ויצא התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויצא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

734

9 דק' קריאה

מדת הענווה ותקיפות החינוך
"ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי"
יעקב אבינו כועס מאוד ורב עם לבן וכעסו זה תמוה הוא, שהרי עשרים שנה נוהג הוא עם לבן לפני ולפנים משורת הדין "גנובתי יום וגנובתי לילה" (ל"א, ל"ט), והחליף את משכורתו עשרות מונים וציער אותו מאוד ועם כל זה על כל מה שעשה לו לא כתוב שיעקב כעס או רגז.
ועכשיו יעקב אבינו כועס? זאת ועוד, כשהקדוש ברוך הוא מזהיר את לבן בחלום הלילה, הוא אומר לו (ל"א, כ"ד) "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". ובארו חז"ל (יבמות ק"ג ע"ב), כפי שהביא רש"י, "כל טובתן של רשעים - רעה היא אצל הצדיקים", ומה ליעקב וללבן, מה יתן לו אם ייטיב עימו, ולמה ליעקב לכעוס ?
אכן מיעקב אבינו אנו למדים כי בעניני גשמיות, בענייני העולם הזה, האדם יכול לוותר וטוב שיוותר, לא יריב ולא יכעס, וכך היא המדה כמה שלבן רימה את יעקב, הקדוש ברוך הוא ברך אותו יותר ויותר. וכדברי התורה (ל', מ"ג) "ויפרוץ האיש מאוד מאוד", ויעקב לא התקוטט ולא רב עם לבן גם בתקופה שלבן הונה ורימה אותו ובטרם הגיעה אליו ברכת השם, אבל כאשר לבן אומר (ל"א, מ"ג) "הבנות בנותי והבנים בני" (ואף שזה נזכר לאחר "ויחר ליעקב", אין מוקדם או מאוחר בתורה), בזה פגע לבן בציפור נפשו של יעקב אבינו. הבנות בנותי אומר לבן?! הרי אמרו לנו חז"ל (יבמות מ"ח ע"ב) "גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי" והן רחל ולאה אמרו ליעקב (ל"א, י"ד) "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו"! עתה שנתגיירנו אין לנו שום קשר עם לבן, ועוד רחל כידוע היתה עקרה ואף לאה שנאמר (כ"ט, ל"א): "ויפתח את רחמה" ובפסיקתא דרב כהנא (ריש פיסקא כ') נאמר: "מכאן שהיתה לאה עקרה", הרי שאין להן גם שום שייכות משפחתית בכל צד שהוא עם לבן אחר שנתגיירו. והקב"ה הזהיר את לבן אל תדבר טוב עם יעקב, אל תנסה לחנך את בניו, כי טובה שלך, רעה היא להם. ואף על פי כן לבן קורא להם בני ובנותי ועל כך יעקב אבינו כועס. יעקב הספיק לעמוד על אופיו של לבן. הוא יודע שכאשר הוא רוצה הוא מתעטף באיצטלא של צדיק ואומר: בוא ברוך ה', והוא מתפאר שהקב"ה נגלה אליו בחלום הלילה ומעצם שמו "לבן" המורה על טוהר והוא בהפך, הרי הוא - מרמה את האנשים.
וזהו הכלל החשוב שהורנו יעקב אבינו. אין לו לאדם לכעוס על עניני הגשמיות, וכל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות (ספרי, במדבר קנ"ז) וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א בראשית כ"ז ע"א; רמב"ם עבודה זרה פ"ב ה"ג). ורב הונא כשהיה רוצה להטיל אימה עשה עצמו ככועס אבל בלבו לא כעס (עיין רמב"ם שם). וגם יעקב אף שנאמר "וירב"' זהו כלפי חוץ אבל בלבו לא כעס, והראיה שהוא אומר "מה פשעי ומה חטאתי" זו לשון של מתקוטט?! וגם את הלכות הכעס כלפי חוץ ביקש יעקב ללמד את בניו בכעסו על לבן, ועל כן יעקב שמצד אחד איש תם ויושב אוהלים, ענוותן ומוחל, אבל מצד שני "ויחר" על חינוך ילדיו, זכה שהיתה מטתו שלימה וכל בניו זרע קודש מצבתם.

