לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
758
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת וירא. אומר הזוהר על הפרשה (בראשית צז ע"א מתורגם):
כאשר הקב"ה ברא את העולם נתן כוח לארץ, כל הכוח הראוי לה, אך עדיין לא הוציאה הארץ פירות.
הכל היה בכוח, עוד לא התגלה בפועל.
עד שברא האדם. כיוון שברא האדם הכול נראה בעולם, הארץ גילתה פירותיה וכוחותיה. וכן השמים, לא נתנו כוח לארץ עד שבא האדם, כמו שכתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה)
כיוון שלא היה אדם, ה' לא המטיר מטר על הארץ.
כיוון שנברא האדם, מיד "ניצנים נראו בארץ" וכל הכוחות שנסתרו נתגלו, "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" (שיר השירים ב, יב), שהגיע העת לזמר לקב"ה, "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שם) קולו של הקב"ה שנמצא רק כאשר נברא האדם. כיוון שחטא האדם, הכל הסתלק מהעולם, והארץ נתקללה שנאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז). בא נח ותיקן כלים לעבודת האדמה, ואחר כך שתה מיינו, "וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (שם ט, יא) באו בני העולם וחטאו לפני ה', ונסתלקו כוחות הארץ כמקודם וכך היה עד שבא אברהם. כיוון שבא אברהם, מיד "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", כאשר הגיע אברהם להיות נימול. 'זמיר', בזה התקיים בו הפסוק הזה. והתקיים העולם והדיבור של הקב"ה היה בהתגלות אליו וזה שכתוב: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א).
ממשיך הזוהר:
רבי אלעזר פתח בפסוק זה, אחרי שנימול אברהם, כיוון שמקודם הקב"ה דיבר איתו במדרגה תחתונה, ומדרגה עליונה לא התחברה עם המדרגה התחתונה.
אלו מדרגות בגילוי דבר ה' אל אברהם.
כיוון שנימול נתקנו המדרגות התחתונות ונתעלו, "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" (שיר השירים ב, יב) זו המילה שגוזרת את הערלה. "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שם) זה קול פנימי. זה שנאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א) ולא נזכר אל מי מדובר.
אמנם אפשר לדעת על מי מדובר במילים 'אליו' 'והוא' על פי מה שנאמר מקודם, אבל לא כתוב במפורש. למה, מסביר הזוהר כי בלשון נסתר יש משהו גבוה יותר מאשר התגלות גלויה, יש כאן התגלות נסתרת, פנימית. משמעות הדבר שמדובר אל המדרגה הפנימית של אברהם, "והוא יושב", לא נאמר מי יושב, הכוונה למדרגה עליונה, שמחוברת לעולם העליון. וזה 'פתח האוהל' אין הכוונה רק לפשוטו אלא יש כאן גם רמז, שהוא נמצא בפתח של העולם העליון. 'כחום היום' שוב, גם פה רמוז לאור האלוקי והעליון.
מבשרי אחזה אלו-ה
זאת אומרת שאחרי שאברהם נימול הוא עלה למדרגה חדשה, פנימית, שלא הייתה לו מקודם. אפשר לקשר את זה עם דברי ה"משך חכמה" בפרשה הקודמת על הפסוק: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). לכאורה הבשר מפריע לראיית ה'. לפני שהנשמה ירדה לגוף היא ראתה מסוף העולם ועד סופו ולא הייתה שום מחיצה שמעכבת. אחרי שהנשמה ירדה לגוף, הגוף מוגבל והיא נמצאת בתוכו ומוגבלת במוגבלות הגוף. ההשגות הן אנושיות, ההרגשות אנושיות, הכל אנושי, והכוח הרוחני הפנימי לא יכול להראות בכל גדלותו כי הבשר מגביל. אז למה הפסוק אומר: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (שם)?
