בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות תעניות – 90 שניות על הרמב"ם היומי
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
7 דק' קריאה
מצות עשה אחת - להתענות ולזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שתבוא על הציבור.

פרק ראשון - מצות הזעקה והתענית
העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

מצות עשה מן התורה - לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר: ''על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'' (ובמקדש תוקעים גם בשופר). ודבר זה מדרכי התשובה, שבזמן שתבוא צרה, יזעקו ויריעו, וידעו שהכל בגלל מעשיהם הרעים, וזה יגרום להסרת הצרה מעליהם.

מדברי סופרים - להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים.

גזירת התעניות - אין גוזרים תעניות על הציבור יום אחר יום, מפני שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בזה. ואין גוזרים תענית מתחילה אלא בימי שני וחמישי ושני.

שבת ויו''ט - אין גוזרים תענית ציבור בשבתות וימים טובים, ולא תוקעים בהם בשופר ובחצוצרות, ולא זועקים בתפילה. ואם היתה עיר שהקיפוה גויים או נהר, או ספינה המיטרפת בים, וכן יחיד הנרדף מפני הגויים או לסטים או רוח רעה - מתענים עליהם וזועקים בתפילה, אבל לא תוקעים (אלא אם צריך לקבץ את העם כדי לילך ולהצילם).

ר''ח, חנוכה, פורים, חול המועד - אין מתחילים תענית בימים אלו, אך אם התחילו לפני כן ופגעו בימים אלו, מתענים ומשלימים.

הפטורים מתעניות ציבור - מעוברות, מיניקות, קטנים.

*****

תענית היחיד:

גם היחיד מתענה על צרתו, כגון שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורין. ומבקש רחמים בתפילתו, ואומר ''עננו'' בכל תפילה. ואינו מתענה: בשבתות, במועדים, בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים.

קבלת התענית - היחיד צריך לקבל עליו את התענית בתפילת המנחה מבעוד יום, ורשאי לאכול בלילה ולהתחיל התענית בבוקר. וכן אם מקבל תענית למספר ימים, רשאי לאכול בלילות, ואינו צריך כל פעם לקבל את התענית.

תענית חלום - הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור למעשיו ויחזור בתשובה, ואומר ''עננו'' בכל תפילה אע''פ שלא קיבל עליו מבעוד יום. ומתענה אפילו בשבת, ואח''כ מתענה ביום אחר משום שביטל עונג שבת.

תענית שעות - מי שלא אכל בחלק מהיום מפני טרדתו, והחליט להמשיך את שאר היום בתענית, מתענה אותן שעות ומתפלל בהן ''עננו'', שהרי קיבל התענית קודם שהתענה. והוא הדין אם אכל ושתה, ואח''כ התחיל להתענות שאר היום, הרי זו תענית שעות.

*****

התנהגות בשעת התענית:

השרוי בתענית (יחיד, או ציבור) אינו נוהג עידונין בעצמו, ואינו מיקל ראשו ולא שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן.

טעימה - מותר למתענה לטעום את התבשיל, אפילו כדי רביעית, בלא שיבלע אותו אלא יפלטנו. ואם שכח ואכל, משלים תעניתו.

חלפה צרתו באמצע התענית - משלים תעניתו. ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענים, או ממקום שאין מתענים למקום שמתענים - חייב להתענות.

ציבור שהיו מתענים על הגשמים, וירדו להם גשמים קודם חצות - לא ישלימו את התענית, אלא אוכלים ושותים ואומרים הלל הגדול. ירדו הגשמים אחר חצות - ישלימו תעניתם (משום שרוב היום עבר בקדושה). והוא הדין כשהתענו על צרה אחרת, וחלפה הצרה.

