בשעת הקרב הרואה את חבריו מוטלים חללים אינן המחשבות מה יקרה אם ח"ו הוא יפול חלל, אלא עצם העובדה שהוא רואה את חבריו לנשק הרוגים. הרב מרדכי הלפרין, 25 מביא ראיה (בשמו של הרב אביגדֹר נבנצל) מהאמור לאחר רצח עשהאל על ידי אבנר, עת עברו הלוחמים במקום בו הייתה מוטלת גופתו: "ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו" (שמואל ב ב, כג). ייתכן שעמידה זו היא בשל ההלם מראיית גופתו, כדברי מצודת דוד שם: "ויעמודו – עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף".
אך מכאן ניתן גם להוכיח את ההפך, שהרי לא הכול עמדו. בפסוק שאחר כך נאמר: "וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר". ומפרש שם הרד"ק: "כאשר שמעו עבדי דוד הריגת עשהאל רדפו אחרי אבנר, וכשהיו מגיעים אל המקום ההוא שמת שם עשהאל היו עומדים. אבל יואב ואבישי לא עמדו עליו, אלא רדפו אחרי אבנר". משמע, שניתן להתגבר על המראה הקשה אף כשמדובר על מראה של אח לנשק, ואף אח ביולוגי. יואב ואבישי היו נחושים במלחמתם ומראה אחיהם ההרוג, על אף הצער והכאב, לא מנע מהם להמשיך במלחמה. נראה שתגובתם זו מלמדת על סף ערכים שונה מזה של הלוחמים האחרים, שאפשר להגיע אליו.
לחייל היוצא לקרב, ישנן מחשבות רבות ומתחים נפשיים מה עלול ח"ו לקרות לו במהלך הקרב. חייל יכול גם ח"ו ליפול בשבי ולהיות צפוי למסכת התעללויות: "והוא ביד כומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב" (רש"י בבא בתרא ח ע"ב ד"ה שבי). עליו גם לדעת, כי ייתכן שיהיו מצבים בהם לא יוכלו לפדותו או לשחררו. במשנה בגיטין פ"ד מ"ו נאמר:
אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. 26
על הנהגת המדינה או הצבא לשקול את ההיבטים הרבים הכרוך בעסקת שחרור שבויים ולהכריע אם המחיר הנדרש על מנת לשחרר שבויים, או על מנת לחלץ אותם הוא גבוה מדי או לא. מחובתם ומסמכותם של המנהיגים להיכנס למשא ומתן ארוך עם האויבים בדבר החלפת שבויים, שיקח אולי אף מספר שנים, עד שיצליחו להוריד את "מחיר" העסקה לרמה שלהערכתם היא סבירה, ושניתן לקחתה על עצמנו כאומה כסיכון מחושב במסגרת המלחמה עם האויבים. אך גם יכולה להתקבל הכרעה שהמחיר הוא גבוה מאוד, ולא ניתן לבצע את עסקת החליפין, והחייל שנפל בשבי, חי או מת, יישאר שם. 27
כאמור, על כל חייל היוצא לקרב לדעת זאת, ועליו להתגבר על הקושי הנפשי הנובע מידיעתו שיכול להיות מצב בו לא יוכלו לסייע לו, והוא יצטרך להישאר בשבי לנצח, או שלא יובא לקבר ישראל ויישאר קבור אצל האויב. גם בני משפחות החיילים וקרוביהם צריכים להיות מודעים לכך, ואין להם להפעיל לחץ על המערכת הביטחונית והממשלתית להביא את בניהם בכל מחיר הבייתה, בנוסח: 'שלחתי את הבן לצבא, אני רוצה אותו בחזרה, ואם הוא אינו חי, אז לפחות שיהיה קבר'. השיקולים מורכבים מבחינות שונות (ביטחוניות, משפטיות, מדיניות, כלכליות, ועוד), והנהגת האומה צריכה היא זו שצריכה לטפל בעניין, כשהשיקול הוא טובת הכלל ולא טובת היחיד – עד כמה החברה יכולה ליטול על עצמה סיכונים על מנת לחלץ את חייליה ממצוקה.
