לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
297
סברת רבי יוחנן
הגמרא מנמקת את שיטת רבי אלעזר, שלאם יש חזקת כשרות אך לבת אין, אולם את שיטת רבי יוחנן אינה מנמקת, ונחלקו בכך הראשונים. התוס' בהמשך המסכת (כו ע"ב ד"ה אנן) וכן בקידושין (סו ע"א ד"ה מאי) מסבירים שלדעתו חזקת האם מועילה גם עבור הבת. יתירה מזו, הם כותבים שמעיקר הדין גם רבי אלעזר מודה בכך אלא שלדעתו החמירו משום שמעלה עשו לגבי זנות.
אולם הרא"ש (סימן יח; על דף ט ע"א) הבין שגם לפי רבי יוחנן אין חזקה לבת אלא שלדעתו נאמנת בטענת ברי גם ללא חזקה, כי דווקא במשנה של "משארסתני נאנסתי" שהדיון הוא לגבי כתובה צריך חזקה כדי להוציא ממון, אך במשנתנו לא מדובר לעניין הוצאת ממון ולכן לא צריך חזקה. לאור הבנתו הוא מביא מכאן סיוע לתלמידי רבנו יונה שכתבו בסוגיית פתח פתוח בשם רבם, שמדובר שם במכחישה ואומרת שהיה סגור או בשותקת אך באומרת שאכן היה פתוח אלא שנאנסה נאמנת, הואיל והיא ברי והוא שמא. בהתחלה הוא דחה דבריהם שנאמנת בברי רק בצירוף חזקה אך לבסוף חזר והוכיח ממשנתנו שרק לעניין הוצאת ממון נדרשת חזקה.
כשהספק לא בא לפנינו
הגמרא בקידושין סו ע"א מספרת על ינאי המלך, שהיה ספק בייחוסו לכהונה משום שהיו אומרים שאימו נשבתה במודיעין ונפסלה לכהונה ונמצא שאביו נשא חללה ואם כן גם ינאי הוא חלל, אך כאשר ניסו לחקור זאת לא מצאו דבר והעמידוהו בחזקת כשרות. הגמרא דנה כיצד מדובר שם, וכותבת שאין לומר שהיו שתי כתות שאחת העידה שנשבתה ואחת העידה שלא נשבתה, כי במקרה זה לא ניתן להכשירו.
רש"י (ד"ה סמוך) מסביר שכאן אין לומר שהואיל ויש תרי ותרי נעמידו בחזקת כשרות, כי זה היה נכון דווקא אילו אימו הייתה לפנינו והייתה באה לבית הדין להתירה, שאז היינו מעמידים אותה בחזקת כשרות ומכשירים, אך כאן הבן בא לפנינו ואצלו הספק התחיל בלידתו ומעולם לא הייתה לו חזקת כשרות.
התוס' (ד"ה מאי חזית) דוחים שחזקת הכשרות של האם צריכה להועיל גם עבור הבן כפי שמצאנו בסוגייתנו לפי רבי יוחנן, ולכן הם מסבירים שם באופן אחר וכותבים שאמנם יש חזקה אך איננו מקילים ללכת בתרי ותרי אחר חזקה אלא לגבי תרומה שאיסורה בזמן הזה מדרבנן אך לא לגבי יוחסין שאיסורם מהתורה.
אפשר ליישב את רש"י, שסבר כרא"ש שגם לדעת רבי יוחנן חזקת האם אינה מועילה לביתה אלא שסבר שטענת ברי מספיקה באיסורים ואין צורך בחזקה.
אולם לכאורה מוכח שרש"י לא סבר כרא"ש, וכן מדייק השערי ישר (שער ב פרק ב אות כה, ד"ה וזה נראה), שהרי מאריכות דבריו משמע שמודה שאילו הייתה לפנינו היינו אומרים שמתוך שהחזקה מועילה לה היא מועילה גם לביתה, אלא שסובר שמועיל רק במקום שגם האם באה לפנינו, וכנראה מעמיד את משנתנו דווקא במקרה שגם האם לפנינו. השערי ישר מסביר שהסברא בשיטתו היא שחזקה אינה מוכיחה מה באמת אירע במציאות אלא זו הדרכה של התורה שבמקום ספק יש להתנהג ולתלות שהמצב הקודם המשיך. לפי זה יש סברא לומר שתלייה זו נעשית רק במקרה שנזקקנו להכריע את הספק בפועל , אך במקום שהספק לא הגיע לפתחנו לא נאמרה גזירת הכתוב לתלות שכך אירע, וממילא אנו ממשיכים להתייחס אל המציאות כמסופקת .
