- ספריה
- ארץ מדינה ומשפט
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
רוצח בשגגה גולה לעיר מקלט, אך יש שרצחו בשגגה ואינם גולים: אב הרודה את בנו, רב המכה את תלמידו, ושליח בית דין (מכות ח ע"א). שליח בית דין בעניין זה הוא ביטוי לאדם שפועל לטובת הציבור, לשם שמירת הסדר הנכון והראוי. באילו תנאים שליח בית דין פטור כשהרג בשגגה ומהי סיבת הפטור? מה ניתן ללמוד מפטורו של שליח בית דין שרצח בשגגה, על אחרים הפועלים למען הכלל והחברה – שוטר, רופא, חייל בצבא שהרגו בשוגג.
א. שליח בית דין ושוטר
במשנה (מכות ב, ב) נאמר ששליח בית דין שהרג בשגגה פטור:
אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא... שליח בית דין.
מהו המקרה שבו שליח בית דין שהרג פטור? רש"י (שם) פירש: "המלקה ארבעים לחייב מלקות". על פי הדין יש לאמוד כל מי שחייב מלקות כמה מלקות הוא מסוגל לספוג, ואם בכל זאת הוא מת כתוצאה מהמכות, שליח בית הדין פטור. אך אם הכה שליח בית הדין יותר ממה שאמדו את הנידון, הוא יהיה חייב, כאמור במשנה (מכות ג, יד): "ואם מת תחת ידו – פטור. הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת – הרי זה גולה על ידו". במרכבת המשנה (הל' רוצח ה, ו) מפרש שכוונת רש"י היא ששליח בית הדין הלקה ארבעים במקום שלושים ותשע ובכל זאת פטור. הרמב"ן, הציע שני הסברים מדוע פטור שליח בית דין – בשל היותו עסוק במצווה, או מחמת שנאנס:
ושליח בית דין משמע דלאו משום מצוה פטור אלא משום שכיון שאמדוהו, אנוס הוא. ואע"ג דקתני ליה בהדי הנך (=אב הרודה ורב המכה), לא דמי להו. תדע דהא אמרינן בגמרא התם אע"ג דגמיר מצוה קא עביד דכתיב ייסר בנך ולא מקשינן משליח בית דין, דאלו לא עבר לאו מצוה, ונימא דהשתא נמי לאו מצוה. אי נמי איכא למימר שליח בית דין כיון שעבר, מצוה הוא להכותו, שהרי מצות עשה מפורש הוא בתורה "והכהו" (דברים כה, ב), אבל התם לא אמרה תורה הכה ולא חטוב, ואי משום מצות חטיבה אין זו מצוה.
הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש ה, ו), הצביע על פעולה אחרת של שליח בית דין אם הכה והרג אחר בשגגה:
שלוח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטורין מן הגלות שנאמר "לחטוב עצים" (דברים יט, ה), לדברי הרשות, יצא... שלוח בית דין שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצוה.
גם לדברי הרמב"ם מדובר על פעילות של שליח בית דין במסגרת תפקידו, ומכיוון שהוא עסוק במצווה הוא פטור. הראב"ד שם השיג על הרמב"ם:
אמר אברהם, זו לא שמענו מעולם. אלא שליח ב"ד שהוא מלקה ממה שאמדוהו בית דין ומת תחת ידו.
לדעת הראב"ד הלקאת אדם על מנת להביאו לבית דין אינה מצווה, על אף שיש סמכות לשליח בית דין לעשות כן. והוא פירש כמו ראשונים רבים, שהשליח הכה יתר על מה שאמדוהו, בשעת מתן העונש. הסבר נוסף, על פי דברי הרמב"ם הל' סנהדרין טז, יב:
מת תחת ידו פטור, ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת, הרי החזן גולה.
אין מדובר שהשליח הוסיף מלקות יתר על מה שאמדוהו, אלא שהוסיף רצועה ומת המוכה. 1
המכנה המשותף לכל ההסברים הללו הוא שמדובר על שליח של בית דין שמילא את תפקידו, ובסמכותו להלקות במסגרת תפקידו. אם הוא מילא את המוטל עליו בלי חריגה ובכל זאת המוכה מת, אינו גולה, שהרי הוא קיים את המצווה המוטלת עליו. אך אם חרג מסמכותו (הלקה יותר ממה שאמדו את המוכה, הוסיף רצועה וכד'), גולה לעיר המקלט.
