בהר התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בהר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

100

8 דק' קריאה

למה קיבלנו את הארץ?
התורה והארץ אחוזות זו בזו
בתחילת הפרשה (ויקרא כה, א) כתוב: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", ומיד אחר כך מצווה ה' את משה לדבר אל בני-ישראל ולמסור להם את פרטי המצווה של שנת השמיטה. למה התורה מספרת לנו שה' דיבר עם משה על השמיטה דווקא בהר סיני? ובלשון רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני?".
מצוות שמיטה ויובל מתקיימת רק בארץ ישראל, כשכל יושביה עליה. אם לא מקיימים את מצוות שמיטה ויובל "גָּלוּת בָּא לְעוֹלָם, וּמַגְלִין אוֹתָם וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן, דכְּתִיב, 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם' וְגוֹ'. וּכְתִיב, 'כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבּוֹת'" (שבת לג).
המצווה הזאת מלמדת עד כמה תלויה הישיבה בארץ במתנת ה'. זה מה שאומר הקב"ה לישראל מיד אחר כך: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". תזכרו שמתנת הארץ היא מתנת ה' ותלויה בקשר אתו ("אור החיים" על הפרשה).
הישיבה בארץ ישראל ומתן תורה מסיני קשורים זה בזה. ארץ ישראל היא המקום שאליו אלוקים מכוון את דבריו בהר סיני. לוחות הברית שניתנו בהר סיני אמורים להגיע לירושלים, לבית המקדש. רוב המצוות ניתנות לקיום רק בארץ ישראל, גם המצוות שניתנות לקיים בחוץ לארץ עיקרן הוא דווקא בארץ ישראל. לכן מדגישה לנו התורה כי המצווה הזאת שתלויה יותר מכולן בארץ ישראל ניתנה במקום שקיבלו את התורה, לומר לנו עד כמה התורה והארץ אחוזות זו בזו.
למה אי-אפשר למכור את הארץ לצמיתות?
נוכל לראות כי הדבר מתבהר עוד יותר בהמשך הפרשה, שם נאמר (כה, כג): "והארץ לא תִּמכר לצמיתות כי לי הארץ". רש"י מסביר: "אל תרע עינך בה, שאינה שלך". שכשאדם חושב שארץ ישראל והתורה הן שני דברים נפרדים, כשהוא חושב שהארץ אינה של הקב"ה אלא שלו עצמו, הוא גם מרשה לעצמו לעשות בה כרצונו – למכור אותה לצמיתות, לחלק ולבתר אותה. כך הוא עלול גם לאבד אותה או את חלקה.
הקב"ה פונה לאותו אדם שאינו יודע לשמור על האדמה שלו ואומר לו (כה, כד): "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". אתה וכל העם – צריכים אתם לגאול את הארץ. אתה או בן משפחתך צריכים לגאול את הקרקע מידם של אחרים, ובוודאי מידם של עמים אחרים. זאת מצוות כיבוש הארץ שנצטווינו בה. ויהי רצון שהקב"ה יפר עצתם ויקלקל מחשבתם של כל החושבים רעה על ארץ ישראל. וייתן להם לב לדעת ועיניים לראות "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אכי"ר.