הפני יהושע (על תוד"ה מאי חזית) מבאר את רש"י באופן שלישי, ובכך מיישבו מקושיית התוס'. הוא כותב שהסיבה שכאן מועיל רק אם האם באה לפנינו היא שבסוגייתנו לא די בחזקה אלא היא מועילה רק בצירוף טענת ברי, ואם האם לא באה לפנינו הרי שלא נטענה בפנינו טענת ברי ואין לבת אלא חזקה בלבד. מדברי התוס' שהקשו על רש"י משיטת רבי יוחנן, מוכח שהבינו ברש"י כאפשרות הראשונה, שחזקת אם כלל לא מועילה לביתה.
הטעם שחזקת אם מועילה לביתה
הבנת המאירי
מדוע לפי רבי יוחנן חזקת האם מועילה לביתה? המאירי (יג ע"ב ד"ה כבר) מסביר: "חזקה שלה מביאתנו לומר שלכשר נבעלה ומאחר שכן אף בתה כשרה". כלומר, הכשרות של שתיהן תלויה באותה השאלה, אם האם נבעלה לכשר או לפסול, ומאחר שחזקת האם פשטה את הספק והכריעה שהבועל היה כשר ממילא גם הבת כשרה.
אם דין שתיהן תלוי באותו הספק מדוע רבי אלעזר חולק? התשובה לכך היא שחזקה דמעיקרא אינה בנויה על הוכחה המבררת מה היה באמת במציאות. העובדה שהאם הייתה כשרה לפני שנבעלה לפלוני אינה מוכיחה שום דבר על זהותו וייחוסו של פלוני, אלא זהו דין של הנהגה, שהתורה הדריכה אותנו שבמקום ספק נתלה שהמשיך המצב הקודם ולא השתנה. אילו היה נפשט הספק על פי בירור עובדתי, ודאי שבירור זה היה מועיל לבת כמו לאם, אך בגלל שיש כאן רק דין של הנהגה ללכת אחר החזקה, הרי שלא פשטנו את הספק מהי זהותו של הבועל אלא רק הנהגנו שהאשה תמשיך ללכת אחר חזקתה, ומכיוון שכך, דין זה נכון דווקא לגבי האשה שיש לה חזקה, ולא לגבי הבת שאין לה חזקה.
גם רבי אלעזר מודה במקווה מסופק, שאם אנו מעמידים אותו על חזקתו ומכשירים אותו, הנהגה זו תשליך גם על מי שטובל במקווה שנטהר אותו, כי כאן דין הטובל אינו תלוי ישירות בשאלה כמה מים היו במקווה, אלא דין המקווה תלוי בכמות המים ודין הטובל תלוי בדין המקווה, ולכן אם הכשרנו את המקווה ממילא מי שיטבול בו יטהר, וכשם שהובא למעלה בהערה מתשובת רבי עקיבא איגר, שגם רבי אלעזר יודה במקרה שהכשרנו את האם לכהונה בגלל חזקתה, שאם אחר כך תלך ותינשא לכהן ויוולד בן הוא יהיה כשר.
לעומת זאת רבי יוחנן סובר, שלמרות שזו הנהגה, סוף סוף הואיל ודין שתיהן תלוי באותו הספק אי אפשר לחלק ביניהן, ולכן אם התורה הורתה ללכת אחר החזקה, המשמעות היא שאנו מתנהגים כאילו הספק המציאותי נפשט והתברר שהבועל היה כשר, וממילא חזקה זו תשפיע גם על הבת.
לכאורה קשה על רבי יוחנן מהדין של שני שבילים המובא בדף כז ע"א וכן בפסחים י ע"א, שאם היו שני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות, אם כל אחד בא להישאל לחוד שניהם טהורים, וגם אם באו להישאל בבת אחת שאז מטמאים אותם, זו רק חומרא מדרבנן, כמבואר בתוס' בפסחים (ד"ה בבת אחת). והרי אם לפי רבי יוחנן אנו מתייחסים אל חזקה כאילו הספק המציאותי נפשט אי אפשר לטהר את שניהם.
