בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
שלא יראה חמץ בכל מושבתינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות י''ג, ז') ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד, כמו שאמרו ז''ל (ביצה ז:) פתח הכתוב בחמץ וסים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.
משרשי המצוה. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים (שם תל''ד).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקדם הפסח מביתו אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו.

מצווה כ'–שלא יראה לנו חמץ בפסח
המצווה הכ' היא לאו ד''בל יראה'' ונלמדת מהפסוק ד''לא ייראה לך חמץ בכל גבולך'' (שמות י''ג, ז').
ויש לעיין בלאו זה דבל ייראה האם הוא איסור כפשטות הלשון שאסור שיהיה שום חמץ שנראה ברשותנו או שהוא איסור שלא יהיה מצב שיכול שיראה חמץ ברשותינו אך בעצם אין שום קשר בין האיסור לשום סוג של ראיה אלא הוא רק אופן שעל ידו התורה אומרת לנו שאסור שיהיה שום חמץ ברשותינו.
והנה מלבד לאו דבל יראה, מנו החינוך (מצווה י''א) והרמב''ם (מצוות ר' ור''א) ושאר מוני המצוות גם לאו דלא ימצא והם שני מצוות נפרדות, וצע''ג מה ההבדל בין שני לאוין אלו ובפרט לפלא על הרמב''ם שכ' (בשורש התשיעי) שלא ימנה שני לאוין המורים על דבר אחד, וכבר עמד ע''ז הרא''ם (הו''ד בכס''מ פ''א ה''ג מחושן משפט) והוא תימה על הרמב''ם שבד''כ מסביר למה הוא מונה לאוין דומים וכאן אף שמנאן לשני לאוין (לאו ר''א ור''ב) ולא ביאר כאן מה האחד מוסיף על השני.
והנה בברייתא פסחים (ה:) נתבאר שמלאו דבל ימצא לומדים שאסור שיהיה לו חמץ אפי' אם הוא מוטמן וכן שאסור לקבל פקדונות מן הנכרים ומקרא דבל יראה למדים אנו ש''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'' ועוד אי' התם דאיסור בל ימצא נאמר רק ''בבתיכם'' אבל איסור בל יראה נאמר ''בגבולך'' והיינו גם בבורות שיחין ומערות ולא שמותר לפי''ז שיהיה לאדם חמץ טמון או מופקד בגבולין, או שאין היתר בחמץ של הקדש או של אחרים בבתים דע''ז דורשת הגמ' ג''ש ד''שאור שאור'' שמקישה את האיסור של בל יראה ובל ימצא ונותנת את האמור בזה בזה. ואף שבל ימצא מרבה אפי' טמון ובל ייראה.?
ועתה קשה ביותר דכיון שהאמור בלאו זה אמור בלאו השני ואיכא גז''ש ד''שאור שאור'' ליתן את האמור של זה בזה איך יתכן למנותן לשני מצוות הא ענין אחד הוא לשניהם והוא דבר פלא.
ועתה אם נאמר שאיסור בל יראה הוא איסור שעיקרו הוא קשור בראיה ממש של החמץ ניתן לומר שלאו דבל ייראה שונה בעצמותו ולכן הוא נמנה ללאו בפ''ע דהרי הוא שונה בעצמותו אבל אם ענינם של בל יראה ובל ימצא אחד הוא אלא שבל יראה לימד שאסור שיהיה לו חמץ בגבולין ובל יימצא לימד שיש איסור אף אם זה פיקדון ומוטמן אבל בעצם ענין אחד להם הרי עדיין קשה מדוע נמנו שניהם לשני לאוין דבכמה מקומות מצינו שפרטי הדין מתרבים מכמה מקומות בתורה וזה לא אומר שמונים כל אחד ממקומות אלו כל אחד בפ''ע אלא יש את עיקר הלאו ואת דיניו למדים אנו ממקומות שונים בתורה.