אונאת דברים ואונאת ממון
איסור אונאה איסור אונאה מופיע פעמיים בפרשת "בהר" בפעם הראשונה כתוב: "וְכִי תִמְכְרו מִמְכר לַעֲמִיתֶך אוֹ קָנה מִטַד עֲמִיתֶך ַאל ּתוֹנו אִיש אֶת ָאחִיו" )ויקרא פרק כה יד(. הפסוק הזה מדבר על מקח וממכר. שאדם לא ירמה את חברו לא במחיר הסחורה, לא במשקל ולא בטיב הסחורה שמוכר לו או קונה ממנו. הפעם השנייה שהתורה מזהירה על אונאה הוא כמה פסוקים אחר כך: "וְ ֹלא תוֹנו אִ יׁש אֶ ת עֲמִ יתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלהֶיָך כִ י אֲנִי ה' אֱ ֹלהֵיכֶם" )ויקרא פרק כה יז(. קל לראות שהאזהרה בפסוק השני היא הרבה יותר חמורה שהרי כתוב בה: "וְ יָ רֵ אתָ מֵ אֱ ֹלהֶ יָך כִ י אֲ נִי ה' אֱ ֹלהֵ יכֶ ם".
חכמינו בגמרא שואלים למה צריכים שני פסוקים על איסור אונאה? ולמה הפסוק השני יותר חמור מהראשון? הגמרא מסבירה שהפסוק הראשון מדבר ב"אונאת ממון" והפסוק השני מדבר ב"אונאת דברים" – צער שאדם מצער את חברו במילים. שיכול להיות הרבה יותר חמור. צריך לשים לב שלא מדובר רק ברמאות. מדובר בצער שאדם מצער את חבירו. "צער הלב". שמעליב אותו. צועק עליו. שמונע ממנו לדבר. צוחק עליו. משפיל אותו. ושאר דברים שגורמים לו צער הלב. על כולם נאמר: "וְ יָרֵ אתָ מֵ אֱ ֹלהֶ יָך כִ י אֲ נִי ה' אֱלק יכֶם".
אונאת דברים – צער הלב, חמורה אונאת דברים יותר מאונאת ממון "ָאמַר רַבִי יוֹחָנָן מִשום רַבִ י ׁשִמְעוֹן בֶן יוֹחַאי, גָדוֹל אוֹנָאת דְבָרִים מֵ אוֹנָאת מָמוֹן, ׁשֶזֶה נֶאֱמַר בוֹ: "וְ יָרֵאתָ מֵאֱֹלהֶ יָך", וְזֶה ֹלא נֶאֱמַר בוֹ "וְ יָרֵ אתָ מֵ אֱ ֹלהֶ יָך". )בבא מציעא נח:(. ְרַבִי אֶלעָזָר ָאמַר שאונאת דברים יותר חמורה מאונאת ממון כי "זֶ ה בְ גופוֹ וְ זֶ ה בְ מָ מוֹנוֹ". רַבִי ׁשְמואֵל בַר נַחְמָנִי ָאמַר, שאונאת דברים יותר חמורה מאונאת ממון. כי גניבת ממונו של "נִּתָ ן לְ הִ ּׁשָ בוֹן", ואילו צער שציערו בדברים "ֹלא נִּתָ ן לְ הִשָבוֹן" וכי מה יעשה חברו? האם ינקום בו ויצערנו גם הוא? האם הנקמה הזו תתקן את העיוות הראשון? מסיבות הללו גדול איסור אונאת בדברים יותר מאונאת ממון. ולכן התורה אמרה על כך: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלק יָך כִי אֲנִי ה' אֱלקיכֶם".
מספרים משל בשם גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א על אדם אחד, מאלף אריות, שהעליב את האריה בדברים ואמר לו שפיו סרוח. כעס האריה ושאג במלא כוחו, התנפל על המאלף וכמעט שטרפו. התחנן המאלף על חייו. אמר האריה למאלף שהוא מוותר לו על חייו ובלבד שיפצע את רגלו בסכין. התפלא המאלף על הבקשה המשונה. אבל חס על חייו ומיהר לפצוע את רגלו של האריה. עכשיו ביקש הארי מהמאלף שיחבוש לו את פצעו. לא הבין המאלף למה לפצוע ולמה לחבוש, אבל חשש לשאול. לאחר כמה זמן, כשנתרפאה רגלו של האריה, שאל המאלף את האריה לפשר מעשיו. אמר לו האריה: ראה! הפצע שפצעת את רגלי נתרפא. אבל הדברים שאמרת לי ש"פי סרוח" לא נתרפאו והם כואבים לי עד רגע זה. אולי בגלל זה הקפידה תורה על אונאת דברים יותר מאונאת ממון.

וראך ושמח בלבו - באור פניך
כל ערב שבת היה רבי איתן מלמד שיחיה מחכה לרב בצאתו מביתו לילך לבית הכנסת, וכל פעם היה מארגן כיפה חדשה או חולצה חדשה על מנת לברך "שהחיינו" בעידן חדוותא בראותו את פני הרב. והרב בהרבה משיעוריו היה מזכיר את "אותו אחד" שמברך "שהחיינו" כל ערב שבת. ערב שבת אחת לא מצא רבי איתן על מה לברך "שהחיינו", וכצאת הרב לדרכו ואין "שהחיינו". אמר לרבי איתן: היום אנחנו נברך עליך "שהחיינו".