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"
נראה לבאר בדרך המוסר שהפסוק בא ללמדנו להתבונן כי כל מצוה שאדם עושה אותה כאן בארץ אף על פי שהוא "מוצב ארצה" - "ראשו מגיע השמימה", מעלתה, חשיבותה והשפעתה מגיעה השמימה ממש. וכשאדם מגיע להכרה מלאה על מעלת המצוות וחשיבותן ומעלת התפילות שמתפלל, תפילין שמניח ותהילים שקורא, ויראה את שכרן לעתיד לבא הרי אומר "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי" (איוב ז', י"ט), כלומר הייתי צריך לא להפסיק מהם אף לא לרגע קל כזמן בליעת הרוק. וכל מצווה שאדם עושה כאן בארץ לשם שמים, חשיבותה מגיעה השמימה. וכן הגדרת ותפקיד הסולם הוא לעלות בו, רמז לאדם שלא ישאר באותו מקום אלא תמיד ישאף לעלות ולהתעלות בקדושה.

והנה ה' נצב עליו - מעלת הישיבה בארץ ישראל -
"נצב עליו - לשמרו" (רש"י ע"פ במדבר רבה ד', א')
יעקב אבינו חולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. ומבאר רש"י: "עולים ויורדים - עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו". וכאשר יוצא יעקב אבינו מבאר שבע ומגיע להר המוריה - ויש דעה שהר המוריה הגיע אליו (עיין רש"י כ"ח, י"ז) כתוב: "והנה ה' נצב עליו", וביאר רש"י: "נצב עליו - לשמרו".
ולכאורה יש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לשמרו, אם משום שמלאכי אר"י הלכו, ונשאר בלי מלאכים עד שירדו מלאכי חו"ל, מדוע מלאכי אר"י לא המתינו עד שמלאכי חו"ל ירדו?
יש לבאר הטעם משום שכאשר חושב האדם לרדת לחו"ל, מיד מלאכי ארץ ישראל מתרחקים ממנו, כיון שהמלאכים אינם יודעים לקרוא מחשבות בני אדם, ואינם יודעים שיעקב הלך בשליחות אביו ואמו, ואינם יודעים שהולך הוא להקים י"ב שבטים, ועל כן הם "ברחו ממנו".
מכאן אנו רואים כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה למלאכים, וכל שכן לעם ישראל (ועיין רש"י בתחילת חומש בראשית, ובהפטרה שקוראים ביום תשעה באב אנו אומרים "בושנו מאד כי עזבנו ארץ", ירמיה ט', י"ח), ומכאן מוסר גדול לאנשים הנקראים "יורדים" מהארץ לחו"ל, ודי למבין.
עוד נראה לתרץ: מלאכי השרת ראו שצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד וירדו לארץ. וכאשר ראו אותו קנאו בו כיצד אדם מסוגל להגיע למדרגה כה גבוהה כך שדמותו תהיה חקוקה בכסא הכבוד? ואף על פי שאין אצל המלאכים קנאה, מכל מקום כאשר הם ירדו לארץ, הם נהגו כמנהג אנשים ועוד, כשרואים אדם כזה אי אפשר שלא לקנאות (עיין רש"י חולין צא. ד"ה בעו לסכוניה). וע"כ אמר להם הקב"ה אל תגעו בו, הוא הבחיר שבאבות לכך ה' נצב עליו - לשמרו מקנאת המלאכים (ועיין חולין צ"א ע"ב ושפתי חכמים על רש"י פסוק י"ג).