האדם הראשון לפני חטאו היה זך מאוד, כל כך זך עד שהגוף לא הפריע לו להשיג השגות עליונות, לראות הכול. לכן הוא לא הרגיש צורך בלבוש, כי הגוף היה כל כך זך וטהור, והם לא הרגישו שהם ערומים, כי כל האברים היו קדושים באותה מידה. אחרי החטא, האדם נתגשם, ופתאום הוא מרגיש שהוא ערום וזה לא יפה, פתאום הגוף ירד ממדרגתו, הוא נהיה מגושם ומעורב עם כוחות נמוכים מאוד, ומאז האדם יכול רק לשמוע את קול ה' ולא לראות שום דבר. האדם שומע את רוח ה' מתהלך לרוח היום. אחר כך הקב"ה מדבר עם נח, אין מראה, עד שבא אברהם. אברהם עושה מזבח אל ה' הנראה אליו בבית אל. עכשיו: " וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יח, א) מגיעה ראיה עוד יותר גדולה ועמוקה. אומר ה"משך חכמה": אחרי שאברהם אבינו זיכך וטיהר את עצמו מאוד, הגוף נזדכך והוא יכול לראות.
ומוסיף עוד ה"משך חכמה" ואומר: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו) אחרי שהאדם מזדכך ומיטהר ועולה במדרגות הקודש, אז לא רק שהבשר לא מפריע, אלא הוא הופך למסייע לראיה יותר גדולה ועמוקה. כמו למשל זכוכית, היא עשויה מחומרים מגושמים, מהחול, שאם לא מזככים אותו אי אפשר לראות. אבל אפשר לזכך את החומר הזה ולהפוך אותו לזכוכית שקופה ואז הוא לא מפריע אבל גם לא עוזר. ואפשר לעשות עיבוד נוסף ואז יש משקפיים, משקפת או טלסקופ, הם מאפשרים לראות טוב פי כמה וכמה מהראיה הטבעית של האדם. זאת אומרת שירידת הנשמה של האדם לעולם להיות בתוך המסגרת הזאת, מגמתה לא רק שלא לצמצם, אלא לזכך את הכוחות של החיים ולרומם אותם, עד כדי כך שלא רק שהם לא יפריעו לראות את המראות האלוקיים, אלא הם יסייעו לזה. וזה פירוש: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (שם). המילה הייתה שלב של זיכוך, של רוממות, של הזדככות, שהגוף נעשה עוד יותר זך. ואז רואים מראות בעזרת הגוף המזוכך, שנהיה משרת את רצון ה', ואז אפשר להבין ולהתחבר אל דברי הזוהר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יח, א) 'אליו' יש כאן מראה פנימי ועליון, מראה זך.
הכנסת האורחים של אברהם
אל אברהם באים אורחים "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח, ב). כאן אנחנו לומדים את מידת הכנסת אורחים של אברהם אבינו ומזה אנחנו יכולים ללמוד על עבודת ה' של אברהם אבינו, גם על העבודה בין אדם לחברו וגם על העבודה בין אדם למקום. הכל בשמחה, בזריזות, בהתלהבות. הוא חולה, הוא יושב כחום היום וכפי שחז"ל (רש"י שם א ד"ה וירא) אומרים שהקב"ה בא לבקר את החולה אחרי המילה, ואף על פי כן, כשהוא רואה אורחים, הוא שוכח שהוא חולה, הוא רץ לקראתם "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (שם). הוא מזמין אותם לאכול, 'באו תתארחו אצלי, תתעכבו קצת'. והם מסכימים: "וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (שם ה). "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת" (שם ו) אברהם אומר לשרה: הגיעו אורחים! יש לנו הזדמנות לארח, נערוך את השולחן. 'שלוש סאים קמח סולת' בחז"ל (בראשית רבה מח, יב) מתארים את הכמות הזאת, בשלוש סאים אפשר לארח חמישים אורחים, והם הרי רק שלושה אנשים, מדוע צריך שלוש סאים, מי אוכל סאה, זו כמות עצומה, זה הרבה סעודות. הוא מזמין כנראה גם את כל השכנים, יש חגיגה שלמה, יש אורחים! צריך לעשות סעודה גדולה!. "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ח) הכול במהירות, מהירות שמבטאת את השמחה של הכנסת אורחים. זה אברהם אבינו. המהירות, הזריזות, הוא שמח באורחים, שמח לקבל את פני השכינה.
עבודת ה' של אברהם
הקב"ה הבטיח לאברהם אחרי המילה את הארץ. זו הבטחה מאוד גדולה, והנה הקב"ה הולך להחריב את סדום. אומר הפסוק:
וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (שם יז-יט).
