למה ללמוד גמרא? | הרב אלישיב קפקה | בית המדרש

מדורים
פתחי אמונה

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

כל תלמיד בישיבה יודע שלב העיסוק במשך היום, באיכות וכמות, מוקדש ללימוד הגמרא. ואע"פ שהדברים ברורים יש מקום לעיין שוב בחשיבותה של הגמרא והעיון בה שכן חז"ל אמרו (ברכות לב, ב) 'דברי תורה צריכין חיזוק'. אנו בעזרת ה' נמנה כמה צדדים שונים, שלא בהכרח קושרים זה לזה, אך המשותף בכולם הוא החשיבות של לימוד הגמרא דייקא.

הכל בלול בה
חז"ל במסכת קידושין (ל, א) הגדירו לנו את מצוות לימוד תורה באופן שנפסק אף הלכה למעשה ברמב"ם (תלמוד תורה א, יב) ושו"ע (יו"ד רמו, ד). התביעה מהאדם היא לשלש את לימודו שליש תורה, תורה משנה ושליש גמרא. התוספות (קידושין ל, א ד"ה 'לא צריכא ליומי) שואלים מדוע למעשה לא נוהגים כן ומתרצים שסומכים על הגמרא בסנהדרין (כד, א) שאומרת:
מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד.
בתוך הגמרא יש בעצם עיסוק בכל הצדדים השונים של התורה. עיסוק בעומק בגמרא אפילו בסוגיא אחת יכול להוות פתח להרבה סוגיות משיקות ובעצם נגיעה בכל התורה כולה. הכל כפי עומק המעיין. ולכן יש עיסוק נרחב דווקא בלימוד כזה שעל אף תמציותו הוא נוגע בהרבה.

פתחי אמונה (39)

הרב אלישיב קפקה

7 - ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ

8 - למה ללמוד גמרא?

9 - הקשר אל ה' – תפילה

טען עוד

רעיון זה, באופן רחב יותר הנוגע לכל התורה, מובא בדברי מרן הרב זצ"ל (אורות התורה ד, ג):
כל דבר ודבר מן התורה נובע מכל התורה כולה, בין מתורה שבכתב, בין מתורה שבע"פ, בין כל למוד טוב וכל מצוה וכל מדה טובה. אלא שישנם חלוקים בין המדרגות, אבל האהבה והשמחה בעשיית המצות ותלמוד התורה לשמה צריך להיות אהבת הכל, אהבת כל האור, החיים, הקדושה והרוחניות העליונה, של הכל ממש, האצור וגנוז בתוך זה הפרט שהאדם עסוק בו, והמובלט ע"י התכן הפרטי בכל תועפות אורו, הודו וזיו קדשו.