יראיך יראוני וישמחו
סיפר הרב שהיה יהודי מכובד, חכם רפאל שמו, והיה מגיע בכל ראש חודש לחלק לתלמידי ישיבת "פורת יוסף" סוכריות לכבוד ראש חודש. היו בחורים שצוחקים בכל פעם שנכנס חכם רפאל, באומרם: וכי אנחנו ילדים קטנים שבא לחלק לנו סוכריות?! יום אחד פנה חכם רפאל לרב ואמר לו שאין לבחורים בישיבה דרך ארץ וצוחקים ממנו. אמר לו הרב: אדרבא, ששים ושמחים לקראתך, כמו שרואים את המלאך רפאל, נעשים כולם שמחים ובריאים רק מלראות אותך, כולם שמחים לקראתך. ונחה דעתו.
ועוד בעניין סוכריות, בימי נעוריו של הרב בישיבת "פורת יוסף" היו מחלקים כל יום כמה קוביות סוכר לכל תלמיד כדי שימתיק בהן את התה. הרב לא היה משתמש בקוביות אלו לעצמו, וכשהיו ילדים קטנים באים לתפילות מנחה וערבית בישיבה, היה הרב נותן להם קוביות סוכר אלה שיברכו עליהן "שהכל נהיה בדברו".

הווי מקדים שלום
פעם הגיע הרב לאירוע באולם היוקרתי "הדר דימול". בהגיעם לשער החשמלי של החניון, שהו מעט רגע עד שנפתח המחסום. הרב ניצל את הרגע כדי לפתוח את החלון, להסיט את הווילון ולומר לשומר "שלום עליכם". במהלך האירוע ניגש השומר לרוני הנהג ואמר לו: אתה יודע כמה אנשים מגיעים לפה, ואף אחד לא אומר לי שלום, והרב הגדול הזה ככה מתייחס ודורש לשלומי. גם בצאתם לשלום פנה אליו הרב מהחלון ובירכו ב"שלום עליכם".

זמירות יאמרו
סיפר ר' שלום כהן שיחיה, שלפני הרבה שנים ארגן אירוע זמר ופיוט גדול מאוד, וכמה ימים לפני האירוע פרסם רב אחד הודעה לציבור לא ללכת לשמוע את אותו זמר, שכן הוא אדם לא כשר וכדומה. הבין ר' שלום כהן שאין לו ברירה אלא לבטל את האירוע ולספוג את ההפסדים. כשבא וסיפר לרב את הדברים, הרב, בהבנתו את האכזבה וההפסד, נחלץ חושים ואמר לו: אל תבטל את האירוע, אני בעצמי אבוא למקום לומר דברי תורה! ואכן האירוע התקיים, והרב כיבד את המשתתפים בנוכחותו ובדברי תורתו (כמובן שעם הזמן התברר לכולם שלא היה שום ממש בשמועות שפורסמו על אותו זמר כשר).

אשרי תבחר ותקרב
סיפר הרב, שכאשר נימול היהודי האלף מעולי רוסיה, כוּבד הרב לשמש סנדק באותה ברית מילה. היה פרסום גדול סביב למצווה ובאו לשם גם עיתונאים מלעיזים שהספיקו לשאול את אותו יהודי בטרם נימול למה הוא עושה כן, ושמו בפיו דברי שקר, שאינו יודע למה נימול, ולמה מצערים אותו, והדתיים מכריחים אותו וכו', ותיאמו אתו שבצאתו מהברית-ניתוח, יראיינו אותו ובכך יוציאו לעז על הדתיים. כשהיהודי נכנס, פגש את הרב שהחל לומר לו: אשריך שאתה נכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, נהיה חלק מעם ישראל, שם ה' חתום בך וכו'. כצאת היהודי מהברית, ועדיין היה מטושטש, זכר רק את מה שאמר לו הרב, וכשהחלו לראיין אותו, אמר להם: אשרי ואשרי חלקי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, אני חלק מעם ישראל וכו'. אותם עיתונאים בושו נזורו אחור, ואדרבא, התקדש שם שמים ברבים על-ידי הרב, שכל חפצו היה לזכות את ישראל בעוה"ז ובעוה"ב ועזרוהו משמיא.

ושאינו יודע לכעוס
הוזמן הרב לברית מילה, אחת מני רבבה, והגיע הרב למקום בזמן, בטרם הגיעו כל בני המשפחה. התבייש אבי הבן והתנצל בפני הרב על ההמתנה. השיב לו הרב: מה יש, טוב לי לשבת כאן עם חכם פלוני. לאחר הברית שוב ניגש אבי הבן לרב לבקש מחילה, והרב שוב השיב לו במאור פנים: הכול בסדר, לא צריך שום מחילה, אל תתעכב ללוות, תחזור לאורחים שבאו. למחרת הלך שוב אבי הבן לביתו של הרב לבקש סליחה על ההמתנה של הרב, והפעם אמר לו הרב: מה אתה רוצה ממני? אני בכלל לא יודע לכעוס, ועל מה תבקש סליחה?