עיקרון דומה נאמר ביחס לשליח בית דין שהזיק בעת קיום המצווה המוטלת עליו, וכן ביחס לבעלי תפקידים נוספים. כך נאמר בתוספתא (בבא קמא [ליברמן] ט, יא):
שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור, יתר מן הראוי לו הרי זה חייב.
רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור, חבל יתר מן הראוי לו הרי זה חייב.
דין נוסף נלמד מהאמור בתוספתא (בגיטין [ליברמן] ג, ח):
שלוח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק בשוגג פטור, במזיד חייב מפני תיקון העולם.
רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק בשוגג פטור, במזיד חייב מפני תיקון העולם.
אפשר לפרש ש"יתר מן הראוי לו" היינו במזיד, וסיבת החיוב היא מפני תיקון העולם, כדי שייזהרו בעת מילוי תפקידם. אם הם ימלאו את המוטל עליהם כראוי וכנדרש יהיו פטורים, אך "יתר מן הראוי" יהיו חייבים.
נראה שכך יש לומר ביחס לשוטר, שכיוון שנתמנה על שמירת הסדר הציבורי ופיקוח עליו הרי הוא כשליח בית דין. הקמת משטרה לצרכים אלו היא מצווה מהתורה, כדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין א, א:
מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים... שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.
וכך כתב גם בהלכות גניבה ח, כ:
חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין, רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.
השוטרים האמורים כאן, הם שלוחי בית הדין הדן על פי דין תורה. 2 כיום, משאין סמכות לבתי הדין הפועלים ע"פ ההלכה לפקח על הסדר הציבורי, המשטרה הפועלת מכוח המערכת השלטונית עושה זאת. ייעודה של המשטרה, הוא לפקח על מימוש הצדק והיושר בחברה כשלוחי בית דין, ויש לשוטרים אף סמכות להכות מי שלא נוהג כשורה על מנת להחזירו למוטב, אך אין בסמכותם להכות באכזריות על מנת לחבול במפגינים, ובוודאי לאחר שהם פינו או פונו ממקום ההפגנה. 3
נראה שאם שוטר הכה מפגין במהלך פיזור הפגנה וגרם למותו, יהיה צורך לבדוק האם אכן הוא נהג כראוי, או שהכה יותר מהראוי וגרם למות האדם. לא בכל מצב ניתן להכריע בבירור, שהיה לשליח בית הדין – שוטר, אפשרות להימנע מפגיעה פיזית במפגין, אך ברור הוא שאם שליח בית דין – שוטר, הכה באכזריות כשהדבר לא היה נדרש בעליל, וההכאה גרמה למותו של המפגין הוא יהיה חייב. יש נורמות מקובלות כיצד מפנים אף הפגנה לא חוקית, וגם אם יש צורך להכות, להדוף וכד' הייעוד הוא פינוי המקום והחזרת הסדר על כנו, ולא מעבר לכך. אך שוטר המכה ללא צידוק, למשל, כשאדם מתפנה מעצמו, או המכה בצורה חריגה, ופוגע פגיעות קשות בנפש ובגוף, עד כדי הריגת האדם, יגלה לעיר מקלט. 4
אבא שאול הפוטר את שליח בית דין, חולק על התנא בתוספתא (מכות [צוקרמאנדל] ב, ה), שסובר ששליח בית דין לוקה כמו גם בעלי תפקידים אחרים:
שליח בית דין שהיכה ברשות בית דין הרי זה גולה. רופא אומן שריפא ברשות בית דין הרי זה גולה. המחתך את העובר במעי עשה ברשות בית דין והרג הרי זה גולה. 5
בתוספתא (בבא קמא [ליברמן] ו, יז) נאמר ביחס לשליח בית דין ובעלי תפקידים אחרים שהזיקו:
שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.