מסירת התורה בלימוד הגמרא
סיבה עמוקה יותר לעיסוק המרובה בגמרא הוא העובדה שחלק מרכזי בלימוד התורה בכלל הוא לימוד הגמרא. ההבנה של חשיבותו תלויה בהתבוננות מועטה בדרך השתלשלות תורה שבעל פה.
כך מסביר הרמב"ם את מסירת התורה לעם ישראל משה רבינו עליו השלום:
כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו... ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו... וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני:
נעיין עוד בדברי הרמב"ם המדגים אופן לימוד מצווה אחת :
והנה לך משל, אמר לו ה' בסוכות תשבו שבעת ימים, וגם הודיעו ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסככין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסככין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחצלאות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח עליו השלום קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה.
הגמרא היא בעצם מעין פרוטוקולים שנמסרו לנו על ידי האמוראים המשמרים את התסיסה החיה של בית המדרש. בלימוד ספר חוקים של כל חברה שהיא ולהבדיל אלפי הבדלות אפילו בלימוד שולחן ערוך, הקורא מקבל ידיעות טכניות מוגמרות. אין הוא יודע את מקורם, זמן חקיקתם ומהות החוקים. בדרך כלל, גם בלימודי אמונה אנו נפגשים עם מסקנות ולא עם בירור והשתלשלות הרעיון.
לעומת זאת, בלימוד הגמרא נפגשים עם היסודות ההלכתיים ולעיתים אף המחשבתיים העומדים בשורש כל המצוות והמנהגים שנצטווינו עליהם במעמד הר סיני. העיון בשורשי הדינים וענפיהם כפי שמופיעים במפרשים הראשונים והאחרונים הינו לימוד פעיל ויוצר ולא רק מקבל. הלומד שותף מלא להווא אמינות, שאלות, ראיות, דחיות ותירוצים של האמוראים. מתוך תפיסה של כללי הדינים יכול הוא להשוות את הנלמד למציאויות חדשות לפי כוחו ובהתאם למסורת הלימוד והפסיקה. העמקה ישרה בלימוד על פי רוב מביאה את הלומד לשמחה ואהבת תורה.
אופן מסירת התורה היא ביצירת השייכות הנפשית ללימוד התורה, וזה בא דווקא ע"י פרטים רבים. נמשיל זאת להבדל בין קשירת שני קרשים בחוט אחד וליפוף אחד לקשירתם בכמה חוטים ופיתולים וצדדים. ככל שיש יותר קשרים כך החיבור עמוק יותר. וכך הדבר נוהג בין חברים, קירבה חלשה מתבטאת בהכרת השני באופן כללי בלבד. וככל שהקשר עמוק יותר הכרת פרטי חייו של החבר רבים יותר. הוא סימן וסיבה גם יחד.
בצורת הלימוד של שותפות בהבנת ההלכות ומקורותיהן, גדלו במהלך הדורות גדולי תלמידי החכמים וקבלו והעבירו את התורה לדורות הבאים. מנהיגי הדור מאז ומעולם, לפחות בהנהגה הרוחנית, היו תלמידי חכמים שידם רב להם בלימוד הגמרא. אף גדולי המחשבה והאמונה שעמדו לעם ישראל היו מעמיקים ובקיאים בתלמוד אלא שהעמיקו וחידשו בעיקר בחלק האגדות שבתורה. רק באמצעות לימוד מעמיק של יסודות התורה ניתן לצעוד במקביל למציאויות המתחדשות חדשים לבקרים ולתת הדרכה תורנית לישראל.
על ידי לימוד הגמרא אנו הופכים להיות ממשיכי התורה ומוסריה, כל חד וחד לפום דרגא דיליה.

לימוד הגמרא כמקור משמעות בחיי היומיום
כל אדם מעוניין בחיים מלאי תוכן ומשמעות. ככל שכל מעשה ופעולה נובעים מתוך מחשבה וכוונה עקרונית הרי האדם מרגיש את חייו מלאים ומספקים יותר. לדוגמא, אדם יכול לעבוד מתוך תחושת לית-ברירה ועצבות על שנפל בגורלו לעבוד ולא ללמוד. מאידך, יכול האדם להעמיק בערך העבודה והתרומה לבניינו של עולם ולהיות