והמעיין ברמב''ם בסה''מ כשהביא שני מצוות אלו, יראה שמשמעות דבריו היא ששני לאוין אלו הם מענין שונה דהנה בלאו דבל יראה כ' הרמב''ם (לאו ר') ''האזהרה שהזהרנו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז), ובלאו דבל ימצא כ' הרמב''ם (לאו ר''א) ''האזהרה שהזהרנו שלא ימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מפקד, והוא אמרו: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט), ונראה מדבריו שמלבד מה שיש בלאו דבל ימצא גם איסור על טמון ופקדונות מ''מ הוא לאו שונה מבל ייראה בעצמותו ואיכותו והיינו שזהו איסור על עצם ההימצאות.
ועיין בכס''מ (פ''א ה''ג מחושן משפט) שעמד בענין זה, וכ' שבאמת לאוין אלו שונים הם והנפק''מ היא בחמץ טמון שאם יש לו חמץ טמון בביתו עובר רק על בל ימצא ולא על בל יראה כיון שא''א לראות את החמץ הטמון ונמצא שלדבריו דלאוין אלו שונים לא רק בהלכות שהם מרבים אלא גם בעצם איכותם דלאו דלא יראה תלוי במה אפשר לראות ובל ימצא במה אפשר למצוא.
ועי' במנ''ח (כאן) שבאמת הבין כך וכ' שלדברי הכס''מ אפשר דסומא אינו עובר בלאו דבל יראה כיון שאינו יכול לראות ועי''ש שהביאו שיש שכ' לפי''ד המנ''ח שיתכן אף שאינו עובר בבל יראה אם הוא נמצא בריחוק מיל מביתו כיון שממרחק זה אינו יכול לראות ולכן לא עובר על בל יראה והוא דבר חידוש.
אבל קשה לומר כד' הכס''מ דלאו דבל יראה ובל ימצא מחולקים באופן זה דהנה הרמב''ם כ' (פ''ד ה''ב מהל' חושן משפט) וזה לשונו ''הא למדת, שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גויים-הרי זה עובר משום "לא ייראה ו"לא יימצא'' וכו'.
הרי שמפורש בדברי הרמב''ם שאיסור בל יראה ובל ימצא באים יחד בכל מקרה בין בטמון ובין בפקדון וא''כ אין שום חילוק ביניהם והדרא קושיא לדוכתא מדוע נמנו לשני לאוין שונים, ובכס''מ כ' ליישב קושי זה דדברי הרמב''ם כאן הם לאו דוקא וכוונתו שעובר רק על אחד מהלאוין אך קשה לדחות את ד' הרמב''ם המפורשים כך.
וליישב הענין שמעתי מהגרצ''י רייכמאן לבאר שביסוד לאו דבל יראה ולאו דבל ימצא הם לאוין נפרדים ולאו דבל יראה אוסר כפשוטו מה שייראה ולכן לא כלול בזה טמון ולאו דבל ימצא וכלול בזה אף טמון, אך הוא דוקא בביתו ולא בגבולין אבל כיון דאתיא ג''ש דשאור שאור ונתנה את האמור של זה בזה א''כ כל פעם שעובר על לאו זה עובר גם על הלאו השני אבל מ''מ עדיין עיקר הלאו שעובר עליו הוא הלאו האמור בענינו, וא''כ אם למשל יש לו חמץ בטמון אף שמרבוי ילפי' שעובר על בל יראה מ''מ עיקר הלאו שעובר עליו הוא בל ימצא, ונפק''מ לענין מלקות דלענין מלקות ה''ז יכול ללקות רק על הלאו שהוא עוקר הלאו שנאמר בו אבל לא על הלאו שנרבה על זה.
ובדומה לזה שמעתי מהר''ר צבי סוקול שיש לומר שבאמת כל אחד מהלאוין האלו הוא אותו דבר, והסיבה שהרמב''ם מנה שני לאוין אלו לשני לאוין נפרדים הוא דכיון ששי' הרמב''ם היא שמה שנלמד באחד מהי''ג מידות הוא רק מד''ס א''כ כיון שהוקשו לאוין אלו בגז''ש אז שוב א''א למנותם כשני לאוין נפרדים ואכתי צ''ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il