על אף ששליח בית דין, וכן רופא פועלים בסמכות הניתנת להם, לדעה זו עליהם להיזהר ולהישמר בעת עבודתם, ואם יצאה תקלה תחת ידם ואדם נהרג בשגגתם, יגלו או שיהיו חייבים מיתה בידי שמים. 6
ב. רופא
אחת מהדוגמאות שהובאו לעיל של אנשים הפועלים ברשות היא רופא אומן שריפא ברשות בית דין. מה דינו של רופא כזה ששגג והרג? יש להקדים שאין הכוונה לרופא שקיבל רשות מבית דין דווקא, אם כי ייתכן שכך היה נהוג בעבר. כיום, משרד הבריאות הוא המעניק רשיון למתמחים ברפואה שהוכיחו את מומחיותם. כך כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין, (ערוך השולחן, יורה דעה סי' שלו, ב):
והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים... ואם ריפא שלא ברשות בית דין והממשלה חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי אם החולה ניזוק על ידו.
הרמב"ם לא כתב את דינו של רופא שהרג בשגגה, אף שפסק את דינו של רב, אב ושליח בית דין שהרגו בשגגה. 7 הטור (יורה דעה סי' שלו), ציין לדברי הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה [מהד' מוסד הרב קוק] עמ' מא-מב), ביחס לדינו של רופא שהרג בשגגה:
בפרק החובל (בבא קמא פה ע"ב) "תנא דבי ר' ישמעאל: 'ורפא ירפא', מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". פירושו שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (בבא קמא ט, ז) רופא אומן שרפא ברשות בית דין והזיק הרי זה גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר? ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו ע"ב) שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה? תלמוד לומר "כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט" (דברי הימים ב יט, ו), אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעפ"כ אם טעה ונודע לבית דין שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו. ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל.
בשונה מדיין, אם נחקרה מיתתו של החולה, והסתבר שהרופא התרשל בעבודתו, ובשל כך מת החולה, הרופא גולה לעיר מקלט. הב"ח (שם) הוסיף בשם המהרש"ל, שרק אם החולה מת מיד אחר הטיפול הרפואי, הרופא גולה. אך אם אי אפשר היה לדעת שטיפול זה יביא לידי מיתת החולה, אזי הרופא אף פטור מלגלות לעיר מקלט. 8 כך פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סי' שלו סעיף א):
אם ריפא ברשות בית דין, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו. 9
הרב שמעון בן צמח (שו"ת תשב"ץ, ג סי' פב) הבחין בין רופא אומן לגביו נאמר בתוספתא שגולה אם שגג, לבין רופא אחר:
והרמב"ן זלה"ה כתב בס' תורת האדם שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד או המית בידים, אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בדיני אדם בין בדיני שמים, דומה לדיין שאין לו אלא מה שעיניו רואות. אלא שאם יודע טעותו משלם על הדרכים הידועים. ונראה כי פירוש רופא אומן הוא רופא החבורות במלאכת היד ששגגתו וזדונו היא חבלה ורציחה בברזל שהעידה התורה שאפילו מחט אינו צריך אומד כמו שנזכר בגמרא (סנהדרין עו ע"ב) והיא דברזיה מברז, ולשון אומן הוא המחתך בברזל כמו המל שנקרא אומן בגמרא כדאמרי' (שבת קלג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ. אבל רופא חולים במשקים ובמשלשליות ובמרקחות ובמרחצאות והנחות אינו נקרא רופא אומן אלא רופא סתם ואינו בכלל זה שאינו בא לידי חבלה להתחייב בניזקין, ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאת ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות.
לדברי הרשב"ץ, יש להבחין בין סוגים שונים של טיפול: אם מת החולה בעקבות טיפול כירורגי, מסתבר שהרופא התרשל ולא נזהר. אך רופא שהמליץ על תרופות על פי הידע שברשותו, אינו יכול לצפות תגובות בלתי צפויות של גוף החולה, ולכן יהיה פטור מלגלות לעיר מקלט גם אם אותו אדם מת לבסוף. 10
לדברי הר"ן בחידושיו (סנהדרין פד ע"ב), רופא ששגג פטור באופן גורף יותר:
הרופא המומחה כשיטעה ברפאותיו אינו שוגג אלא אנוס, שברשות הוא מרפא כדאמרינן בב"ק פה ע"א שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואין לו אלא מה שעיניו רואות כדאמרינן בדיין שטעה, דליביה אנסיה.