אפשר לחלק ששם אין ברירה כי יש סתירה בין שתי החזקות ואם כן גם אי אפשר לטמא את שניהם, ובמקום כזה חוזרים לעיקר הדין שהחזקה היא רק הנהגה ולא מבררת את המציאות.
אך נראה יותר לחלק שגם רבי יוחנן מודה שבאופן עקרוני יש להתייחס אל החזקה כהנהגה ולא כבירור והוא לא אמר את דבריו אלא במקרה שמדובר בסיפור אחד, משום שבאותו סיפור לא מסתבר להכריע באופן שמצד המציאות יצא תרתי דסתרי, ולכן ביחס לאותו סיפור כמו באם וביתה שדין שניהם נגזר מאותו המאורע של בעילה מסויימת, אנו מתייחסים אל החזקה כאל בירור מציאות ולא מחלקים ביניהם, אך בשני שבילים, למרות שדין שניהם תלוי באותה שאלה מציאותית, באיזה מהשבילים הייתה מונחת הטומאה, בכל שביל יש שאלה בפני עצמה, האם יש בו טומאה ולכן אנו מתייחסים לזה כאל שני סיפורים, ולא אכפת לנו שיהיה תרתי דסתרי. אין לומר שהואיל וראינו שנפלה טומאה לאחד מן השבילים יש כאן רק שאלה אחת, לאיזה שביל נפל, כי עובדה זו שנפל לאחד מהם היא ידיעה צדדית הגורמת לתלות בין שני הסיפורים, אך השאלה ההלכתית הישירה היא לגבי כל שביל בפני עצמו. נחזק חילוק זה ממקרה בו הבועל בעל אישה שיש לה חזקת כשרות ולאחר מכן הלך ובעל אשה נוספת שאין לה חזקת כשרות, כאן ודאי מסתבר שנפסול אותה ואת ביתה, למרות שאת הראשונה ואת ביתה הכשרנו, למרות שיש תרתי דסתרי. מדוע? הסברא היא כפי שנכתב, שכאן יש שני סיפורים שלכל אחד שאלה הלכתית בפני עצמו, ורק ידיעה חיצונית שהיה בועל משותף גורמת לתלות בין המקרים, בשונה מהמקרה של אישה וביתה שהיה כאן רק סיפור של בעילה אחת. מקרה דומה נוסף ניתן להביא ממקווה שאנו מסופקים אם יש בו ארבעים סאה, וטבל בו אדם טמא ולאחר יומיים טבל בו אדם ספק טמא, ודאי לא נאמר שהואיל ושלשום טבל בו אדם בחזקת טומאה, פשטה חזקתו שהמקווה חסר ולפיכך גם לגבי הטובל השני נחזיק את המקווה כחסר (ולא נטהרנו מטעם ספק ספיקא: ספק נגע בשרץ וספק נטהר במקווה). הטעם בחילוק זה הוא שכאמור מצד האמת החזקה אינה מבררת אלא זו הנהגה, אלא שסובר רבי יוחנן שלא מסתבר שהתורה תנהיג באופן של תרתי דסתרי באותו סיפור ממש, ולכן לגבי אותו סיפור יש לנו להתייחס אל החזקה כאילו נפשטה ונתבררה המציאות, אולם לגבי שני סיפורים לא. לפי רבי אלעזר, אפילו באותו סיפור לא אכפת לנו שיהיה תרתי דסתרי, כיוון שאין כאן כלל בירור אלא הנהגה, וכלל איננו מתעסקים עם השאלה מה קרה במציאות, אלא רק עם דינם של האנשים המסופקים, ולפיכך רק למי שיש לו חזקה אנו מורים להיוותר בחזקתו.
