ויקרא זכור התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

196

9 דק' קריאה

" כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'"
בספר החינוך (מצוה קי"ז) מבואר כי השאור הוא סמל הגאווה, שכן הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. הדבש הוא סמל לתאווה. על שניהם אומרת התורה לאדם: אל תכניס תערובת של גאווה או של תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'! אמנם בחג השבועות מקריבים את קרבן שתי הלחם שהיו עשויים מחמץ; אבל גם את הקרבן הזה לא היו מעלים על גבי המזבח, אלא משאירים אותו למטה.
כתב הרדב"ז (הראשון, רבו של האר"י בסי' תקע"י): "ואני חיפשתי למצוא טעם מדוע אמרה התורה על חמץ 'בל יראה ובל ימצא', אם נאמר שאיסורו בכרת הרי גם כיפור בכרת". ולבסוף כתב: "וראיתי בזוהר הקדוש שהיצר הרע דומה לשאור ועל כן יש לבערו שלא ישאר כלום".
על האדם לדעת כי יצר הרע דומה בתחילה לזבוב, ואומר לאדם: תעשה כך ואח"כ כך, ולבסוף הוא משתלט על האדם. ועוד, בתחילה יצר הרע עומד בפתח הדלת, וכפי שכתוב (בראשית ד', ז'): "לפתח חטאת רובץ", וכשהוא רואה שלא מגרשים אותו, הוא נכנס פנימה, ואז קשה מאד להוציאו.
בזוהר מובא ששאל ר"א את רשב"י: כיון שחמץ מסמל את היצר הרע, מדוע אין עלינו לבערו כל השנה ולא רק בפסח? ענה לו רשב"י: לכל דבר יש עת וזמן, ודוקא בזמן היציאה של עם ישראל ממצרים שהיא ההכנה לקבלת תורה נאסר השאור, וכפי שכתוב (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

" אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
- 'אדם' למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י בשם מדרש רבה)
חז"ל קישרו את הבאת הקרבן לאדם הראשון. שהרי על עונשו של אדם הראשון – "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', ח"י)
כתב באבות דרבי נתן : "אמר אדם הראשון להקב"ה: אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!". זהו רמז ומוסר השכל גדול מאוד לאדם. האדם הוא נזר הבריאה, תפארת היצירה, כל העולם כולו נברא עבורו, אך ברגע שחטא – ירד ממדרגתו, והוא בבחינת: "אני ובהמתי" – אדם ובהמה.
על כך רמזה תורתנו הקדושה: "אדם כי יקריב מכם קרבן – מן הבהמה, מן הבקר". אם הגיע אדם לידי הקרבת קרבן, סימן הוא שירד למדרגת בהמה, כדברי אדם הראשון: "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!". מהי תקנתו? – "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". כאשר מחשבתו טהורה בהקריבו את הקרבן לה' דווקא, ו"זבחי אלקים רוח נשברה", הרי הוא עולה ממדרגתו וחוזר למעלתו הראשונה, בחינת אדם הראשון, נזר הבריאה.

פרשת זכור - שלוש מצוות הקשורות במחית עמלק
א מצות עשה "זכור את אשר עשה לך עמלק". לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו - לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים הלכה ה(. יש אומרים שחיוב לזכור את עמלק "בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן" )עיין רמב"ם ספר המצוות עשה קפט. וכך כתב ספר החינוך -שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב "ראשית גוים - עמלק", ותרגומו, "ריש קרביא דישראל - הוה עמלק"... משרשי המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל - שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו - תהיה מפלתו ורעתו. כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם, ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה". יש אומרים שהקריאה שקוראים ב"שבת זכור" היא חלק ממצוות הזכירה כדלקמן.
ב מצוות עשה על הציבור ועל כל יחיד מישראל: "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר "תמחה את זכר עמלק". -חינוך תרד
ג מצוות לא תעשה, "שלא נשכח מעשה עמלק שעשה עם אבותינו בצאתם ממצרים... כלומר: לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך". וכל זה "כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים". )חינוך תרה רמב"ם מצוות לא תעשה נט(.