הרב אליעזר וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר, ד סי' יג) סיכם את השיטות השונות בעניין:
הרי לפנינו שלש שיטות (א) שיטת הרמב"ן והטור דאין לו לחשוש לדילמא טעי, ואם טעה ונודע לו חייב (ב) שיטת התשב"ץ לחלק בין רופא חבורות שחייב אם טעה, לבין רופא חולים במשקים שפטור. (ג) שיטת הר"ן ואחריו הבעל שואל ומשיב לפטור לרופא בכל גוונא אם טעה דאינו כשוגג אלא כאנוס. הצד השוה שאנו למדים מכל הנ"ל שכל שהרופא מכוון לשם רפוי ע"פ דרכי הרפואה שבידו מותר ומצוה בידו לרפאות את החולה ע"פ שיטת הרפואה המקובלת לריפוי מחלה זאת ואין לו לחשוב פן יטעה ויש ברפוי משום ואהבת לרעך כמוך ומשום פקוח נפש.
הרב אליעזר וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר, ה – רמת רחל פרק כג) דן ברופא שטעה והחליף תרופה לחולה שגרמה למיתתו:
ונראה דמסתבר לומר דבטעה הרופא בעשיית זריקה והחליף והזריק לחולה זריקה כזאת שגרמה למיתת החולה או לחבלתו דבכי האי גוונא חייב אליבא דכולי עלמא, וכן אותו הדבר בהחליף סמי הרפואה שהיה צריך לתת לו. דדווקא בטעה הרופא וחשב לזריקה זאת או לסם זה למרפא הוא דיש מקום לומר דאנוס הוא ואין לו אלא מה שעיניו רואות או דאין לך ברפואה שלא תהא בה מדת מה של סכנה ומה שמרפא לזה ממית לזה... ואז הוא דיש גם מקום לדמותו לרב המכה את תלמידו או שליח בי"ד שהכה את בעל הדין הנמנע לבוא לבית דין והמיתו בשגגה דפסק הרמב"ם בפ"ו מרוצח ה"ו דפטור מגלות... משום דהא בכל זאת התעסק במצות הריפוי כפי הבנתו בחכמת הרפואה שבידו. אבל מה שאין כן בגוונא הנ"ל בהחליף הזריקה או סם המרפא דבזה הרי מתברר דגם לפי הבנתו הוא לא התעסק כלל וכלל במצות הריפוי אלא בפחזותו החליף סם החיים בסם המות, ואם כן מסתבר דכל בכגון דא אמרינן דאדם מועד לעולם, דדרכן של רופאים להתבונן בדרכי נתינת סמי המרפא היטב ולכן שגגתו עולה לו בזה לזדון אליבא דכולי עלמא. 11
אם הרופא חשב בטעות שרפואתו של החולה היא בדרך מסוימת ובאמצעות תרופה כלשהי, והסתבר אח"כ שטעה, הוא פטור משום שהיה אנוס, שהרי עשה מה שחשב שצריך לעשות, אך אם הוא התרשל ולא בדק היטב, והסתבר שהוא לא נתן את הרפואה המתאימה, שגגתו עולה לו זדון.
הרב שמואל וואזנר, שו"ת (שבט הלוי, י סי' רצד), נשאל על רופא מומחה שבדק חולה, ולא הבחין בממצא שלילי בבטן החולה, ושחרר אותו משלא מצא שום דבר וייתכן שגם אם היה עושה בדיקה במעבדה, התוצאות היו תקינות. אך כעבור חודש כבר היה ברור שלחולה מחלה קשה שהיה אפשר לטפל בה אז. האם לרופא דין שוגג?