אני רוצה להביא את דברי ה"קדושת לוי". הוא אומר: אברהם עובד את ה' בכל לבבו באהבה גדולה, ועדיין נראה בעיניו שהוא לא עושה מספיק. הקב"ה כל כך טוב, צריכים לעבוד יותר ויותר, והוא מרגיש שכמה שהוא עובד את ה' זה כאין וכאפס לעומת מה שה' מיטיב. אז אברהם מוסיף עוד כוונה בעבודת ה', לעשות כל מעשיו בשם כל ישראל. אמנם אין עוד כלל ישראל, אבל הוא מכוון לכל ישראל שיהיו ממנו, כל מי שבתוכו בפוטנציאל, כל ההמשך של האומה הישראלית לדורותיה, הוא עובד בשם כל צאצאיו, דורות על דורות, כל כלל ישראל. אברהם הוא הראשון, הוא עושה את כל מעשיו בשם כל ישראל. וכשעשה מצווה כיוון לעשות אותה עם כל הכוחות הגנוזים בו, עם כל הפוטנציאל הגנוז בו שאחר כך יופיע במשך הדורות. הוא לא עובד עבודה פרטית, אלא זו עבודה שלו בשם כל ישראל.
מפרש ה"קדושת לוי" שזה מה שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו, פרק כה): 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב', אנחנו לומדים את הפרשות כדי ללמוד את מעשי האבות ולהידמות כמה שאפשר למעשיהם. ומפרש ה"קדושת לוי" שאין הכוונה שכל אדם ירצה להיות כמו אברהם אבינו, הרי זו מדרגה גדולה מאוד ואי אפשר להיות כמוהו. אלא הכוונה, שהאדם ירצה לחבר את מעשיו למעשי אברהם אבינו, שהרי אברהם כיוון בעבודתו בשם כל ישראל, גם בשם אותו אדם. זאת אומרת שבעצם אברהם חיבר את האדם לעבודת ה', שיעשה את עבודת ה' כהמשך לעבודת ה' של אברהם אבינו. זה פירוש הפסוק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו" יצווה לשון צוותא. " וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה", שמרו לשון עבר. כלומר כבר אברהם עשה את העבודה הזאת, אז ישראל כבר שייכים לשמירה הזו, כאילו שמרו את דרך ה' מאז אברהם אבינו.
הכתוב ממשיך: הקב"ה אומר שאברהם יהיה לגוי גדול והוא יצווה את בניו "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". מה הכוונה, בשביל שהם יקבלו שכר?! זה מקטין את כל העניין... אלא מסביר ה"קדושת לוי" שזה כדי שתתקיים המגמה האלוקית להטיב בעולם. כלומר אברהם עובד את ה', והוא מחנך גם את הבנים לעשות את רצון ה', ואז הקב"ה ייטיב ויתגלה רצונו של הקב"ה. אברהם רוצה שהטוב האלוקי יופיע בעולם לא מפני שאנחנו צריכים את הטוב האלוקי, אלא מפני שזה רצונו של ריבונו של עולם להטיב. עם העולם. כשאדם עושה את רצונו של הקב"ה אז שפע אלוקי יורד לעולם וכבודו של הקב"ה מופיע.
כיצד מלמדים זכות על רשעים
הקב"ה מגלה לאברהם את מה שהוא עומד לעשות. אברהם מבין שהקב"ה לא מגלה לו סתם סיפור בעלמא מה הוא עומד לעשות, אלא אולי מצפים ממנו שהוא יתייחס לדברים הללו. ואברהם עומד ללמד זכות על אנשי סדום "ואנשי סדום רעים וחטאים מאוד' ואברהם מלמד עליהם זכות. אומר המדרש (בראשית רבה לט, ו):
אמר רבי אבא: נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה אתה מערים על השבועה, מבול של מים אין אתה מביא, מבול של אש אתה מביא? אם כן לא יצאת ידי שבועה. אמר רבי לוי: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה) אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם.