הלכות קדושת בית הכנסת
זהירותו של יעקב בקדושת מקומות קדושים עוד כתוב בפרשה )שם טז( 'וַיִ יקַ ץ יַעֲקֹב מִ שְּ נָׁתֹו וַיֹאמֶ ר ָאכֵּ ן יֵּש ה' בַ מָׁ קֹום הַ זֶה וְּ ָאנֹכִ י לֹא יָׁדָׁ עְּ תִ י'. וביאר רש"י "שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". מכאן רואים שהיה יעקב אבינו נזהר ביותר לשמור על קדושת מקום קדוש, שלא לישון בו, שלא לזלזל בו, ובא ללמדנו לדורות. אם למקום שהתפללו בו באקראי יש קדושה אלא שיש לשים לב לכך, שהמקום שהיה שם אברהם הוא מקום שהתפללו בו אבותיו באקראי, אבל לא היה מקום תפלה קבוע, וזו באמת הסיבה שהוא אפילו לא ידע את המקום עד שקפצה לו הדרך בצורה נסית )עיין חולין דף צ"א ע"ב(. מעניין הדבר שלגבי דין מקום תפלה שהתפללו בו באקראי יש גמ' שדנה אם בכלל יש בו קדושה או לא. וכך הגמ' אומרת, )מגילה כ"ו ע"א( "בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחים במעות בית כנסת". היינו, שיש קדושה לרחובה של עיר. ועל זה אומרת הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה. ורבי מנחם בר יוסי מאי טעמיה, הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן, ההוא אקראי בעלמא". כלומר, שנחלקו רבי מנחם ברבי יוסי וחכמים אם מקום שמתפללים בו באקראי מקבל דין של בית כנסת קבוע, ויש בו קדושה, או שמא אין קדושה אלא בבית כנסת קבוע דוקא. להמחיש הדבר, אפשר למשל לדון בכיכר השבת שעושים שם מדי פעם תפלות ועצרות, או בבנייני האומה שעושים שם תפלות, או אפילו ברחוב יפו ליד 'אגד' שעשו שם פעם עצרת גדולה והיו שם ששים רבוא מתפללים, האם משום כך מקבל כל - הרחוב קדושה? על זה הגמ' אומרת שלדעת רבי מנחם מקבל קדושה, ולדעת חכמים, כיון שאין זה אלא באקראי, לא מקבל קדושה. )אותו הנידון יהיה במקומות שבמוצאי שבתות או בתפלות ערבית מתקבצים מניין אנשים מדיירי הבניין ומתפללים בין העמודים באקראי. אתמול התפללנו תפלת מנחה בשדה תעופה קנדי בניו יורק, וכי משום כך נהיה כל שדה התעופה כולו קדוש, אין זה אלא עראי, ובלאו הכי המקום לא היה שייך לנו, למרבה יש לו דין שכיר או שואל. ועיין שו"ע סי' קנ"ד סעי' ב', ועיין לביאור להלכה שם, וכה"ח שם(.

הר המוריה קדוש משעת בריאתו
ולפי דברי הגמ' הנ"ל אפשר לשאול, ממה נבהל כל כך יעקב אבינו שישן במקום שיש בו קדושה, והלוא לא אמורה להיות שם קדושה כמו של מקום תפלה קבוע? אלא, שיעקב אבינו אומר שמקום זה היה מיועד לתפלה, ונברא בקדושה. כמו כן מצאנו שחז"ל אומרים שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, ע"ה, שהר המוריה הוא הר הבית, הוא המקום שבו צריך לעקוד את יצחק בנו. הלך אברהם ולא ידע היכן נמצא מקום זה, עד שנפקחו עיניו וראה הר שמתרומם עוד ועוד ועליו יש שכינה. הוא פונה לנערים ושואל אותם אם גם הם רואים דבר מיוחד שם, אבל הם לא ראו אלא מהמור )בורות(, הבין שזה המקום המדובר והושיבם עם החמור שבמצבם הם משולים לחמור. העיר פעם חכם אחד, שיש פלא על אברהם אבינו, שכן חמורו של בלעם ראתה את המלאך, ובלעם לא ראה, ואם כן לפעמים החמור יותר טוב מבני אדם, שרואים מה שלא רואים בני אדם; וההבדל הוא שהמלאך יכול לפקוח את עיניו של החמור לראות מלאך, אבל את הקדושה שבהר המוריה גם חמור לא יכול לראות, על כן דימה אותם לחמור. ואם כן, מקום זה הוא מקום מיוחד, שמתחילה נועד ונברא להיות מקום קדוש ונעלה )ועיין למחזור 'אהלי יעקב' דף קי"ד ע"ב מה שהביא משם ילקוט, רמז ק' שהיה המקום עמוק, ורמז הקב"ה להרים שמסביב להתקרב אליו וכך נהיה "הר", עי"ש(. גם מקום זה היה צריך להקנות בכסף מלא על ידי דוד המלך ע"ה, וכשקנה מקום זה, לא קנה אותו מכספו, על אף שהיה לו משל עצמו כסף וזהב לרוב, אלא לקח מכל שבט ושבט חמישים שקלים וכו' )עיין זבחים דף קט"ז ע"ב, ורש"י שמואל ב' כ"ד פסוק כ"ד(, כי רצה שמקום של בית המקדש יהיה שייך לכלל עם ישראל, ולא רצה אף לקבל משבט אחד את כל הסכום, ובודאי לא ממשפחה אחת או מאיש אחד.

חומר שבועה – באור פנך
סיפר הרב, שכשהיה הולך ללמד בישיבת "בית שמואל", בית מדרשו של חמיו ע"ה, היה מאריך את הדרך ולא עובר דרך השוק, כי הרבה פעמים נשמעה לעובר שם שבועה של אנשים שנשבעים ונושאים שם שמים לבטלה, ועל-פי הדין השומע זאת חייב לקרוע! ולכן האריך את הדרך.