הא דתנינא בתוספתא (הובא בתורת האדם לרמב"ן) ובטוש"ע יו"ד סי' שלו, א דרופא מומחה שריפא ברשות בי"ד והזיק בשוגג גולה, היינו כשהזיק וחבל והמית בידים, ועשה משגה במעשה הטפול עצמו, לא כן כשלא עשה כלום ושגג ולא ראה את המחלה. וכבר כתבו הפוסקים שם בשם הרמב"ן דאם שגג בלא הודע דפטור מכלום גם מדין שמים, דהיינו ששגג בחולה וטיפל כראוי ובמקום הראוי, ומכל מקום החולה לא החזיק מעמד ונחלה או מת, וכבר כתבו הראשנים דעל זה נאמר ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ולא יחוש שפעם לא יעלה בידו והוזק החולה על ידו. ונדון שלפנינו הוא ק"ו משם, דהא לא הזיק כלל, וטעה רק בזה שלא הבחין בממצא הנ"ל וידוע שזה קורה הרבה פעמים בלי שגגה כלל מרוב קטנות הממצא, וכאשר כתב כבודו דאולי גם ע"י מעבדה לא היו יכולים להבחין אז, וכבר ידוע שגם ע"י שיקופים ואולטראסנד קורה כזה לפעמים, ואולי בשעה זאת עדין לא נתגלה כ"כ ורק בזמן אח"כ. על כל פנים, הרופא אם הוא מומחה לכך ויש לו רשות בזה עשה ברפואה מה שצריך, ועלה לו שגגה בלא יודעים לענ"ד פשוט דאין לחייבו כלום גם בדין שמים (אם לא בגדר פיוס דהיה גורם להרע לבן ישראל), ומכל שכן אם נצרף שיטת התשבץ ח"ג סי' פ"ב דיש חילוק בין רופא חיצוני לרופא פנימי שפטור אף מדיני שמים כשהזיק כיון דאין לו אלא מה שעיניו ראות.
אין ספק שרופא המתבקש לתת הערכה (דיאגנוזה) על מצבו של החולה, צריך לעשות כמיטב יכולתו, ולהשתמש בכל הידע והנסיון שנצבר. אך גם כאן, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וייתכן שכשהוא נשאל, הוא אכן לא ראה שום ממצא בעייתי, ועל כן יהיה פטור, מה גם שלדברי התשב"ץ הרופא לא עשה מעשה בידיים.
הרב משה שטרנבוך, (שו"ת תשובות והנהגות, א סי' תתסח), דן ביחס לנהג אמבולנס שנסע במהירות ודרס אדם בדרכו:
נהג אמבולנס שדרס בדרכו, אף שהיה עסוק אז במצוה להציל חיי אדם, דתלוי אם נהג בזהירות ולא התרשל, פטור, ואם לא נהג בזהירות עוון בראשו. ואמנם כללי הזהירות בנסיעה עם צפירה אינם ככל נהג אחר והוא חייב למהר, אבל ודאי אינו רשאי לסכן אחרים ח"ו בשביל הצלת החולה וגם אצלו ישנם כללי זהירות, ואם התרשל חייב כפרה. 12
הגעת חולה או פצוע לבית חולים יכולה להיות קריטית. טיפול נכון בדרך, ונסיעה מהירה, יכולים להציל חיי אדם. לשם כך עוברים נהגי אמבולנס הכשרה מיוחדת, שבה הם לומדים לנסוע מהר יותר מהרגיל, והנהגים האחרים נדרשים לפנות להם את הדרך. אך הם אינם רשאים לסכן אנשים אחרים, על מנת להציל את החולה או הפצוע שהם מובילים. אם נהג האמבולנס נסע ע"פ כללי הנהיגה המותרים לנהגי אמבולנס ולא התרשל ופגע בדרכו באנשים אחרים הוא פטור, אולם אם התרשל והרג בשגגה, יהיה עליו לגלות לעיר מקלט.
ג. חייל בצבא
לצערנו, לא אחת בשעת מלחמה או במסגרת פעילות מבצעית, חיילים נפגעים בשוגג מאש כוחותינו. האם הפוגעים יהיו חייבים כרוצחים בשגגה?
בענין זה עסק בהרחבה פרופ' אליאב שוחטמן, ולפיו, אין להעמיד את הפוגעים לדין כלל, מאחר שאם אנשי צבא ידעו שהם עלולים לעמוד לדין ולהיות מורשעים בגין מעשיהם ומחדליהם שבמסגרת הפעילות המבצעית, הם עלולים להימנע מלשרת בתפקידים שבהם הם עלולים להיקלע להרג, ו"נמצאת מכשילן לעתיד לבא". האינטרס הציבורי קובע שלא להעמידם לדין. כל זאת אם מדובר בגרימת מוות בשוגג קרוב לאונס במסגרת פעילות מבצעית. אך אם מדובר בשוגג קרוב למזיד, ברשלנות פושעת, אין הצדקה שלא להעמיד לדין, שהרי האינטרס הציבורי לא ייפגע.