הנהגת הציבור בתענית שגוזרים על הציבור מפני הצרות: מאחר תפילת שחרית ועד חצי היום - בית הדין והזקנים יושבים בבית הכנסת ובודקים את מעשי אנשי העיר, ומסירים המכשולות, ומזהירים ומפרישים את בעלי העבירות ומשפילים את בעלי הזרוע; ברביע היום שאחר חצות - קוראים בתורה בברכות ובקללות, ומפטירים בנביא בתוכחות; וברביע היום האחרון - מתפללים מנחה וזועקים ומתוודים כפי כוחם.


פרק שני - צרות הציבור שמתענים עליהן

הצרות שהציבור מתענה ומתריע עליהן:

הצרת שונאי ישראל לישראל - גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה.

חרב - אפילו גויים שאין לישראל עמהם מלחמה, ועוברים במקום ישראל כדי להלחם בגויים אחרים.

דבר - עיר שיש בה 500 תושבים, ומתים בה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה. וכן לפי החשבון. ונשים וקטנים וזקנים שאינם עושים מלאכה אינם בכלל חשבון זה.

חיה רעה משולחת - חיה רעה שנראתה בעיר ביום, או שנראתה בשדה ביום ולא ברחה משני בני אדם, או שהיתה סמוכה לאגם ורדפה אחרי שני בני אדם, או שהיתה באגם וטרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם, או שהיתה במדבר ועלתה לגג הבית ונטלה תינוק מהעריסה. ואין מתענים ומתריעים על שילוח מיני רמשים, כגון נחשים ועקרבים, אך זועקים בלא תרועה.

ארבה וחסיל - אפילו נראתה רק להקה אחת (=כנף) מהם בארץ ישראל. ועל גובאי (חגב מזיק) - מתענים אפילו בכל שהוא. ואין מתענים ומתריעים על החגב, אלא זועקים בלבד.

שדפון וירקון - אפילו התחילו לפגוע בתבואה במקום קטן (כמלוא פי תנור).

מפולת - ריבוי מפולות של כתלים בריאים שאינם עומדים בסמוך לנהר. ובכלל זה, רעש ורוחות המפילים בניינים והורגים.

חלאים - חולי שירד על אנשים רבים באותה העיר, והיו מתים מאותו חולי.

מזונות - הוזלו דברי הסחורה שרוב אנשי העיר חיים ממנה ב40%.

ריבוי מטר - רבו הגשמים עד שגורמים לבתים ליפול. ובארץ ישראל אין מתפללים על ריבוי גשמים, מפני שהיא טובה להם.

מיעוט מטר - תבואה שצמחה ולא ירדו גשמים והתחילה התבואה ליבש, או שלא ירדו הגשמים עד זמן הפסח או קרוב לו, או שהגיע זמן הסוכות ולא ירדו הגשמים למלא את בורות המים, וכשאין להם מים לשתות - מתענים בכל עת. וכן מתענים כשפסקו הגשמים 40 יום בין גשם לגשם.

*****

עיר שיש בה צרה מאלו - היא מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענים ולא מתריעים אלא מבקשים רחמים. ואין צועקים ומתריעים בשבת כלל, מלבד על צרת המזונות שצועקים בשבת ולא מתריעים.

היה דבר בארץ ישראל - גם שאר הגלויות מתענות עמהם. היה דבר במדינה - גם השיירות ההולכות ובאות אליה מתענות.


פרק שלישי - תעניות המטר

סדר התעניות על עצירת גשמים בארץ ישראל:

לא ירדו גשמים עד י''ז מרחשון - תלמידי החכמים מתענים שני וחמישי ושני.

לא ירדו גשמים עד ר''ח כסלו - בי''ד גוזרים שלוש תעניות על הציבור, שני וחמישי ושני; ומותרים לאכול ולשתות בלילה, וכל העם נכנסים לבתי כנסיות להתפלל ולזעוק.

עברו אלו ולא נענו - גוזרים שלוש תעניות נוספות על הציבור (שני וחמישי ושני); ואוכלים ושותים רק מבעוד יום, ואסורים בעשיית מלאכה ביום, ברחיצת כל הגוף בחמין, בסיכה, בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל, ומתפללים וזועקים בבתי כנסיות.