סימן נח תספורת כמנהג האר"י ברית מילה ב"נץ" או ברוב עם, ועוד
א. כתב גאון עוזנו בספרו "בן איש חי" פרשת לך-לך אות י"ד, כי רבנו האר"י ז"ל היה מקפיד להסתפר, בין בחול ובין בערב שבת, קודם חצות היום אף על פי שמצד הדין אפשר להסתפר במשך כל היום. האם נכון לנהוג כמנהג האר"י ז"ל?
ב. האם תפילין של ראש ותפילין של יד צריכים להיות מגולים או מכוסים בעת הנחתן? מה דינם לאחר ההנחה?
ג. אדם שהאריך בתפילת שמונה עשרה ולא הספיק לומר "בריך שמיה" בעת פתיחת ההיכל - כיצד ינהג?
ד. מהו הנוסח הנכון ב"פתיחת אליהו": "יקום..." או "קם..."?
ה. האם אפשר לכבד בסנדקאות נער בן י"ג ומעלה?
ו. מהו הזמן הרצוי ביותר לערוך ברית מילה, עם הנץ החמה או אחר הצהריים שאז באים יותר אנשים ו"ברוב עם הדרת מלך"?
ז. בשבת בראשית אומרים "בסימנא טבא" לפני עלייתו של "חתן בראשית" לתורה. האם אין בכך הפסק בין הברכה לקריאה? מי צריך לומר זאת, המברך או השליח ציבור?

א. בענין התספורת, עיין ב"מאסף" החדש שנה א' חוברת א' במאמרו של הראש"ל בזה. וה"ה בערב שבת ואפי' חמור יותר.
ב. לגבי הנחת תפילין - לפי הפשט, בזמן ההנחה אין הבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש, הם יכולים להיות אפי' בגלוי. אחר ההנחה - תפילין של יד יכול להיות מגולה או מכוסה, אך תפילין של ראש צריך להיות מגולה, על פי הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"1, שנאמר על תפילין של ראש.
לפי הקבלה - בעת ההנחה, תפילין של יד צריך להיות מכוסה ותפילין של ראש יכול להיות מגולה. אחר ההנחה, טוב שיהיו שניהם מכוסים. עיין בשו"ע סי' כ"ז סע' י"א ובכה"ח שם ס"ק נ"ו, ח"ן ובסי' כ"ה בכה"ח ס"ק ל"ב מש"כ בזה2.
ג. "בריך שמיה" - עיקר אמירתו בעת פתיחת ההיכל, ואם לא אמרה אז - לא יאמר עוד3.
ד. עיין בס' "יין הרוקח" להגאון ר' יהודה פתייא זצ"ל (הוא פירוש על האדרא), שכתב שם בהערותיו על פתיחת אליהו באות מ', דגרסינן "יקום" ולא "קם", כי כל דבריו כאן הם לעתיד לבוא. וכ"כ בנוסח פתיחת אליהו המובא בס' "מורה באצבע" להחיד"א עמ' ל"ה בדפוס החדש.
ה. נוהגים לכבד בסנדקאות אדם שהוא ירא שמים4. אם הוא בן י"ג והוא ירא שמים - אפשר לכבדו בסנדקאות5.
לגבי זמן המילה - לשון השו"ע ביו"ד סי' רס"ב סע' א' שיעשה הברית מיד, למרות שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למול מיד בבוקר. וי"א שזמנו בחצות היום6, כמ"ש אצל אאע"ה שמל את עצמו בחצות היום, שנאמר: "בעצם היום הזה"7.
למעשה - כמה שאפשר להקדים עדיף8, אך כתוב בספר חסידים, שאין לעשות מחלוקת בבית היולדת, לכן אם עדיף למשפחה לעשות מאוחר יותר "ברוב עם", יש לעשות כן ולמנוע מחלוקת.
ו. בענין אמירת "בסימנא טבא" בתחילת ספר בראשית, עיין בר"פ ח"ג סי' מ"ב שכתב בשם הרב פלאגי', שטוב לא לאומרו, אע"פ שאינו מהוה הפסק. וכ"כ שם בשם הרב מני, שמנהג בית אל לא לאומרו. למעשה - טוב שיאמר "בסימנא טבא", לא העולה לתורה ולא הקורא, אלא מישהו אחר. ובכל אופן, אם אמרו הקורא - אינו הפסק.