הטעם בחזקת כשרות: עד כה נקטנו כדבר פשוט שחזקת כשרות בנויה על חזקה דמעיקרא, שהואיל ובעת לידתו של אדם הרי הוא כשר הרינו מעמידים אותו על חזקתו ותולים שלא נשתנה המצב, וכן נקטו השב שמעתתא (א, טו ד"ה ואין להקשות) והגר"ש שקופ (כתובות סי' טו ד"ה אמנם נ"ל). אולם האפיקי ים (ח"א סי' יג ס"ק ד) מבאר שבדיוק בכך נחלקו האמוראים בסוגייתנו. רבי אלעזר סבר שחזקת כשרות בנויה על חזקה דמעיקרא ולכן אין זו חזקת הוכחה המבררת את המציאות אלא רק הנהגה ולפיכך מועילה רק לאם ולא לבת, אולם רבי יוחנן סבר שזו חזקת הוכחה כי יש אומדנא שאדם כשר, ולפיכך זו חזקה מבררת והואיל ונתבררה המציאות שהבועל כשר עלינו להכשיר גם את הבת. לפי דרכו לא קשה כלל משני שבילים הואיל ושם מדובר בחזקה דמעיקרא ולא בחזקה מבררת ובכך גם רבי יוחנן מודה שאין להתייחס למציאות כאילו היא נפשטה.
הבנת התוס' והרמב"ם; חזקת האב (כהן וספק גרושה)
הגמרא בדף כו ע"ב עוסקת באדם שמוחזק לנו באביו שהוא כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובא אדם והעיד שאימו לא הייתה גרושה ושוב באו שני עדים שאימו גרושה וחזר ובא עד נוסף שאינה גרושה. עולה מהגמרא שם שמעיקר הדין יש להכשירו אלא שנחלקו התנאים אם לחשוש לזילות בית הדין שכבר הורידוהו פעמיים ולכן לא נעלהו לכשרותו או שלא נחשוש. התוס' מקשים גם מסוגיא זו על רש"י בקידושין ומוכיחים ממנה שחזקת האם מועילה לבת . במקרה זה אין חזקת כשרות לאם, אך כוונת התוס' שכאן יש חזקת כשרות לאב וכמו שחזקת האב מועילה לבנו כך חזקת האם לביתה (וכן מבואר בשערי ישר ד, ב אות כד; וכן ב, ז אות קיד; וכן מבאר הגרז"נ גולדברג שליט"א בחזון קדומים, כתובות, 'חזקת האם מהני לבת'), וכן ברמב"ם (איסורי ביאה כ, טז) ובשולחן ערוך (אה"ע ג, ז) כתבו: "וישאר כהן בחזקת אביו".
אך יש לשאול מדוע מועילה חזקת האב. בשלמא חזקת האם מועילה במקרה שבמשנתנו, כפי שהסביר המאירי, שהואיל וחזקת האם פשטה לי את הספק לגבי הבועל ממילא היא משפיעה גם על כשרות ביתה, אך במקרה שבדף כו ע"ב, גם אם האב כהן כשר אין דינו של הבן תלוי בו אלא הוא תלוי בשאלת הזהות של אימו אם היא הייתה גרושה.
הגרז"נ גולדברג (חזון קדומים, כתובות, 'חזקת האם מהני לבת') מסביר שהתוס' הבינו את תועלת החזקה עבור הבנים באופן אחר מההבנה שהבאנו למעלה בשם המאירי. לדעתם כמו שכאשר אדם היה בחזקת כשרות ואז אירע מעשה שיצר ספק אנו ממשיכים את המצב שהיה קודם ומשאירים אותו בכשרותו, כך כאשר הוריו היו כשרים הואיל והוא בנם ממשיכים את המצב של הוריו אליו. לכן, במקרה שאימו ודאי כשרה ויש ספק מיהו הבועל אנו ממשיכים את המצב של אימו הוודאית ואין ספק מוציא מידי ודאי, ובמקרה ההפוך, שאביו ודאי כשר ויש ספק אם אימו הייתה גרושה, אנו ממשיכים את המצב של אביו הוודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי.
אולם צריך עיון בשיטת המאירי, כי גם הוא כותב (כג ע"ב ד"ה המשנה החמישית) כדברי הרמב"ם שהוא נשאר בחזקת אביו. ואולי סבר ששתי החזקות נכונות וקיימות.
