בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
3 דק' קריאה
לערף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר (שמות י''ג, י''ג) ואם לא תפדה וערפתו. ענינה, שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר השם שלא יהנה בו, מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.
משרשי מצוה זו. מה שכתוב בפדיה.
דיני המצוה, מה שאמרו (בכורות י''ג.) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר. ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות (שם, י''ד). ונוהגת בכל כמו הפדיה.

מצוה כ''ג-מצוות עריפת פטר חמור
המצווה הכ''ג היא מצוות עריפת פטר חמור אם לא פדאו שנאמר ''ואם לא תפדה וערפתו'' (שמות י''ג י''ג). ומצוה זו מנאוה כל מוני המצוות, ואף שאמרו בגמ' (בכורות י''ג.) דמצוות פדייה קודמת לעריפה מכל מקום אף עריפה היא מצווה.

והנה נחלקו הרמב''ם והראב''ד לגבי עריפת פטר חמור, דהרמב''ם וכל מוני המצוות ס''ל דהיא מצוה ומנאוה בכלל תרי''ג מצוות, והראב''ד (בכורים פי"ב ה''א, הובא לשונו לעיל מצוה כ''ב) ס"ל שאינה מצווה אלא קנס על מה שלא נתנו לכהן. ויש לעיין מה גדרה של מצוה זו לדעת הרמב"ם וסייעתו, האם עיקרה הוא המעשה עריפה או שמא עיקרה התוצאה שהחמור יהא ערוף, ומסתעף משאלה זו על מי מוטלת מצווה זו האם דוקא על הבעלים עצמו [ודלא כמצות פדיון פטר חמור דאמרינן שאחר יכול לפדותו, דבעריפה איכא למימר דכיון שהוא הבעלים על המעשה בעינן שיהא מכחו ומדעתו] או שמצות עריפתו נוהגת בכל אדם, ואם נאמר דהיא מצווה על הבעלים יש לעיין האם היא מצווה שבגופו כסוכה לולב ותפילין או שהעיקר הוא התוצאה כתרומות ומעשרות, ונפקא מינה האם היא יכולה להיעשות על ידי שליח.
ועי' במנחת חינוך (כאן אות א') שכתב דאף שהרמב''ם פוסק כמ''ד בגמ' (בכורות י:) שעריפה היא מצוה, מכל מקום אין מזה הכרח דהוא פוסק דלא כלוי דאמר שם בגמ' שטעם המצוה הוא ''הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו'', דהא החינוך מנה עריפה למצוה וכתב בטעמה שהיא משום שהוא הפסיד ממונו של כהן, הרי שגם הסוברים שיש בה מצוה יכולים לסבור כלוי, וס"ל לחינוך דאף שהיא קנס מכל מקום מצוה יש בדבר, ורק הראב''ד סובר דאם פוסקים כלוי ע"כ דהיא אינה מצוות עשה.
ולפי שיטתו של המנחת חינוך דהיא מצוה כדי להפסיד את ממונו, נראה דמצוה זו עיקרה שהחמור יהא ערוף שבכך מתקיים הענין שממונו יהא מופסד, וכיון שכן לא בעינן דוקא שהבעלים יעשנה אלא גם אדם אחר מצי לקיימה ולא בעי' למיתי' עלה אפילו בתורת שליחות, ולא עוד אלא דמצי לקיימה על ידי גוי כיון דעיקר המצוה הוא שהחמור יהא ערוף ולפי זה י''ל דאין מברכים על מצווה זו .
אמנם לולא דברי המנחת חינוך שפיר איכא למימר דהרמב"ם לא פסק כלוי דס"ל דטעם מצווה זו משום שהוא הפסיד ממונו של כהן, אלא ס''ל כפשטות הדברים דאמנם מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה אבל אין זה אלא קדימה בעלמא ולא משום דליכא מצווה בעריפה, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, ואדרבה כמה טעמים כבר נאמרו במצוות עריפה (עי' זוה''ק ב', מ''ג) דמצרים נמשלו לחמור וכו' , ושפיר אית לן למימר דמצוה זו היא חובת גברא ודינה שייערף דוקא בקופיץ ומהאי טעמא אמרי' (שם ב:) דלאחר עריפה אסור בהנאה כעגלה ערופה ושפיר איכא למימר דמצוותה על הבעלים והוא הבעלים על מעשה העריפה, ואכתי צ''ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il