^ 1.. כיוון שהחלה והתרומה צריכות להיאכל בטהרה, אסור לטמא תרומה וחלה או להפסידן (רמב"ם תרומות יב, א). כדי לסייע לקיומם של הכהנים בימי טומאתם קבעה התורה לתת מתנות נוספות שמותר לאוכלן בטומאה, כדוגמת הזרוע הלחיים והקיבה (לעיל ז, ד; להלן יט, א). כאשר הישראל טמא ובמרחק של פחות מד' מיל ישנו כהן טהור שיכול ללוש את הבצק, לרמב"ם (בכורים ח, יא) עליו לטרוח להביא לו את הבצק כדי שילוש אותו בטהרה. י"א שכך הדין למהלך בדרכו (תוס' פסחים מו, א, 'לגבי'). ולרוב הפוסקים כך הדין גם למי שיושב במקומו, שעד ד' מיל עליו לטרוח ללוש את הבצק בטהרה (מהר"י קורקוס, כסף משנה ועוד). כאשר מקום הכהן הטהור רחוק יותר, או שאינו יכול ללכת אל הכהן, יש אומרים שילוש פחות פחות משיעור חיוב חלה (רמב"ן ורשב"א), ויש אומרים שילוש בטומאה והחלה תהיה טמאה (רמב"ם).
ישראל או כהן טמא, שאכלו תרומה או חלה - חייבים מיתה בידי שמיים (משנה חלה א, ט; סנהדרין פג, א), שנאמר (ויקרא כב, ט): "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם". וכן דין כהן או ישראל שאכלו בזדון מאפה שחייב בחלה מהתורה ולא הופרשה ממנו חלה (רמב"ם ביכורים ח, ה). היו התרומה או החלה טמאות, כהן שאכלן אינו חייב מיתה בידי שמיים (רמב"ם תרומות ז, א). ויש סוברים שחייב מיתה בידי שמיים (רש"י יבמות צא, א, 'תרומה', ור"ש עפ"י משנה פרה יא, ג).
^ 2.. מדברי הרמב"ם (ביכורים ה, י-יא), ושו"ע שכב, ה, משמע שדין חו"ל לא השתנה, וגם כיום מצווה להפריש בחו"ל שתי חלות, והשנייה נאכלת על ידי כוהנים טמאים, אפילו מטומאה היוצאת מגופם, כקרי ונידה. וכאשר יש שם כהן שטהור מטומאה היוצאת מגופו, אפשר להפריש חלה אחת והוא יאכלנה. אולם הר"ש, רשב"א וסמ"ג כתבו, שבחו"ל נוהגים להפריש חלה אחת לשריפה, הואיל וגם בארץ ישראל אין אוכלים את החלה. ומנהג זה הובא בתוס' (חולין קד, א, 'חלת'), והתרומה. סיבה נוספת לביטול מנהג אכילת החלה בחו"ל, שמא לא ינהגו בה כראוי ויאכלו אותה באיסור (התרומה, רדב"ז). וכ"כ הרמ"א שכב, ה, ומ"ב תנז, כב, שהמנהג בכל מדינות אשכנז להפריש חלה אחת לשריפה. גם מנהג ספרדים הרווח שאין אוכלים חלה בחו"ל, כפי שכתב הרדב"ז (ג, תתסד). וכ"כ בתבואת השדה ב, ח, וקדושת הארץ ב, ז.