הוא הדין גם בנידון דידן. אין ספק שעל מערכת הביטחון לעשות את המרב על מנת לחלץ חייל שנקלע למצוקה כשהוא חי, או שהוא נהרג וגופתו מוטלת על פני השדה או נתונה בידי האויבים; אך התודעה האישית של כל לוחם, של בני משפחתו, ושל החברה כולה צריכה להיות שלא בכל מקרה נצליח לחלץ את החלל, ואם יש להכניס לרמת סיכון גבוהה לוחמים אחרים, אזי לצערנו לא נוכל לעשות זאת. במציאות כיום, נוצרה אווירה ציבורית, המשפיעה כנראה גם על מורל חיילים, ולפיה לא משאירים פצוע בשטח ואף לא גופת חייל, גם אם נדרש לסכן חיילים אחרים לצורך העניין. 28 אך נדרשת פעולה חינוכית והסברתית בה יובהר שאם רמת הסיכון של המחלצים היא מעבר לרמת סיכון סבירה – אותה יקבעו מפקדי הצבא והדרג המדיני – אזי אין מחלצים, ואו אז גם האווירה הציבורית והתקשורתית תשתנה בהתאם. המורל הוא פונקציה של התודעה, מה ראוי וצריך להיות. 29 אם התודעה האישית של כל לוחם, של בני משפחתו ושל החברה בכלל תהיה שעם כל החשיבות שבדבר אין מביאים לקבר ישראל בכל מחיר, אזי גם עצמת התביעה המשפחתית והציבורית תקטן, ולא יסכנו חיי אדם נוספים על מנת לחלץ חללים. שיקול הדעת במקרים אלה, אם אכן מדובר בסיכון סביר אותו מותר לקחת על מנת לחלץ חללים, מוטל על מקבלי ההחלטות בממשלה ובמערכת הביטחון לזרועותיה השונות, אך לא בכל מחיר.
אמנם כעת, כל עוד אלה הם הלכי הרוח ואי פינוים של חללים מהשטח, גורם מורך וחולשה לחיילים הלוחמים, אזי יש להתחשב במציאות זו, ואם הימצאות חללים בשטח אכן פוגעת מורלית בחיילים הלוחמים ומקשה עליהם להילחם היטב וכראוי, מותר אף לסכן חיילים אחרים כדי להמשיך ולנצח את המערכה. אך המגמה החינוכית הערכית צריכה להשתנות, ובוודאי שלא נכון לומר שתורת ישראל וההלכה מחייבות להביא לקבר ישראל בכל מחיר. הקוד האתי של צה"ל בעניין זה צריך להורות שאמנם ערך הרעות והחברות הוא נעלה, אך אין הוא גובר תמיד על ערך חיי האדם. 30 זהו אמנם תהליך חינוכי-חברתי ארוך טווח, אך הוא ניתן להשגה. 31
סיכום
א. מצוה להביא את גופו או חלקי גופו של אדם שמת או נהרג לקבר ישראל.
ב. גם בשל הפגיעה בכבוד עם ישראל, אין להסתכן על מנת להביא לקבר ישראל.
ג. פוסקי הלכה התירו להסתכן על מנת לחלץ חללים בשלושה מצבים:
1. חשש לפגיעה ולעיכוב במהלך המלחמה – פינוי רכב בו נמצאים חללים, הצלת מסמכים סודיים, וכד'. היתר זה הוא לטובת החיים וההצלחה במלחמה, ולא בשל החובה לקבור את המת.
2. כדי שלא לגרום לסיכון מספר רב יותר של חיילים במשימת איתור נעדרים. במקרה שידוע בוודאות שהחייל הרוג, לא ברור מה ההיתר לסכן גם מעט חיילים. ואף אם אין המוות ודאי, לא ברור שמותר להיכנס מראש לסכנה על מנת לוודא את מות החייל כדי להתיר אשה מעגינותה. ייתכן גם שהחיילים יסתכנו, אך לא יצליחו להביא את החלל לקבורה.
3. חשש לפגיעה מורלית של החיילים הלוחמים – מראה חבריהם ההרוגים, ומחשבות על עגינות נשותיהם. יש לחנך ולשנות את סף הערכים אצל החיילים, וכך גם באשר לשינוי האווירה הכללית בציבור הרחב ואצל קרובי החיילים, משפחותיהם וחבריהם. חיי אדם חשובים יותר מקבורת מת, וההנחה שלפי ההלכה יש להביא לקבר ישראל בכל מחיר איננה נכונה. מותר להסתכן סיכון סביר על פי הכללים המתאימים לפעילויות צבאיות, אך לא בכל מחיר.
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רצונם המיוחד של 250 איש מקריבי הקטורת
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
ברוך שעשה לי נס במקום הזה
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