מלא סיפוק ואושר.
עקרון זה נכון גם ברמת פרטי החיים הקטנים. אפשר להתייחס לקימה, שינה, אכילה והתלבשות כדבר טבעי בלבד ואפשר למצוא בכל את המשמעות הגנוזה בו. הלומד גמרא בעמקות, מפנים אפילו בלא מודע, שכל מעשה הינו בעל משמעות עמוקה. ברירת אוכל מפסולת, אופני קנייה ומכירה, מלבוש ובניית בית הם כולם מעשים כביכול טכניים בלבד אך בעומק בעלי משמעות. תוכן פנימי זה נבנה דווקא מתוך הדקדוק של הגמרא בכל מילה בתורה. אפילו מתוך סדרת שאלות שנדחתה אנו יכולים ללמוד הגדרות וגבולות במצווה.
ואף יותר מכך. עיתים נראה שהעיסוק בגמרא הוא קוטבי ללימוד אמונה וחסידות. בלימוד הצדדים הפנימיים יותר, יש 'חַיוּת' ודבקות בה' ואילו בלימוד הגמרא הכל 'יבש'. האמת היא, שאם המבט על הגמרא הוא נכון ומדויק, אפשר להתחזק מאד ביראת שמים ואמונה דווקא מתוך העיסוק ברצון האלוקי שנותן חשיבות רוחנית לכל מעשה שאנו עושים, אפילו הקטן שבהם.
וכך מסביר הרב זצ"ל באורות התורה (ו, ב):
הלמוד המעשי רצוף בו טל חיים גנוז של המגמות שיש בתוכיות המעשה, והנשמה נזונה מזיו גנוז זה בתלמודה, אמנם אם הלמוד הוא שלא לשמה, לשם יהירות וקנטור, מתרוקנת המחשבה. והדברים נשארים יבשים, ולפעמים מתמלאים ארסיות פנימית...

שכל של תורה
כהמשך לרעיון האחרון, נביא בשם מו"ר הרב צבי יהודה את הביטוי המפורסם 'שכל של תורה'. מה ביאור הביטוי? נראה לי לומר שלאחר לימוד רב האדם קונה לעצמו את דפוסי החשיבה, סדרי העדיפויות, הדגשים בחיים וכל שאר המרכיבים את מחשבת התורה. קניין זה אינו חיצוני אלא הופך להיות צורת המחשבה העצמית של האדם. לדוגמא, אם נראה לאדם תמונה מסויימת מה הוא יראה בה? מה יתפוש את עינו בעיקר? המהנדס יראה את המבנים, המדען את יחסי הכוחות השונים, הזואולוג את בעלי החיים והמשורר את ההרמוניה של הכל. כלומר, כל אחד מכוון את שכלו לפי נטיתו ורצונו.
כך בלימוד תורה, ישנה שאיפה שהמחשבה העיקרית של האדם תהיה על הדבקות האלוקית שבכל דבר במציאות. יכולת זו נקנית בשילוב של לימוד גמרא בפרטיה, בלימוד הלכה מעמיק, ולימוד אמונה, שהוא נשמת התורה.
ללא הפרטים הרבים והקטנים, בלעדי הדיונים וההוה אמינא שבגמרא יש חסרון של הבנת התורה בהשתלשלותה. וממילא לא נבנה המבט השלם, הרואה את היד האלוקית בכל.

התמודדות עם הקשיים בלימוד
ישנה תפישה ילדותית אשר אומרת קשה הוא רע, אתגר הוא מיותר וכל מאמץ הוא מתיש. אך האמת היא שבעולם הזה אין אפשרות להתקדם בכל תחום שהוא, ללא המאמץ והקושי.
נכון הדבר על אחת כמה וכמה בלימוד התורה הקדושה. מגמת הלימוד אינה מסתיימת בידיעת הדבר בלבד. התורה מצווה ללמוד לשם הלימוד. חז"ל לימדונו במסכת חגיגה(ט,ב):
מאי דכתיב: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
מעצם התביעה לשנן את הלימוד שוב ושוב אנו מבינים שעמל מתחייב, וכן אמרו 'קשיא עתיקא מחדתי'. ועוד, שהרבה סוגיות הינן קשות להבנה מכמה בחינות שונות: קושי לשוני, קושי תוכני, קושי בדרך המשא ומתן, קושי בדקות במושגים, קושי בהבנת המציאות. מכל אלו יחד לא ניתן ואף לא צריך לנסות לברוח, כך רצה ה' שדווקא מתוך העמל נזכה לקניין תורה ולדבקות בו.
בדבר הקושי המובנה והמכוון בלימוד הרחיבו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת נח, ג):
ולא תמצא בארץ החיים ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית... וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול...ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון.

פתחי אמונה