אברהם אומר לקב"ה: אתה תופש את החבל בשני הקצוות, גם דין וגם עולם, זה לא הולך ביחד, אם אתה דורש דין בעולם, העולם לא יכול להתקיים. העולם יכול להתקיים רק עם מידת הרחמים לא עם מידת הדין, אם אתה רוצה גם עולם וגם דין, צריך לוותר, אם הקב"ה לא מוותר העולם לא יוכל להתקיים.
אמר לו הקב"ה: אברהם "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה, ח) אהבת לצדק את בריותיו ומאנת לחייבם "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ".
היה אפשר לפרש את הפסוק "אהבת צדק ותשנא רשע" באופן אחד. אהבת את אלה שעושים דברים טובים, ואתה שונא את הרשעים, את הרשעות שבעולם. אתה שונא את הרֶשע וגם את אלה שעושים רֶשע, זה 'ותשנא רשע'. אומרים חז"ל: הפשט בפסוק הוא "אהבת לצדק את בריותי" - ללמד עליהם זכויות, "ותשנא רשע" - שנאת לחייבם. זו מדרגה מיוחדת של אברהם אבינו, הוא מחפש זכויות, הוא לא רוצה שחס וחלילה הרשעה תתקים בעולם, אלא הוא חושב שאולי בכל זאת יש איזה גרעין טוב בסדום, אולי יש צדיקים, אז אף על פי שהרוב הם רשעים, הגרעין של הצדיקות יתגבר בסוף על הכול, והכול יהיה לטובה. אברהם מחפש את הצד הטוב בתוך הרשעה, אולי יש שם צדיקים ונוציא את הצדיקות הזו מהכוח אל הפועל, זה אהבת לצדק את בריותי.
אני רוצה להסביר שאין הכוונה ללמד זכות על דברים רעים. דברים רעים הם רעים, אי אפשר לעשות את הרע לטוב, אלא מה שאברהם אומר זה שיש שם בסדום אולי נקודה של טוב, זו הנקודה הכי חשובה, והיא תתפתח ותתפשט על הכול, אולי יש שם עשרה צדיקים בכל עיר ועיר, ואם יש קצת צדיקות היא תכריע. זאת אומרת שהדרך ללמד זכות על הבריות היא לחפש את הנקודה החיובית שיש בהן ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל, להגדיל אותה, לעשות אותה יותר מרכזית, שהיא תהיה הלב של הכול. אין הכוונה להצדיק מעשי רשעות. מעשים רעים הם רעים, אי אפשר להצדיק אותם, אי אפשר להפוך את הרע לטוב. אלא לחפש אולי יש משהו טוב בפנים בתוך הרע שאולי הוא יתפתח ויתפשט.
נשים לב למילה 'אהבת לצדק את בריותי' הם בריותי, לא 'בריות', אלא בריות של הקב"ה, אז אברהם אבינו לא רוצה לקלקל את מעשי ה'. הרב צבי יהודה היה תמיד אומר שהמילה 'בריות' מראה שזה סך הכל ברייה, לא בני אדם, אלא ברייה כמו כל הנבראים, מדרגה נמוכה. והם בריותיו של הקב"ה. כמו שאבא שכועס על בניו ורוצה להעניש אותם באופן חמור מאוד, ובא מישהו ואומר לאבא: הילדים שלך לא כל כך רעים, יש להם גם מעלות, האבא מאוד שמח לשמוע את זה, אף על פי שהוא מאוד כועס עכשיו, ורוצה להעניש אותם עונש חמור מאוד, מפני שהם עשו מעשה חמור מאוד, אבל הם ילדיו. אם יבוא מישהו ויגיד: אתה צודק, הילדים שלך ילדים רעים, האבא לא יאהב את זה. אבל מי שילמד עליהם זכות, שלא צריך להעניש את הילד, הוא ילד טוב ורק נכשל, והוא לא התכוון, והרוח הרעה שנכנסה בו תעבור, יגרום לאבא שמחה. 'אהבת לצדק את בריותי' בתור בריות שלי, 'ותשנא רשע', מאנת לחייבם. אברהם אבינו מלמד זכות על הבריות של הקב"ה.
