בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות י''ב, ט''ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתכם. ופרושו ''הראשון'', קדם לפסח.
משרשי מצוה זו, כדי שנזכר הנסים במצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח.
דיני המצוה, כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, (פסחים כ''א:) ובאי זה מקום צריך לחפשו, (שם ה.) ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, (שם ו.) ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, (שם מ''ט.) והבטול בפה (שם ו:) שצריך לעשות נוסף על הבעור, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (או''ח מסי' תל''א עד ת''מ).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא השביתו, בטל עשה דתשביתו. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: שאור לא ימצא בבתיכם. אבל אין לוקין על לאו זה, אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.

מצוה ט- מצוות השבתת החמץ
המצווה הט' היא להשבית החמץ מרשותנו ביום י''ד בניסן אחר חצות, וילפינן לה מקרא (שמות י''ב, ט''ו) ד''ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם''.
והנה יש לחקור בעשה דתשביתו אם הוא דין בגברא וקיום המצוה הוא על ידי מעשה ביעור של החמץ או שהוא דין בחפצא של החמץ וקיום המצוה הוא על ידי שהחמץ מבוער מן העולם וכדלהלן.
והנה ידוע מה שחקר המנחת חינוך בגדר מצות עשה דתשביתו אם היא מצווה בשב ואל תעשה שעניינה שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, או שהיא מצווה בקום ועשה שעניינה לעשות מעשה השבתת חמץ מרשותו, ונפקא מינה במי שאין לו חמץ ברשותו בערב פסח אם צריך לטרוח לקנות חמץ כדי שיהיה לו חמץ לבער, שאם המצוה היא בקום ועשה הרי חייב הוא לקנות חמץ כדי שיוכל לקיים את מצות ההשבתה, ואם המצוה היא בשוא"ת אינו צריך לקנות חמץ שהרי הוא מקיים את המצווה בזה שאין ברשותו חמץ, ועיי"ש שכתב עוד כמה נפק"מ בחקירה זו, ומסיק המנחת חינוך דתשביתו הוי מצוה בשוא''ת שעניינה שלא יהיה חמץ ברשותו, וכן איתא בחידושי הגר''ח הלוי על הרמב''ם (פ''א ה''ג מחושן משפט).
והנה הגר''ח שם כתב שגדר מצות תשביתו תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים (פסחים כא.) בדין ביעור חמץ, שלדעת ר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה, מצות תשביתו היא מצוה לעשות מעשה השבתה בחפצא של החמץ, ולדעת חכמים דהשבתתו בכל דבר, היא איסור עשה על הגברא שלא יהיה חמץ ברשותו, וכיון שהרמב"ם (חמץ ומצה פ"ג הי"א) פסק כחכמים שהשבתתו בכל דבר וז"ל שם: ''כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים'', אם כן פשוט הוא שמצות תשביתו היא איסור עשה ואין בו מעשה כלל, והבין הגר''ח דמזה שביעורו בכל דבר ילפינן תרתי, חדא, שאין חיוב של עשיית מעשה במצוות תשביתו, ועוד, שאין בו מעשה עד כדי כך שמצות תשביתו הוא איסור עשה.
אמנם לולי דבריו י''ל, דהנה מצינו בתורה שני סוגי עשה שאין בהם מעשה, האחד הוא לאו הבא מכלל עשה עשה, ועניינו שלומדים מהעשה שיש דברים שאין לעשותם אבל אין שום קיום מצווה במניעה מהדבר האסור (וכמו שמצינו בעשה ד''הוא אשה בבתוליה יקח'' שאסור לכה''ג לישא אלמנה ואין הכהן גדול מקיים שום עשה במה שהוא אינו נושא אלמנה), אבל יש גם מצוות עשה שעיקר קיומם הוא על ידי שאינו עושה מעשה אבל מכל מקום בזה גופא שהוא אינו עושה מעשה יש קיום של המצווה, וכמו שמצינו במצוות שביתה ממלאכה בשבת או ממלאכת הקרקע בשמיטה, שבזה שאינו עושה שום מלאכה מקיים מצווה.
ונראה ברור שזהו הגדר של מצוות תשביתו בפסח, שהמצווה היא שיהיה במצב שלא יהיה שום חמץ ברשותו בחג הפסח ועל ידי כך שאין לו שום חמץ הוא מקיים את המצווה.
ומעתה אף שהשבתת החמץ היא בכל דבר, ומוכח מזה שקיום עשה זה אינו על ידי עשיית מעשה, מכל מקום היא מצווה שמקיים האדם על ידי שאין ברשותו חמץ .
ויש כמה נפק"מ בזה שהיא מצוה אף שהיא בשוא"ת ולא איסור עשה וכדלהלן, דהנה אף דבפסוק איתא ''אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'' דהיינו בארבעה עשר בניסן, מכל מקום הסכימו האחרונים (עי' נובי''ק או"ח סימן כ') דעשה דתשביתו נוהג גם בחג הפסח עצמו , ואם כן אם מצא חמץ ברשותו בחג הפסח הרי הוא חייב מיד לבערו, אם לא היה בזה קיום מצוה ואינה אלא איסור עשה הרי פשוט הדבר שאין נפק"מ אם הבעלים מבער את החמץ או אדם אחר, אבל מאחר והיא מצוה אלא שהיא מצוה בשוא"ת ובא אחר וביער את החמץ יש לדון האם הבעלים של החמץ קיים מצות תשביתו, דאפשר לומר דכיון שלא הוא זה שביער את החמץ וגרם שלא יהיה חמץ ברשותו לא קיים את המצוה, ואפשר לומר שהוא קיים את מצוות תשביתו כיוון שסו''ס אין לו חמץ, ויש לדון בזה , אך מכל מקום ברור שמצוות תשביתו היא מצווה כמצוות שביתה בשבת שיש בה קיום עשה ואף אם אין בזה מעשה .
שו''ר להר''ר מרדכי פרידמן מישיבת הר עציון שכתב כעין דברים אלו, וכתב דנפקא מינה בזה לענין הנפק"מ שכתב המנ"ח בחקירתו הנ"ל אי שייך בתשביתו דין של חוטף מצוה מחבירו שחייב ליתן לו עשרה זהובים , ודין מצוות צריכות כוונה, וכן נפק"מ לחיוב נשים במצווה , עיי''ש בדבריו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il