בזמן שהטהרה נהגה, היתה מצווה להביא לכהן גם תרומה או חלה שנטמאו, והכהן היה יכול להשתמש בהן להסקה בתנורו. אולם כיום שבטלה האפשרות לאוכלן, אין נוהגים לתת תרומה וחלה טמאה לכהן שמא יבואו לאוכלה, אלא המפריש חלה שורפה או עוטפה וטומנה בפח (רדב"ז א, תשלא; עי' לעיל ז, ז; ט, ו)
^ 3.. בנוסח הברכה יש מנהגים רבים, וכולם כשרים: "להפריש חלה" (רמב"ם ה, יא; קצוש"ע לה, א; ערוה"ש שכח, ב; עולת ראיה עמ' שנג, שש"כ מב, יב; דרך אמונה ה, ק); "להפריש חלה תרומה" (בא"ח, כה"ח תנז, ט). "להפריש חלה מן העיסה" (רשב"א, סידור בית יעקב); "להפריש תרומה" (שו"ע שכח, א, גר"א ב); "להפריש תרומה חלה" (רש"ל, חת"ס). שורש חילוק המנהגים, שבלשון התורה חלה היא עיסה וממנה מפרישים 'תרומה', שנאמר (במדבר טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". ובלשון חכמים המצווה ומה שנותנים לכהן נקראים 'חלה', ואף המסכת שעוסקת במצווה נקראת 'חלה'.
^ 4.. הרמב"ם ושו"ע לא כתבו שצריך לומר "הרי זו חלה". ויש סוברים שצריך לומר (עפ"י ראב"ד). ורבות נוהגות כך, אבל אינו חובה.
כפי שלמדנו לעיל ט, 8, לדעת הרבה ראשונים מצווה לשרוף תרומה וחלה טמאות, ויש שפסקו כך למעשה (שערי צדק יד, לד; המעשר והתרומה י, ס"ק ל; תבואת השדה ט, י). כששורפים את החלה אין להניחה על תבנית אפייה, מפני שהחלה אסורה באכילה וטעמה נבלע בתבנית, אלא יש להניחה על תחתית התנור, ואפשר לעשות זאת גם בעת שאופים בתנור מאכל אחר, מפני שאין אפשרות שטעם החלה יכנס במאכל. ויש מחמירים לעוטפו בנייר כסף (עי' תבואת השדה ח, ו). למעשה, רבים נוהגים להקל לעוטפה ולהניחה בפח. וכפי שלמדנו שם, כיוון שיש קושי בשריפה, וההמתנה עד לשריפה עלולה לגרום תקלות, נהגו להקל. ויש אומרים שכאשר מפרישים לחלה פחות מכזית, לכל הדעות אין צריך לשורפה (יהודה יעלה יו"ד שנב). אמנם כתב הרמ"א שכב, ה, שנהגו להדר להפריש כשיעור זית. והבוחר יבחר במה להדר.
כשהיו הכוהנים אוכלים את החלה, נזהרו מאוד שלא תיטמא ולכן הזדרזו להפריש חלה בזמן הראשון האפשרי, היינו כשעיקר הקמח התערב במים. אולם כיום שכולנו טמאים, ממתינים עד הזמן המובחר, שהוא בעת שהעיסה נעשית בצק מגובש (שו"ע שכז, ב-ג).
^ 5.. בנות ובנים שהפרישו חלה בשנה הסמוכה להגעתם לגיל מצוות, לרמב"ם בדיעבד קיימו את המצווה, כדין נדר של 'מופלא הסמוך לאיש', ובתנאי שהבינו את מה שעשו (רמב"ם תרומות ד, ה; שו"ע שלא, לג). ויש אומרים שכל זמן שלא הגיעו למצוות אין בכוחם להפריש (ביאור הגר"א שלא, עח, כסתם משנה בתרומות א, א).
^ 6.. שיעור חלה 43 ביצים ועוד חומש ביצה (רי"ף, רמב"ם ביכורים ו, טו, רא"ש, שו"ע שכד, א). שיעור זה הוא בנפח קמח. כידוע במים שיעור הנפח והמשקל זהים, אולם קמח החיטה קל בכשליש עד כמחצית ממים בנפח זהה. השינוי תלוי בדחיסות הקמח וסוגו. לפיכך החישוב המדויק הוא בנפח. אמנם הכלבו (מח, ט) הסתפק האם מחשבים את נפח הקמח מאוורר או דחוס. אולם מכל הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא הסתפקו בזה, עולה במפורש שמשערים את הקמח כפי נפחו שלפנינו. וכ"כ במפורש תוס' מנחות נב, ב, 'חסרה'; מאירי פסחים מח, ב; מ"א תנו, ד, פר"ח א, מחה"ש. לפיכך הטוב ביותר להכין כלי של שיעור נפח חלה, כדי למדוד בו את הקמח כפי שהוא, וכל שיש בו שיעור נפח של 2.160 ליטר, יפרישו בברכה, ולכתחילה טוב שיהיה 2.200 ליטר.