פפאיה
כשהתעוררה שאלת הפפאיה, האם זה פרי העץ או פרי האדמה לעניין ברכה ולעניין ערלה, הרב נסע בעצמו עד לצפון הארץ, למקום שמגדלים שם פרי זה, ובדק והעלה שברכתו "האדמה", על-פי פסקו של הבן איש חי בספרו "רב פעלים" (או"ח חלק ב' סימן ל'). הרב היה אומר, שכל מי שדן בשאלה מה דינם של סוגי גידולים אלו של בננה, פפאיה וכדומה, כולם לקחו דבריהם ומקורותיהם מאותה תשובה ב"רב פעלים". והאריך הרב לבאר דין זה גם בספרו "מאמר מרדכי" על השמיטה, ותחזינה עיניך מישרים עומק עיונו ופסיקתו לחיים.

ריבוי גשמים
סיפר הרב, שבשנה אחת היה בחסדי שמים ריבוי גשמים, נהר הירדן עלה על גדותיו, וכבר דובר על חשש הצפה בטבריה. הרב, שכולו תורה והלכה, התקשר לרב אחד בטבריה ואמר לו שיש תפילה מיוחדת למצב כזה להתפלל שייפסקו הגשמים. אותו רב ענה לרב ואמר לו: אני אתפלל שייעצרו הגשמים? לא מסוגל! אמר לו הרב: אם כך, אתה אומר "אז מהשמים יעשו שלא יזיקו הגשמים", וכך היה. הרב שיבח את אותו רב על תשובתו, ותלה שבזכות זה לא נגרם נזק.

זבת חלב ודבש
סיפר הרב על דבש מיוחד שנמצא בכוורות הדבורים של אחד המושבים בדרום, דבש בצבע לבן. והיה הדבר לתימא, עד שהרב בנימין אביעד ע"ה חקר, דרש ומצא את סיבת הדבר. בחברת הגלידות "טנא נוגה" שפכו כמות ענקית של גלידה לבנה שהתקלקלה, ובאו לשם הדבורים למצוץ את הגלידה והסוכר. כששאלו את הרב מה דין הדבש, ענה להם שהיות שאמרו חז"ל שההיתר לאכול דבש הוא משום שאין הדבורה מייצרת את הדבש מעצמה, אלא היא רק מלקטת ומשמשת מעבר בלבד, ולכן גם צבע הדבש הוא לבן בגלל הגלידה, הרי שדינו להיות חלבי! ועוד הוסיף הרב שאי-אפשר למכור דבש זה, ולא יועיל שיכתבו על הדבש שהוא חלבי, כי אף אחד לא יעלה על דעתו לחשוב שיש דבש חלבי, וישתמשו בו עם בשרי בלי משים לב וייכשלו. ודומה הדבר לכך שאסור לעשות חלה חלבית, שמא יאכלו אותה עם מאכל בשרי וייכשלו.

חתימה טובה
סיפר הרב, שבאחת מנסיעותיו ברחבי העולם, באחד ממעברי הגבול בין שתי מדינות, ביקש ממנו אחד משומרי הגבול חתימה, כדרך שמבקשים חתימות מאנשים חשובים. מייד נזכר הרב בגמרא בכתובות כ"א, המזהירה שלא יכתוב אדם שמו בסוף גיליון, שמא ימצא מישהו את הדף החתום ויכתוב מעל החתימה התחייבות לחייב את החתום למטה. או אז לקח הרב את הנייר שהוגש אליו וחתם את שמו למעלה, בראש העמוד, ואמר לאותו אחד: ככה מנהג הרבנים, לחתום למעלה.

כל הפוסל, במומו פוסל
סיפר הרב, שהיה אחד שתמיד העביר ביקורת על הרבנים, שאינם מכבדים ואינם מעריכים את הנשים. השיב לו הרב, שבליל שבת אחרי שאנו אומרים "שלום עליכם" למלאכים, מייד אנו מסמיכים ואומרים "אשת חיל" לשבח את האשה, אצלנו האשה עם המלאכים. האיש הנזכר לא השתכנע, והמשיך לקנטר את הרבנים ואת הדתיים. או אז אמר לו הרב: אתה נותן את עיניך בנשים אחרות, ולא מכבד את אשתך אלא מרמה אותה, וכל רצונך הוא להקניט את הרבנים. לא עבר זמן ונתגלה קלונו של אותו אחד ברבים, כאשר אמר הרב.