נפקא מינות נוספות
רוב גויים ומיעוט ממזרים
הגמרא בדף יג ע"ב מסבירה את הכפילות מדוע נשנה בברייתא "ראוה שנכנסה עם אחד לסתר או לחורבה" ומסבירה שנכתב לרבות שרבי יהושע לא מחמיר רק בחורבה שאז יש רוב גויים פסולים אלא אפילו בעיר למרות שרוב העיר ישראלים כשרים. רבי עקיבא איגר (יג ע"ב ד"ה חדא לדברא) מקשה מדוע הייתה הווה-אמינא שרבי יהושע יתיר בעיר, הרי נימוקו לא היה שאנו חוששים שנבעלה לגוי אלא שחוששים שנבעלה לנתין ולממזר למרות שהם המיעוט, ואם כן כשאין חזקה הוא פוסל גם במיעוט. ומתרץ, שאכן החשש הוא מצד הממזרים ובכל זאת יש השלכה לשאלה אם הרוב גויים או לא. כיצד? לגבי האם היא ודאי כשרה לבוא בקהל, שהרי אפילו אם בא עליה ממזר היא לא נפסלת מלבוא בקהל, והספק לגביה הוא רק אם נפסלה לכהונה, ודינה תלוי אם נבעלה לגוי או ממזר. לעומת זאת לגבי הבת הספק הוא לגבי כשרותה לבוא בקהל, ולכך היא נאסרת רק אם הבועל היה נתין או ממזר ולא אם הוא היה גוי, ובכל זאת הייתה הווה-אמינא שדינה תלוי ברוב גויים, כי אם הרוב ישראלים נמצא שאימה בחזקת כשרות ואנו תולים שהבועל לא היה גוי ולא ממזר, ואז חזקתה מועילה לביתה, אולם אם הרוב גויים אין לנו חזקת כשרות לאימה, וממילא עדיין קיים לפנינו ספק שמא הבועל היה ממזר ולכן הבת נפסלת .
מדייק הגרז"נ מדבריו שהוא לא ביאר כפי שביארנו קודם בתוס', אלא כדברי המאירי. לפי מה שנתבאר בתוס', גם כאן תהיה חזקה לבת, כי למרות שאין לאם חזקת כשרות לגבי כהונה מכל מקום היא כשרה לבוא בקהל, ואם כן יש להמשיך כשרות זו גם לבת. אך לפי רבי עקיבא איגר איננו ממשיכים את מצב ההורים אלא שבמקום שדין הבת ודין האם תלויים באותו הספק, אם פשטתי את הספק לגבי האם הוא נפשט גם לגבי הבת, ולכן במקרה שלפנינו שלא פשטנו את הספק לגבי האם ממילא הוא לא נפשט גם לגבי הבת. כתבנו למעלה שבדעת המאירי צריך לומר שסבר ששתי החזקות קיימות, אולם בדעת רבי עקיבא איגר רואים שחלק על האופן הראשון, ולדעתו אין המשכת חזקה מהורים לבניהם.
לפי זה צריך עיון כיצד יסביר את הסוגיא בדף כו ע"ב שחזקת האב מועילה לבנו. ובאמת רש"י שם (ד"ה ואנן) מסביר את החזקה שם באופן אחר. לדעתו אין הכוונה שם שחזקת האב מועילה לבן אלא שהואיל ובתחילה הכשרנו את הבן מכח עד אחד הרי הוא בחזקת כשרות. אולם כפי שראינו גם הרמב"ם, המאירי והשולחן ערוך ביארו שם שחזקת האב מועילה לבן.
חתיכה שפירשה מקצתה
השב שמעעתא (שמעתתא ד פרקים ג-ד) מביא דיון של הפרי חדש (יו"ד, קונטרס אחרון סימן קי) באחד ששחט שבע בהמות ואחר כך נמצא שאחת מהן טריפה ונתערבו הטריפות בכשירות אך עוד לפני שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות. ונסתפקו גאוני וילנא אם נכשיר את החצי שפירש כדין פריש שתולים ברוב ומכשירים ומתוך כך נכשיר גם את החתיכה שנשארה קבועה בתערובת או שמא להפך, נאסור את זו שפירשה בעקבות החתיכה שנשארה קבועה. הפרי חדש הכריע שכלל אין לתלות בין החתיכות, ולכן זו שפירשה כשרה ואילו זו שנותרה קבועה אסורה. השב שמעתתא חלק עליו והוכיח מסוגייתנו שהואיל ואנו מכריעים לגבי החתיכה שפירשה שהיא כשרה יש להכשיר גם את החתיכה שנותרה. הוכחתו היא מכך שדין האם ודין הבת תלויים בשאלה אם הבועל היה כשר, ולמרות שרק לאם יש חזקת כשרות ולבת לא, מתוך שאנו מכשירים את האם אנו מכשירים גם את הבת.