לראות את ה' בכל דבר
אני רוצה להביא כאן עוד רעיון חסידי של "אור המאיר". נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (בראשית כא, כב). "אור המאיר" מבאר: הקב"ה מתנהג כמים הפנים לפנים, מה שאדם עושה הקב"ה מסייע בידו: "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה". ריבונו של עולם כביכול כנגדו מלמעלה. אדם עושה דברים של זכות - הקב"ה מיטב איתו. בזוהר כתוב הרבה פעמים שאם אדם שמח, אז הקב"ה מוסיף לו עוד שמחה, ואם הוא במצב רוח רע, באים עליו דברים רעים. אדם עושה את רצונו של הקב"ה והקב"ה מסייע לו עוד ועוד. זה מה שכתוב: "ה' צִלְּךָ" (תהלים קכא, ה), כמו צל שמלווה את האדם, וכל תנועה שהאדם עושה רואים את זה בצל, כך ה' כביכול ממשיך את מה שהאדם עושה, אם האדם עושה דברים טובים הקב"ה ממשיך איתו. זה הפירוש 'אלוקים עימך בכך אשר אתה עושה', אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה.
אמנם, עומק הדבר הוא לא רק שאם האדם משתדל כחודו של מחט, הקב"ה פותח לו פתח כפתחו של אולם, אין כאן רק חשבון אישי, שאם האדם עושה דברים טובים הוא ירוויח מזה, שהקב"ה יסייע לו כל הזמן, "בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" (דברים ב, ז), אם האדם עושה, הברכה חלה על מעשי ידיו, אם האדם לא עושה, אין לברכה על מה לחול.. יש כאן עניין יותר עמוק, הפעולות של האדם משפיעות בשמים, יש לאדם השפעה על המרומים, 'ה' צילך', הקב"ה נתן לאדם כוח להשפיע גם על מה שנעשה במרומים, במובן מסוים כמובן. זה מלמד אותנו על האחריות על המעשים שלנו. כאשר אדם סובל שכינה אומרת קלני מראשי (סנהדרין מו ע"א) כאשר אדם שמח הקב"ה איתו. וכמובן שמרובה מידה טובה ממידת פורענות.
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, א) אומר "אור המאיר": תמיד כשהאדם שומע קול של מישהו שמדבר, עליו לחפש את ה' בקול הזה. כל מה שקורה בעולם מכוון על ידי ריבונו של עולם. תמיד צריך להבין מה הקב"ה מכוון בפעולות האלה או במילים שהאדם שומע מאנשים, תמיד צריך לחפש את הפנימיות, את המקור העליון. וזה מה שאומר הפסוק בדרך דרוש חסידי: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט, ח), בפשט הכוונה שמשה דיבר עם העם שיתכוננו ליום השלישי, למעמד הר סיני, ומשה דיבר איתם, ואז חזר לקב"ה ואמר לו שהוא אמר לעם את כל מה שהיה צריך להגיד. מבאר "אור המאיר": "וישב משה" לא רק באותה שעה, אלא זה משהו כללי, לקחת את הדברים שהאדם שומע אל ה', לחפש בהם את התוכן הרוחני הפנימי. כל דבר ודבר שיש בעולם זה השתלשלות של דבר ה'. כל תלמיד חכם הוא המשך של משה, ואדם צריך לקחת את הדברים שהוא שומע וללמוד מזה לעבודת ה'.
גודל נסיון העקידה
אנו ממשיכים לפרשת העקידה. זה הניסיון הגדול והקשה ביותר שעמד בו אברהם אבינו. הניסיון האחרון לפי הרבה שיטות. עשרה נסיונות התנסה אברהם עד ניסיון העקידה. מה אנחנו לומדים מנסיון העקידה, המשנה במסכת תענית אומרת 'עננו כמו שענית לאברהם אבינו בהר המוריה' (עיין תענית טו ע"ב) מה אברהם ביקש בהר המוריה ומה הקב"ה ענה לו, 'עננו כמו שענית ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח' זה לא נמצא במשנה אלא בסליחות, מה ביקש אברהם, שהקב"ה יוותר על הבקשה לעקוד את יצחק - אולי כן. אז צריך להבין את העניין הזה. ראיתי במהרש"א שאומר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ח). זה מה שאברהם ביקש, זו לא הייתה רק תשובת אברהם ליצחק אחרי שהוא שאל אותו: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ז) ואברהם משיב לו: 'אלוקים יראה לו השה לעולה', אלא יש כאן גם בקשה שאלוקים יראה לו השה לעולה. אז יוצא שאברהם לא רצה לעשות רצון ה', או רוצה לעשות רצון ה' אבל רוצה שרצון ה' ישתנה וכך הוא לא יצטרך להראות את דבקותו המלאה בריבונו של עולם, הרי זה ניסיון שאברהם צריך לעמוד בו אז איך אברהם מבקש שלא לעמוד בו?!