עברו אלו ולא נענו - גוזרים שבע תעניות אחרות (שני, חמישי, שני, חמישי, שני, חמישי, שני); ובאלו גם מעוברות ומניקות מתענות, ומלבד האיסורים שבתעניות הקודמות, מתריעים ומתפללים ברחוב העיר, ומורידים זקן להוכיח את העם, ומוסיפים 6 ברכות בתפילת שחרית ומנחה, ונועלים את החנויות (ופותחים בחמישי מפני כבוד השבת).

עברו אלו ולא נענו - ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה ובנטיעה של שמחה, וממעטין באירוסין ונישואין (אא''כ לא קיים מצות פריה ורביה), וממעטים בשאילת שלום, ותלמידי החכמים חוזרים להתענות חמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה (ומותרים לאכול בלילה, ובעשיית מלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש ונעילת סנדל).

יצא ניסן של תקופה (כשתגיע השמש לתחילת מזל שור - 21/03) - אין מתענים עוד.

*****

בחוץ לארץ - מתענים כנ''ל משעה שיגיע זמן הגשמים לירד ולא ירדו; ואוכלים בלילה - שאין גוזרים תענית ציבור כמו יום הכפורים אלא בארץ ישראל.


פרק רביעי - תפילת תעניות המטר

סדר היום בשבע התעניות האחרונות:

הכינוס ברחבת העיר - מוציאים את תיבת ספר התורה לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנים אפר על גבי התיבה ועל גבי ספר התורה, ואחד מהם נותן אפר בראש הנשיא ובראש אב בית הדין במקום הנחת התפילין, וכל אחד נותן אפר בראשו. ומעמידים זקן חכם שאומר לפני דברי כיבושין (מוסר ותוכחה) עד שיכנע לבם וישובו בתשובה גמורה.

שליח הציבור - ומעמידים שליח ציבור הרגיל בתורה, ויש לו אשה ובנים ואין לו פרנסה, ואין בבני ביתו בעל עבירה, ורצוי לעם, וקולו נעים וערב.

סדר התפילה - ומתפלל תפילת העמידה כרגיל עד ''גואל ישראל''; ומוסיף זכרונות ושופרות ודברי תחנונים; ולפני חתימת גואל ישראל מוסיף: ''מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה'', וחותם ''גאל ישראל''; ומוסיף שש ברכות, ובכולם אומר דברי תחנונים ופסוקים כפי רגילותו, וחותם: בראשונה - ''מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף... בא''י זוכר הנשכחות'', בשניה - ''מי שענה את יהושע בגלגל... בא''י שומע תרועה'', בשלישית - ''מי שענה את שמואל במצפה... בא''י שומע צעקה'', ברביעית - ''מי שענה את אליהו בהר הכרמל... בא''י שומע תפלה'', בחמישית - ''מי שענה את יונה ממעי הדגה... בא''י העונה בעת צרה'', בשישית - מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים...המרחם על הארץ''; וממשיך ''רפאינו'' עד סוף התפילה; ותוקעים בחצוצרות.

סדר התפילה בהר הבית - בירושלים היו מתכנסים בהר הבית כנגד שער המזרח, וכשמגיע ל''מי שענה את אברהם'' אומר: ''ברוך אתה ה' אלהים אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ברוך אתה ה' גואל ישראל'', והציבור עונה אחריו: ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'', וחזן הכנסת אומר: ''תקעו הכהנים תקעו'', ושליח הציבור חוזר: ''מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה'', והכהנים תוקעים ומריעין ותוקעים; וכן בשאר הברכות הנוספות (אלא שבברכה השניה אומר: ''הריעו בני אהרן הריעו'' והכהנים מריעין ותוקעין ומריעין, ובשלישית: ''תקעו כהנים תקעו'' והם תוקעין ומריעין ותוקעין, וכך הלאה).