הוא ציין נימוק נוסף הנלמד מסוגייתנו, לפיו אם אדם הרג בשוגג אגב קיום מעשה מצווה, הוא פטור מגלות:
מפקד בצה"ל שבמסגרת פעילות צבאית אירעה תקלה על ידו ונגרם מותו של לוחם, דינו אינו שונה מדין אב שהרג בשוגג את בנו או הרב את תלמידו, או שליח בית דין שהרגו בשעת עשיית המצוה. שהרי מלחמות ישראל הן כיום כולן בגדר של מלחמת מצוה (כדברי הרמב"ם בהל' מלכים ה, א), ואין להעניש מי שהרג במסגרת כזו בשוגג בלא שפשע. 13
בסוף דבריו, הוא עמד על כך שדבריו אמורים רק ביחס לתאונה מבצעית אך לא ביחס לתאונת אימונים. במהלך אימונים אין ליטול שום סיכון מיותר ויש להקפיד על נהלי הבטיחות. יש להוסיף, שאמנם האימונים וההכנות לקראת מלחמה או פעולה מבצעית הם מעין "הכשר מצוה", אך ברור הוא שיש לעשות הכל כדי שתקלות וטעויות מסוג זה בו חיילים נלחמים אילו באילו, אסור שיקרו.
סיכום
שליח בית דין שהכה אדם כחלק מביצוע פסק הדין או על מנת להביאו לדיון בבית הדין, והרג אותו בשוגג, לדברי אבא שאול איננו גולה, מאחר שבסמכותו להכות, והוא קיים את המצווה המוטלת עליו. אך אם חרג מסמכותו (הכה יותר ממה שאמדו את המוכה, הוסיף רצועה וכד'), גולה לעיר המקלט. גם שוטר הוא שליחה של מערכת החוק והמשפט, ואף לו מותר להכות במצבים שונים על מנת להבטיח את הסדר הציבורי ותקינותו. אם הוא פעל בהתאם למוטל עליו ובכל זאת אדם נהרג בשוגג, לא יגלה לעיר המקלט. אך אם הוא חרג מהסמכות המוטלת עליו, ומישהו נהרג כתוצאה מכך, יגלה.
כך גם ביחס לרופא שתוצאת טיפולו הביא למיתת החולה. רופא פועל לטובת החברה, פעילותו היא מצוה. אם הוא פעל בהתאם לידע ולממצאים שברשותו ובכל זאת החולה מת, פטור מלגלות. אך אם הוא התרשל, לא התרכז כראוי בעבודתו, לא דקדק במתן הטיפול הראוי והחולה מת, עליו לגלות.
חייל שהרג בשוגג חייל אחר במהלך מלחמה או במסגרת פעילות מבצעית, אף בו יש לראות כשליח של הציבור הפועל לטובת כולם, ומלחמה היא לטובת הכלל והיא מצווה. אם אירעה תקלה שלא ניתן היה למונעה או לדעת עליה, וחייל אחר נהרג בשגגה, הפוגע איננו גולה. מה שאין כן במהלך אימונים. על מבנה האימונים ומהלכן יש שליטה, ואין סיבה שתקלה כזו תקרה, ועל כן אם בכל זאת חייל יפגע בחברו בשגגה, חלה עליו חובת גלות.
"שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל"
פרק ב'
הרב יהודה זולדן | טבת תשע"ט
מחויבות לשחרור בן משפחה - חייל הנמצא בשבי
פרק י
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
פושט רגל שהשתקם – האם חייב להחזיר חובותיו?
פרק ה
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
מימון הוצאות צבאיות ואזרחיות בעקבות מלחמה
פרק ט
הרב יהודה זולדן | אדר ב תשע"ט
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מי יושב במקום שלי?
לקום מהתחתית של התחתית
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
איך נהנים כשעובדים קשה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
משמעות המילים והדיבור שלנו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
חידוש כוחות העולם