צריך להבין, הרי הקב"ה מצווה את ישראל אחר כך באיסור גדול על עבודת המולך, שאדם מקריב את בנו למולך, זה אחד מאיסורי עבודה זרה הכי חמורים שבתורה, גם לשם שמים זה איסור מוחלט, וכאן הקב"ה מצוה את אברהם לעשות דבר אסור. יש כאן איזו מורכבות בפרשה הזאת. מצד אחד צריך להראות את הדבקות המוחלטת של אברהם ברצון ה' ושהוא הולך עם רצון ה' עד השיא שבשיאים, שאין יותר גדול מאהבת אדם לבנו.
הרב מדגיש בפירושו על העקידה, "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (שם ב) מדובר על 'בנו', כלומר, לא מוזכר 'יצחק' אלא 'בנו' - הבן של אברהם, כי הרי הובטח לאברהם שמהבן הזה הוא יראה את ההמשך, הוא תקוות חייו, אחרי מאה שנים הוא נולד, והנה הקב"ה דורש אותו ממנו, זה המקסימום שאפשר לדרוש מהאדם. הוא לא דורש אלא הוא מכוון את האדם, שמסירות הנפש על רצון ה' תהיה הכי גדולה שרק אפשר ובסוף מתברר שהקב"ה לא רוצה חס וחלילה שהוא יעקוד את יצחק אלא רק יראה את המסירות נפש שלו, הוא לא אמר לו בכלל לעקוד אלא רק אמר לו להעלות אותו לעולה, לא לשחוט אותו, אלא לשים אותו על המזבח. הוא רצה שאברהם יבין שיש כאן הקרבה אבל מעולם לא הייתה כוונה לזה. כך דורשים חז"ל את הפסוק "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז, לא) במסכת תענית (ד ע"א): לא חשבתי מראש דבר כזה, שבאמת יקריב את יצחק, רק היה צריך להראות את הדבקות המלאה והמוחלטת של אברהם לעשות רצון ה'. זה היה נסיון שאין יותר גדול ממנו.
מצד שני יש כאן לימוד, חס וחלילה, זו לא עבודה שהקב"ה רוצה, הוא לא רוצה שאדם יעקוד את בנו, הוא רוצה את הדבקות הזו, שהביטוי שלה היא באופן הזה. אבל באמת "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כב, יב). חז"ל אומרים (רש"י): מה זו הכפילות "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" אלא אברהם היה בדבקות כזו, בהתרוממות עצומה, אמנם הוא היה קשור ליצחק בקשר עמוק, אבל רצון ה' היה יותר חזק מזה, וכאן עכשיו הוא רוצה להראות את הדבקות הגדולה ביותר ברצון ה', והוא כבר שלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו. הרב מסביר את הלשון "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ", היה צריך לומר 'ויפשוט אברהם את ידו', אברהם עשה את היד שליח שכאילו אברהם היה כבר בשמים, הוא שולח את הגוף שלו לעשות את המעשה הזה, אברהם היה ברוממות כזו של דבקות עליונה לעשות רצון ה', הוא שולח את היד לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. ואז קורא אליו המלאך מהשמים. אברהם חושב: 'אולי עבודתי פסולה? אולי לא התכוונתי מספיק טוב? מדוע הקב"ה לא רוצה שאני אגלה את הדבקות הזו, שאני אקריב את הקרבן הזה?' הוא רוצה להמשיך, אומר לו הקב"ה פעמיים "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", חז"ל אומרים, שאברהם אמר אולי אוציא מיצחק טיפת דם, והקב"ה אומר לו: אל תשלח ואל תעש לו מאומה.