אולם פעמים רבות אין כלים לחישוב הנפח אבל יש משקל או שהקמח מגיע באריזות לפי משקל, לשם כך שיערו הפוסקים את משקלו. אלא שכאשר מחשבים את משקלו, חוזר הספק למקומו, מפני שכאשר שיעור נפח החלה דחוס - משקלו (בקמח חיטה לבן) כ-1.550 ק"ג, וכשהוא מאוורר - 1.250 ק"ג. וכיוון שאיננו יודעים לקבוע את מצב הקמח אם מאוורר או דחוס, יש צורך לקבוע בטבלה שלמעלה שני שיעורים, שאם הגיע לנמוך צריך להפריש חלה בלי ברכה, ואם הגיע לגבוה מפרישים בברכה.
הרחבה לחישוב שיעור חלה : לרמב"ם אם נשווה נפח זהה של קמח ומים, יהיה הקמח קל בכשליש (פהמ"ש עדויות א, ב), ומשקל קמח החייב בחלה כ-520 זוזים מצרים (דרהמים) (ביכורים ו, טו). על פי זה חישב ר' חיים נאה ששיעור החייב בחלה 1.666 קילו (נפח ביצה - 57.6 סמ"ק, כפול 43.2 הוא 2.488 ליטר). אולם בחישובו נפל שיבוש, שהוא נעשה לפי הדרהם הטורקי שהיה בימיו ומשקלו 3.205 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הוסיפו על משקלו כ-12%, ואילו הדרהם שהיה לפני הרמב"ם שקל רק 2.83 גרם (פנה"ל ברכות י, י, 11). לכן למעשה שיעור ביצה הוא 50 סמ"ק, ושיעור נפח החייב בחלה - 2.160 ליטר. [אמנם עפ"י שיעור חלה מדוקדק לרמב"ם, לפי 520 דרהם כפול 2.83 גרם, יוצא שביצה היא 50.94 סמ"ק, ושיעור חלה 2.200. אולם מנגד נמצאו מטבעות דרהם במשקל 2.81 גרם, וממילא ביצה 50.58, ושיעור נפח חלה 2.185 ליטר. ולמנהג אשכנז הקדום שיעור ביצה בכ-46 סמ"ק, וממילא שיעור נפח חלה - 1.987 ליטר (מידות ושיעורי תורה לרב בניש יג, ד-ה). ושיעור אשכנז תואם את האמות הרומאיות והמצריות. גם לרמב"ם עדויות א, ב, השיעור האמיתי הוא מעט פחות. לסיכום, כיוון שכלל שיעורי חכמים נוטים להיות עגולים, יש לקבוע שביצה 50 סמ"ק, וממילא צריך להפריש חלה בברכה משיעור 2.160, ולקלות החישוב בכלים שאינם מיועדים לחישוב 2.160, טוב לעגל ל-2.200].