רואים שהשב שמעתתא כאן הלך בדרך נימוקו של המאירי. לפי הבנת התוס' אין להביא מסוגייתנו הוכחה, כי אצלנו הבן נכנס תחת הוריו וממשיכים את דינם אליו, ולכן אין מכאן מקור לכך שפושטים את הספק במציאות ומיישמים הכרעה זו לגבי כל הדינים התלויים בו. כמו כן, רואים שהשב שמעתתא סבר שחזקת כשרות מבוססת על חזקה דמעיקרא, כי אילו סבר כאפיקי ים שלדעת רבן גמליאל החזקה מבוססת על חזקת הוכחה, שסתם אנשים כשרים הם, גם לדרכו של המאירי יש לומר שדווקא כשיש חזקת הוכחה היא פושטת את המציאות, ואין ללמוד מכאן לחזקה דמעיקרא.
אשת איש שאמרה מגוי נתעברתי
הרמב"ם (איסורי ביאה טו, יט) כותב: "אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר, ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה". הבית מאיר (אה"ע סימן ד) הקשה מדברי הנימוקי יוסף (יבמות סט ע"ב) שארוסה שאמרה שנתעברה מאחר ובנה ממזר אינה נאמנת לעשות בנה ממזר לפי שלא האמינוה לפסול אלא להכשיר בגלל שלהכשיר מסייע לה חזקת גופה. לפי זה נאמנת להכשיר רק במקום שמסייע לה חזקת הגוף, אך כאשר טוענת שנבעלה לגוי ולא לישראל אין חזקה שמועילה לה, כי היא אשת איש ואסורה בשניהם.
השב שמעתתא (שמעתתא ב סימן יט) מתרץ שחזקת האם מועילה לבן, ואמנם אין לה חזקת הגוף אך הואיל והאם נפסלת רק לכהונה ולא לקהל הרי שהיא בחזקת כשרות לקהל, ואם כך ממשיכים את חזקתה גם לבנה כפי שמצאנו בכתובות כו ע"ב. במקרה זה איננו פושטים ספק כל שהוא המשליך גם על הבן, אלא כפי הדרך השנייה בהבנת החזקה, אנו ממשיכים את כשרות ההורים לבניהם. כבר ראינו למעלה שבדעת המאירי צריך לומר שסבר ששתי ההבנות נכונות, וחזקה יכולה לסייע לבנים מצד שני האופנים, ונראה שגם השב שמעתתא סבר כך.
כשספק האם לא בא לפנינו
למעלה ראינו שלפי הבנת השערי ישר ברש"י בקידושין, חזקת אם מועילה לביתה רק במקרה שהספק לגבי האם גם הגיע לבית הדין. הסברא בחילוק זה תובן דווקא לפי טעמו של המאירי, שכאשר שני ספיקות תלויים באותה שאלה אין לחלק ביניהם, כי בכך יש מקום לומר שהואיל וחזקת הכשרות אינה בירור אלא רק הנהגה, דווקא כאשר שני הספיקות באו לפנינו לא ניתן להכריע באופן שיווצר תרתי דסתרי, אך לפי הטעם של התוס' שהבן הוא המשך של הוריו וחזקת ההורים נחשבת כחזקה דמעיקרא של הבנים עצמם, אין סברא לחלק בכך, שהרי כעת שמגיע לבית הדין הספק של הבת עלינו ללכת אחר החזקה דמעיקרא שיש לה בעקבות הוריה. גם לפי טעמו של המאירי, החילוק יובן רק לפי הבנת השב שמעתתא והשערי ישר, שחזקת הכשרות של האם יסודה בחזקה דמעיקרא, שאינה בירור אלא הנהגה, אולם לפי ביאור האפיקי ים שלדעת הסוברים שחזקת האם מועילה לבת, חזקת כשרות היא חזקת הוכחה, גם כשהאם לא באה לפנינו יש ללכת אחר חזקתה כי סוף סוף ההוכחה אמיתית וקיימת.
עבודה שאין לה סוף
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מה מברכים על פיצה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
סוכת עראי דיגיטלית
בריאת העולם בפרשת לך לך
נס חנוכה בעולם שכלי ?
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות שטיפת כלים בשבת