יש כאן הדרכה מאוד גדולה. אדם רוצה לעשות את רצון ה' והוא דבוק בעשיית רצון ה' וזה נעשה כבר הרצון העצמי של האדם, כך האדם רוצה לעבוד את ה', אבל לא זה מה שה' רוצה. צריכים להידבק ברצון ה' ממש, לא שזה יהפוך לרצון של האדם עצמו. האדם צריך להיות דבק בה', לא בדבקות שהוא רוצה להיות דבק, עליו לעשות מה שהקב"ה רוצה, להיות בטל לרצון ה', לא לרצון האדם. לא להפוך את זה לרצון אישי כזה שכך וכך הוא מתרומם ומתרומם.. האדם לא עובד את עצמו אלא את ה'.
כל האהבות נמשכות מאהבת ה'
כמו שדיברנו, אחרי שאברהם נימול הוא משיג השגות שלא היו לו מקודם, עכשיו באה העקידה ומעלה את אברהם למדרגה חדשה לגמרי, וזוכה להבטחות אלוקיות חדשות כתוצאה ממסירות הנפש שלו: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז) גם קודם לכן נאמר: "כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם יב), שוב, בנך, יחידך. הרב מסביר שיש כאן הדרכה, שאהבת הבן היא המשך מאהבת ה'. כל האהבות שיש לאדם, בעיקר האהבה שיש לאדם לבנו, אלו אהבות שנמשכות מהמקור של האהבות שהוא אהבת ה' את האדם ואת הבריות. וכאשר אדם אוהב את ה', ואהבת ה' ממלאת את ליבו, ממילא הוא נמשך לאהוב את הבריות ועל אחת כמה וכמה את הבריות הקרובות לו. זה עניין אחד, אין ניגוד בין אהבת ה' לאהבת בנים.
הרב רוצה לומר שאדם יכול לחשוב שהעיקר זו אהבת ה' והטבע של האדם לאהוב את הבנים שלו הוא כאילו לוקח משהו מאהבת ה' כי כתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), כל הלב צריך להיות אל ה', אז אם אדם אוהב עוד אנשים זה אולי בא על חשבון אהבת ה', אומר הרב: לא, זה המשך מאהבת ה'. אם אתה אוהב אדם, אתה אוהב גם את הילדים שלו, אם אתה אוהב את ה', אתה אוהב את בריותיו. זה לא במקום אהבת ה', זה לא לוקח מאהבת ה', אלא זה ממשיך את אהבת ה' אל המציאות, זה דבר אחד. הטבע הבריא של האדם לאהבת הבריות הוא טבע שקשור עם הטבע הבריא של אהבת ה'. זה לא תרתי דסתרי.
כדי ללמד את הנקודה הזו שהמקור זה הקב"ה, צריך לעשות את המהלך הזה של העקידה. ממנה אנחנו לומדים את ההדרכה הזו, להיות מוכנים לעשות את רצון ה' בלי גבול: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ... וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (שם), 'אפילו הוא נוטל את נפשך' (ברכות ט, ה). ומזה אנחנו לומדים שאם ה' לא נוטל את הנפש ממש אלא רק מבקש להתאמץ, קל וחומר שצריך לעשות את זה. כשאדם אומר בבוקר "ואהבת" צריך לקחת את זה ברצינות ולהגיד לעצמו: אם עכשיו אני אצטרך ללכת על הכול, למסור את הכול, אני מוכן לכך. אם אדם יתבונן בזה, לא תמיד יהיה לו קל להגיד שהוא מוכן... אבל אם אדם באמת יהיה מוכן כל היום לעשות רצון ה' זה קלי קלות, הרי לא מבקשים את הכול אלא רק להתאמץ קצת, להיות מרוכז ברצון לעבוד את ה', בלימוד, בתפילה, בבין אדם לחברו. בכל מעשה ומעשה. זה בעצם עניינה של קריאת שמע בבוקר ובערב. בכל פעם לחדש את ההכרה הזו שהאדם מוכן לכל, ומתוך כך כמובן מוכן לכל מה שפחות מזה, על אחת כמה וכמה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
לקום מהתחתית של התחתית
איך לקשור את הסכך?
ענייני כשרות המצויים
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מי יושב במקום שלי?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