עוד ספק התעורר, שכאשר מדד ר"ח נאה את נפחו של הקמח לעומת המשקל, מצא שפעמים שיעור המשקל כמחצית משיעור הנפח, ולא שני שליש, לכן הורה להפריש חלה בלי ברכה כבר ממשקל 1.250 גרם קמח חיטה. בפועל, לפי חישובים שעשינו, כאשר הקמח דחוס, משקלו מעט יותר משני שליש, ובקמח מלא הרבה יותר משני שליש, וכך מובא בטבלה למעלה לעניין הפרשה בברכה. ואולי בעקבות האחסון בשקיות ארוזות הדחיסות כיום רבה יותר. בכל אופן, כדי לצאת מהספק, נוהגים כיום לתת שני שיעורי משקל למצוות החלה, האחד, להפרשת חלה מספק בלא ברכה, והשני לשיעור הפרשת חלה עם ברכה. ואמנם היה אפשר לטעון, שכאשר יש ספק אין חובה להפריש חלה, וכפי שלמדנו, שהואיל וכיום דין חלה מדרבנן, מיקלים בספקות (שו"ע שכה, א, וש"ך ב; שו"ע של, ד, וש"ך ח. ועי' משפטי ארץ ב, 13). אולם אפשר לומר שכל שהוא ספק תמידי, יש להחמיר, כדוגמת דין הכחל ואשם. בכל אופן מהיות טוב נוהגים להחמיר להפריש בלי ברכה משיעור שיש ספק אולי יש בו שיעור נפח חלה (עי' במשפטי ארץ ב, 2, ובטבלה בעמ' 477, ובתבואות השדה עמ' קמז). בטבלה שלנו החישוב לפי נפח ביצה של 50 סמ"ק, ולגבי שיעור הפרשה עם ברכה עגלנו כלפי מעלה כדי לצאת מהספק.
המפריש משיעור מסופק בלי ברכה, ואח"כ צירף אליו עוד שיעור ועתה הוא חייב בחלה בלא ספק, צריך לחזור להפריש בלי ברכה.
לצל"ח ולחזו"א הביצים בעבר היו כפליים מבימינו, ונפחן קרוב ל-100 סמ"ק, ושיעור חלה 4.320 ליטר, אמנם לפי מדידותיו של החזו"א משקל קמח חיטה מעט יותר ממחצית מנפחו ולא שני שליש, ולכן חייב להפריש בברכה מקמח במשקל 2.250 קילו (עי' משפטי ארץ ב, א). (כיוצא בזה בבא"ח צו יט, מחשב המשקל כנפח, ויוצא קרוב לשיעור חזו"א, ועי' בפנה"ל ברכות י, ו, 7). אולם למעשה לא נוהגים לחשוש לשיטתם שיש עליה קושיות גדולות (ועי' תבואת השדה ד, א, שרשז"א וריש"א כתבו שנוהגים כר"ח נאה).
יש מפקפקים בקמח מלא שאולי הפרידו הסובין (קליפת הגרעין) והחזירום לקמח, ואולי באופן זה אינם מצטרפים לשיעור ויש לנכותם מהשיעור, שכן מבואר במשנה חלה ב, ו: "חמשת רבעים קמח - חייבים בחלה הם ושאורן וסובן ומורסנן... ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן - הרי אלו פטורין". (כ"כ במשפטי ארץ ב, 2. ולתבואת השדה ד, ה, יש להוסיף מחמת הספק 15% לשיעור ברכה). ואין נראה לחשוש לזה, מפני שמבואר בגמ' שבת עו, ב, ובמפרשי המשנה, שאין לצרף המורסן שהוחזר מפני שאין רגילים להכין כך עיסה מלבד עניים. אולם כיום שהסובין נחשבים כמשביחים את העיסה, כך רגילים להכין עיסה, ופשיטא שהסובין מצטרפים. וכ"כ הרב מכטה באמונת עתיך 112. ←
ויש לשאול, הרי שיעור חלה הוא כשיעור המן, היינו כשיעור שאדם ממוצע אוכל ביום. ואם נניח שערכו הקלורי כחיטה או שעורה (מאה גרם כ-330 קלוריות), הרי יוצא שאדם היה אוכל ביום קרוב ל-5,000 קלוריות, ואדם רגיל בימינו צריך לאכול כ-2,000 עד 2,500. ולעיתים גם היו אוכלים בשר בערב. ועיין במשנה כתובות ה, ח, שהקמח שהספיק לאשה ענייה לשבוע הוא שני קבים חיטה (כאשר שיעור חלה שהוא שיעור נפח אכילה יומית - קב ושלושת רבעי). וכן למדנו לעניין אכילת פרס, שנפח הלחם שאדם ממוצע היה אוכל ביום כשמונה ביצים (עירובין פב, ב, פנה"ל ברכות י, ז, 8). אמנם אכלו עם הלחם עוד מאכלים, אבל הלחם היה עיקר המזון. לפיכך יש לומר שערכו הקלורי של המן היה נמוך באופן משמעותי מדגן, וכל אדם קיבל ממנו כפי השיעור הנצרך לו. אכן מבחינת הנפח, שיעור חלה דומה לנפח המאכלים שאדם רגיל לאכול ביום.