הליכה לבית הקברות, ותפילת נעילה - אחר התפילה יוצאים כל העם לבית הקברות, ובוכים ומתחננים שם; ומתפללים תפילת נעילה.

הפסקת התענית - מפסיקים להתענות על הגשמים, משירדו בעומק הארץ החרבה טפח, ובקרקע בינונית טפחיים, ובקרקע מעובדת שלושה טפחים.


פרק חמישי - הצומות הקבועים וזכר לחורבן

הצומות שכל ישראל מתענים בהן מפני הצרות שארעו בהם:

ג' בתשרי - יום שנהרג גדליה בן אחיקם, ונכבה גחלת ישראל הנשארה, ונשלמה הגלות.

י' בטבת - יום שבו סמך נבוכדנאצר הרשע מלך בבל על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק.

י''ז בתמוז - יום שבו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את ספר התורה, והעמיד צלם בהיכל.

ט' באב - יום שבו נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה בית תור שהיו בה אלפים ורבבות מישראל ונהרגו כולם וכן נהרג מלכם הגדול שדימו שהוא מלך המשיח, ובו חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל וסביביו.

י''ג באדר - זכר לתענית שנתענו בימי המן.

תוקף הצומות - ארבעת הצומות הראשונים מפורשים בדברי קבלה (זכריה פרק ח'), והצום האחרון הוא מנהג ישראל.

צום שחל בשבת: חל י''ג באדר להיות בשבת - מקדימים ומתענים ביום חמישי שהוא י''א באדר; חל אחד מצומות החורבן להיות בשבת - דוחים אותו ליום ראשון; חל להיות בערב שבת - מתענים בערב שבת.

*****

משנכנס אב - ממעטים בשמחה.

שבוע שחל בו תשעה באב - אסור להסתפר ולכבס וללבוש בגד מגוהץ, עד אחר התענית; וכן נהגו שלא לאכול בשר, ולהכנס למרחץ בשבוע זה עד אחר התענית; ויש שנהגו שלא לשחוט מראש חודש אב עד התענית.

תשעה באב - לילו כיומו; ואין אוכלים בשר ושותים יין בסעודה המפסקת הנאכלת אחר חצות, ואין אוכלים שני תבשילים. ולחכמים ראוי שלא לאכול תבשיל כלל בערב תשעה באב, אלא פת חרבה במלח, ולאוכלה בדאגה ובבכיה כמי שמתו מוטל לפניו.

תשעה באב או ערב תשעה באב שחלו להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

איסורים נוספים - אין רוחצים אפילו אצבעו ואפילו בצונן; אין סכין סיכה של תענוג; אסורים בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה; ויש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה; ותלמידי חכמים בטלים ממלאכה בכל מקום, ואינם נותנים שלום זה לזה; אין לומדים תורה אלא קורא בספר איוב ובקינות (=איכה) ובדברים הרעים שבירמיה, ואף תינוקות של בית רבן בטלים בו; ויש מן החכמים שאין מניחים תפילין בראשם.

*****

דברים הנוהגים כזכר לחורבן:

סיוד - אין מסיידים את כל הבית, אלא משאירים אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד.

חיסור בסעודה - העורך שלחנו לאורחים, מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות להיות שם.

תכשיטי נשים - הנשים משיירות מעט ממיני התכשיט שנוהגות בהם.

אפר מקלה בראש חתנים - חתן מניח אפר מקלה בראשו במקום הנחת התפילין.

ניגון בכלי שיר - אין מנגנים בכלי שיר, וכן אסור לשיר בפה במשתה היין. וכבר נהגו ישראל לומר דברי שיר והודאה על היין.

עטרות חתנים וכלות - החתן אינו מניח שום עטרה בראשו, והכלה אינה מניחה עטרה של כסף וזהב בראשה.

קריעה - הרואה ערי יהודה בחורבנן, את ירושלים בחורבנה או את מקום המקדש - עומד וקורע בגדו בידו עד שמגלה את לבו, ואינו מאחה קרע זה לעולם.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il