מיהו עמלק? "
ראשית גוים - עמלק" תואר מפוקפק זה ניתן לעמלק על ידי בלעם הרשע בגלל היותו הראשון שהעז להלחם בעם ישראל אחרי יציאת מצרים באותה שעה היו כל העמים שומעים רוגזים ופוחדים מהניסים וקריעת ים סוף. הם שמעו שבני ישראל מוסרית נפשם על אהבת ה' שקפצו לים סוף בגלל אמונתם בה'. באותה שעה בא עמלק להלחם בישראל להראות לכל הגויים שאפשר להלחם בהם. לא היתה לו שום סיבה, לא לקחו לו שום חלקת קרקע. לא הציקו לו במאומה. הסיבה היחידה שלו היתה להלחם 'שנאת ישראל'. שנאה זו אינה חולפת מהעולם וכל פעם היא לובשת צורות שונות. מצווה ללמוד ולא לשכוח את דרכו של עמלק כי כל תלמידיו שבכל הדורות הולכים בדרכו, כל פעם הם פושטים ולובשים צורה כדרכו של עמלק. "אשר קרך בדרך" שיטה יש לו לעמלק, לקרר אותך. לנצל את חולשתך כשאתה בדרך עייף ויגע. לבא "ברפידים" כשרפו ידיהם של ישראל מן התורה. לתקוף את החלשים בעם ישראל "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". ללעוג למצוות התורה. הוא לועג למצות ברית מילה, כי זו אחת המצות המיוחדות שגם כל החלשים והנחשלים ביותר מקיימים אותה. "ואתה עייף ויגע" ועלול אדם להכשל בשעת חולשה. בא משה ואומר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". אנשים צדיקים, בחירי עם ישראל יוצאים למלחמה זו, משה אהרן וחור על הגבעה, ובשדה הקרב יהושע ואנשיו חולשים את עמלק לפי חרב. גם בימינו כל ההולכים בשיטותיו הם הם תלמידיו וצאצאיו ומצווה לזוכרם ולהשמידם. )עיין מהר"ל אור חדש עמוד רא

מהו הכבוד האמיתי?
ישנה שאלה קשה על המשנה למלך על המן. הוא הרי שולט בפועל על ממלכה שהיא כל העולם!! מאה עשרים ושבע מדינה. יש לו הרבה בנים מאשתו ומנשים אחרות. ""נישאו המלך וישם את כסאו מעל כל השרים", יש לו עושר גדול. אסתר המלכה מזמינה אותו למשתה ורק מחמת חוסר נעימות היא מזמינה גם את המלך. "גם למחר אני קרוא לה עם המלך" אם כן למה "כל זה איננו שווה לי כשאני רואה את מרדכי היהודי". מי הוא בסך הכל מרדכי? יהודי אחד! איך יהודי אחד מצליח לקלקל להמן את כל השמחה? כמה תשובות בדבר: א(המן לא היה שמח בחלקו ואוהב כסף לא ישבע כסף ורוצה עוד ועוד, הב הב. ב(ועוד, המן ידע שכל הכבוד שיש לו - הוא שקר כבוד מדומה. הכבוד האמיתי הוא רק מה שמרדכי הצדיק יכול לתת לו. זה כבוד אמיתי "כבוד חכמים ינחלו" הוא יודע שכספו כבודו וכל עולמו שקר. הוא צריך אישור ממרדכי היהודי ואת זה הוא לא מקבל. ג(הוא היה עבדו של מרדכי ורצה אישור ממרדכי שהוא אדון ולא עבד.

מה הרגיז את המן?
כתב בעל הבא"ח במשל שנדפס במשל ונמשל כ"א מעשה במלך שעבדיו מצאו יהלום גודל שאין שני לו ביופי והביאוהו למלך. שיבץ המלך את היהלום בכתרו ושמח בו ביותר. שמע אחד הגנבים במדינה את המעשה והחליט לגנוב את היהלום. תכנן תוכניות, התגנב לארמון המלכות בחושך ועבר כמה שומרים שאם היו מרגישים בו היו הורגים אותו מיד, נכנס בסכנת נפשות והגיע אל הכתר. גנב את היהלום, החביאו בבגדיו כי ידע שאם הוא נתפס עם היהלום - אחת דתו להמית. יצא הגנב מהארמון בשלום כשהוא נושם לרווחה ובהגיעו לפינה צדדית הוציא לרגע את היהלום להתבונן בו ולהנות מיופיו. בדיוק באותו רגע עבר במקום שונאו הגדול של הגנב חטף את היהלום מידו וברח כל עוד רוחו בו. הגנב הראשון כמובן לא יכול להתלונן במשטרה, לכן רץ אחרי שונאו אך לא הגיעו. בא הגנב לביתו בכעסו בכאב גדול ולא נרגע. אמרה לו אשתו: למה הכאב הגדול? לא כל פעם מצליחים! ואם הפסדת הרי לא את יגיעך אבדת?. אמר לה הגנב: סיכנתי את חיי! הייתי קרוב למוות נורא! הצלחתי לגנוב את היפה שביהלומים של המלך! ואת כל זה לקח שונאי הגדול בלי עמל. אם הייתי מאבד את היהלום בים לא היה כואב לי כמו העובדה ששונאי מרויח מזה שסיכנתי את חיי.
כך המן. סיכן את חייו ונכנס לארמון אחשורוש בשעה מסוכנת ביותר, בשעת בוקר, כשהמלך אולי עוד לא קם. בודאי לא התרחץ ולא התארגן. ביודעו שכל אשר יבוא אל חצר המלך הפנימית - אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב והוא המן מסתכן ונכנס בשעת בוקר מוקדמת אל המלך ומבקש "סוס אשר רכב עליו המלך, ואשר ניתן כתר מלכות בראשו" - סכנה!! )במיוחד כשהמלך נזכר בחלום על המן רוצה כתר מלכות, סוס ולבוש של המלך וחרה אפו(. וכל זה בשביל להנות מכבוד מלכות שעה אחת. כל הסכנה הזו כדאית להמן אם היה נהנה ממנה. לבסוף לא רק שבקשתו לא נענתה אלא שמהסתכנותו נהנה האויב הגדול שלו - מרדכי והוא יעשה את כל הכבוד שחשב לעצמו.

