- ספריה
- חכמת החינוך א'
משרשי המצוה, כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות י''ב, ל''ט) ויאפו את הבצק וגו'.
דיני המצוה, כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין עכו''ם אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערבת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעפשה מה דינה, (שם מ''ה, ב') ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים ת''מ תמ''א תמ''ב).
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחמץ עסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמב''ם חו''מ א', ג'), לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.
מצוה י''א-שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח
הנה המצווה הי''א היא לאו ד''בל ימצא'' ונלמדת מקרא ד''שבעת ימים שאור לא ימצא בביתיכם''(שמות י''ב, י''ט) והוא איסור שלא יהיה לנו חמץ בפסח.
והנה כבר חקר במנחת אשר (מנחת אשר עה''ת שמות סימן כ''א) האם איסור זה הוא איסור שיהיה לו את החמץ או שלא יהיה לו את החמץ ברשותו, ונפק''מ למשל אם למישהו אין בית או רשות אבל יש לו חמץ האם עובר על בל יראה ובל ימצא או שההגדרה של בל ימצא הוא בעלות וכל שיש לו בעלות על חמץ באיזה אופן שלא יהיה ה''ז עובר על האיסור.
והנה ידועים הם דברי הרמב''ן על התורה שחולק על רש''י שם ( שמות י''ב י''ט) וסובר שאין איסור בל ימצא אלא אם החמץ ברשותו אבל אם אין החמץ ברשותו אינו עובר וכן מורה פשטות הפסוק שאיסור בל יראה ובל ימצא הוא דוקא בביתו וברשותו ואף הגמרא (פסחים ה:-ו.) שמרבה את האמור בבל יראה ובבל ימצא זה בזה ומרבה אף גבולין ופקדונות של נכרים לא מרבה לכאו' אלא גבולין כגון שדהו אבל מ''מ צריך שיהיה החמץ ברשותו באיזה אופן שהוא.
והנה נחלקו הראשונים מהו הקיום של תשביתו ושל ביעור חמץ, דדעת הרמב''ם (פ''ב ה''ב מחמץ ומצה) דהקיום של תשביתו הוא על ידי שמבטל את החמץ בליבו, אבל דעת הריטב''א (פסחים ב.) דהביעור בלבד הוא הקיום של תשביתו, וכן ידועים הם דברי הר''ן (ריש פסחים ד''ה 'אלא') שכ' שתשביתו היינו גם ביטול וגם ביעור.
וי''ל דבזה נחלקו הראשונים, דהרמב''ם סובר שעיקר איסור ביוב''י הוא איסור שלא יהיה לאדם שום חמץ וכיון שכך עיקר הקיום של תשביתו הוא על ידי ביטול דזהו האופן הטוב ביותר להפקיע את עיקר האיסור שהיא הבעלות עצמה אבל הרמב''ן סובר כמו שפשטות לשון הפסוק והגמ' בפסחים מורים שהאיסור הוא שהחמץ לא ימצא ברשותו ולכן באמת דעת הרמב''ן בחידושיו (ריש פסחים) שעיקר הקיום של תשביתו הוא על ידי שמבער את החמץ ממש וביטול הוא רק דין של ייאוש עעיי''ש.
חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
11 - מצות אכילת מצה.
12 - שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח.
13 - שלא לאכל מכל דבר שיש בו חמץ.
טען עוד
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
עבודת ה' ליום העצמאות
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה כבד לך?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה ללמוד גמרא?
לקום מהתחתית של התחתית
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך עושים קידוש?