מוקפות מימות יהושע כי יהושע נלחם בעמלק
"כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר" )מגילה ב, א( ולמה קבעו את יהושע? כי בימי מרדכי ואסתר היתה הארץ חרבה ולא היו בה עיירות מוקפות חומה. רצו לחלוק כבוד לארץ ישראל )עיין ברמב"ם פ"א ה"ה ועיין בר"ן ד"ה ויש( לכן קבעו מוקפות חומה מימות יהושע שבזמנו היו רוב ערי הארץ מוקפות חומה. והזכירו את יהושע בנס זה כיון שבימי מרדכי ואסתר חזרו בני ישראל לארץ ישראל ובנו את הבית השני. "עליה שניה" זו אחרי העליה הראשונה בימי יהושע. יהושע היה גם הראשון שנלחם בעמלק כמותם. לזכרון זה הזכירו את יהושע בנצחונם. )אם תראו היום אנשים שמדברים נגד לימוד ספר יהושע זה דוקא בגלל אותם מעלות שמצאו בו מרדכי ואסתר והזכירוהו - כבש את הארץ והנחיל תורה לעם.(

מתנות לאביונים - מדי שנה בשיעור בהלכות פורים, בדין מתנות לאביונים שההלכה היא ליתן לכל אביון כסף לפחות בשווי של סעודה, היה מזכיר הרב שפעם אמר לו אחד ממשתתפי השיעור בבית הכנסת "אוהל רחל": יאמר הרב שייתן כפי שעולה מנה של פלאפל, שזה חשוב בימינו לסעודה. והיה הרב כל שנה מזכיר הלכה זאת בשם אומרה, שצריך לתת לפי סכום זה לפחות, והמרבה הרי זה משובח
חלה בפורים - בהלכות חלה נפסק ב"שולחן ערוך" יו"ד סימן שכ"ה על שני מיני מאפה שיש להם ביחד שיעור חלה, הסל מצרפן וחייבים בהפרשת חלה. מכאן היה הרב מזהיר, שבפורים מקבלים הרבה עוגות קטנות שלא היה בהכנתן שיעור חלה, ועכשיו כשמניחן ביחד במקפיא יש שם שיעור חלה וצריך להפריש חלה ללא ברכה.
חלב עכו"ם הזהיר הרב פעמים רבות על איסור חלב עכו"ם וכן על איסור אכילת אבקת חלב נוכרי, ואפילו לתינוק בין יומו אסור לתת. ומה שהיו רבנים שהתירו באופן מסוים, זה היה בזמנם שלא היה חלב ישראל בנמצא ולא היום. והוסיף שאכילת דברים אלו מכניסה כפירה בלב האדם, ה' ישמור

לגלות את הסוד
סיפר ד"ר אברהם (ג'יל) מורלי, גסטרולוג מבית החולים "שערי צדק": את הרב זצ"ל זכיתי להכיר כאשר התגוררנו בשכונת קריית משה בירושלים ונהגתי להתייעץ אתו בעניינים שונים. אחר כך גם טיפלתי בו כאשר היה מאושפז בבית החולים.
ביום ג' באדר התשע"ח החלטתי לעשות סוג של "ונהפוך הוא", לרכוש הרגלים חדשים ולעשות ספורט בצורה רצינית. אלא שנראה שעשיתי את המעבר הזה בצורה חדה מדי. יצאתי לריצה ביער ירושלים, לבד ובלי טלפון, ורצתי במשך כשעתיים. הדבר האחרון שזכור לי מהריצה הזאת היא חושך בעיניים, ואני נופל ארצה. מתברר שהלב קרס מעצם המאמץ הגופני הממושך, וכשנפלתי איבדתי את ההכרה. במשך כמה שעות לא ידעו איפה אני, וכאשר הדאגה של אשתי גברה היא הזעיקה את המשטרה שתחפש אחריי. הם חיפשו אותי ביער ירושלים, אבל נמצאתי רק לאחר 22 שעות. יצאתי לרוץ ביום ראשון בשעה 10:00 בבוקר, ומצאו אותי רק למחרת ב-08:00 בבוקר, באמצעות יחידת הכלבנים. כיוון שאותו לילה היה קר מאוד, בנוסף לפגיעה בלב לקיתי בדלקת ריאות קשה מאוד.
בבית החולים הנשימו אותי והעבירו אותי לטיפול נמרץ. עובר יום ועוד יום, וצוות הרופאים יודע שאחרי שמונה ימים ללא הכרה מדובר במצב מסוכן מאוד. החומרה של הקומה נמדדת על ידי מדד שהוא מאפס עד 15. אפס אומר מוות, ו-15 אומר שאדם נמצא בהכרה מלאה. המדד שלי באותה עת היה 3. על כן הוחלט לעשות לי ניתוח שיש בו הנשמה דרך הקנה. בדיעבד התברר לי שהמשפחה שלי כולה הגיעה למקום, נערכו תפילות מרגשות לרפואתי, והדבר הגיע לכך שבכל יום היו 10,000 אנשים שהתפללו עבורי.
ההכנות לניתוח התקדמו, אלא שביום העשירי, באופן פתאומי ממש ולשמחת כל האהובים מסביב, פקחתי עיניים ושבתי לעולם הזה. כשהתעוררתי הבנתי שהייתה לי חוויה על סף מוות. ייתכן שיש אנשים שקוראים את הדברים והם נשמעים להם מיסטיים, אבל היום בעולם יש 20 מיליון אנשים שחוו את החוויה הזאת. זה קורה בכל העדות, בכל הדתות, לאנשים דתיים ולא דתיים, וכיוון שזו תופעה שחוזרת על עצמה, זה הופך להיות משהו מדעי כמעט. בחוויה הזאת האדם רואה שהנשמה יוצאת מהגוף. הוא רואה את הגוף למטה, כאשר הנשמה נמצאת ליד התקרה של החדר שבו הוא מטופל, ומהתקרה הוא רואה את הגוף שלו יחד עם כל האנשים שיש מסביב. אחר כך הוא גם יכול לשחזר מה הרופאים והאחיות אמרו, מה לבשו וכדומה. לכן ברור שלא מדובר בהזיה.
מהתקרה הנשמה יוצאת ונכנסת למנהרה ארוכה מאוד, ושם האדם פוגש בדרך כלל אנשים ממשפחתו שעברו לעולם הבא. אני פגשתי את שני הסבים שלי, שהיו מאירים ומחייכים. מה שאופייני לחוויה הזאת, שהיא מלווה בהרגשה של שלווה ורוגע שלא הכרנו בעולם הזה. מעין עולם הבא. אחרי המעבר במנהרה מגיעים לאור לבן שמסנוור, אבל הוא עדין, מלטף.
עברתי אפוא דרך האור הזה, ואז הבנתי שאני נמצא בבית-דין שהיה מורכב משלושה אנשים: אליהו הנביא, הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב דניאל פריש זצ"ל, ר"מ בישיבת המקובלים "שער השמים" ובעל ה"מתוק מדבש" על הזוהר הקדוש. הבנתי למה הקב"ה שלח את הדמויות האלה, כי במסגרת תפקידי בבית החולים זכיתי לטפל גם ברב אליהו זצ"ל וגם ברב פריש זצ"ל. במסגרת הדיון בענייני אמרו לי הדיינים הללו שעדיין לא הגיע זמני להיפרד מהעולם, אני צריך לחזור לשם לצורך שלוש מטרות: לטפל במשפחה, לטפל בחולים שלי ולהפיץ את תורת הסוד. התעוררתי להמשיך את כל התפקידים האלה. בימים אלה אנחנו עומדים להתחיל עם הרב מרדכי שריקי פרסום הוצאה חדשה על ספר הזוהר. מאז שהתעוררתי אני מרגיש יותר אמונה וביטחון. אחרי שנוכחתי שעולם הנשמה הוא עולם אמיתי, זה נותן המון כוח לאמונה בקב"ה, לאמונה בצדיקים שלו.

אורה ושמחה וששון ויקר
היינו אחרי ארבע לידות בניתוח קיסרי, ואחרי הניתוח הרביעי הרופאים אמרו לנו שהרחם במצב קטסטרופלי, ואשתי לא תוכל ללדת עוד. לכן הם ממליצים לתפור את המקום. היה קשה לנו מאוד להשלים עם הקביעה הזאת שלא יהיו לנו עוד ילדים, והחלטנו שאגיע אל הרב זצ"ל לקבל ברכה. הרב שאל איך קוראים לאשתי, והשבתי ששמה אורית. תגובתו של הרב הייתה: אורית זה אור קטן, אורה זה אור גדול. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. עשינו כפי שהרב המליץ, אשתי שינתה את השם לאורה, ואחר כך זכינו לעוד שלוש לידות. הילד נולד באזור פורים. כמו שאמר הרב, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.