^ 7.. במשנה חלה ב, ד: "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה - פטורים מן החלה עד שישוכו. רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל - הסל מצרפן לחלה". ובפסחים מח, ב, מבואר שהלכה כר' אליעזר שאינו חלוק על תנא קמא. וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע שכה, א.
על פי הגמרא פסחים מח, ב, נחלקו הראשונים האם תנור מצרף, לרמב"ם ודעימיה, אינו מצרף, ולרא"ש ודעימיה מצרף. וכיוון שרבים סוברים כרא"ש, אף שחלה בזמן הזה דרבנן, יש לצרפן שנית בסל ולהפריש בברכה. וכשאין אפשרות לצרפן, יפריש בלא ברכה. וכן הדין לגבי צירוף על ידי מקרר, מקפיא וארון קיר (תבואת השדה ג, כח; שש"כ מב, הערה לט; משפטי ארץ ב, טז; קדושת הארץ ה, ז). שולחן, ספק אם מצרף הואיל ואין לו דפנות ככלי (פסחים מח, ב), וכתבו הפוסקים שהואיל וחלה בזמן הזה מדרבנן, אינו מצרף (רמב"ם ושו"ע שכה, א, ש"ך ב). י"א שרק כאשר המאפים עטופים במפה מכל צדדיהם מצטרפים (אגודה ומהרי"ל), ולהלכה גם אם הם מכוסים במפה מלמעלה, מצטרפים להפריש בברכה (חכמ"א, ערוה"ש, באו"ה תנז, א, 'והסל'). מאפים שחלקם בתוך חלל הכלי וחלקם בערימה מעל חלל הכלי, לטור לא מצטרפים ולסמ"ג בשם ר"י מצטרפים, ויפריש בלא ברכה. ואם יכסה במפה, יפריש עם ברכה (כה"ח תנז, כח). י"א שהצירוף מועיל רק מיד לאחר הוצאתם מהתנור (מהר"ם חלאווה ונמוק"י), ולהלכה מצטרפים גם לאחר זמן או בעודם עיסות (מקדש מעט שכה, י; רב פעלים ח"ד יו"ד לו; משפטי ארץ ב, יג). יש אומרים שבצירוף סל צריך שגם יגעו זה בזה (סמ"ג ורא"ש), ולמעשה גם בלא מגע מצטרפים (רמב"ם, שו"ע שכו, א, פר"ח, ר"ח פלאג'י, רשז"א, קדושת הארץ ה, ג, ועי' משפטי ארץ ב, 30). בכל הספקות שכתבתי לברך, כתבתי על פי המנהג. ואמנם בחלק מספרי זמנינו כתבו שלא לברך מחמת חשש ספק ברכות. אולם כיוון שרוב האחרונים ידעו שיש חולקים ובכל זאת פסקו להפריש בברכה, הרי שכך המנהג, ואין חוששים במנהג לספק ברכות. (עוד אפשר לומר, שאולי כל הדיונים והמחלוקות כשלא היתה כוונה מיוחדת לצרף, אבל כאשר רוצים לצרף, ויש במצב העיסות או המאפים צד של צירוף, כולם יכולים להסכים שמצטרף). לא כתבתי את דעת המחמירים למעלה, כי אין להכביד על הלומדים בכתיבת כל הדעות, וכתבתים כאן בהערה כדי שידעו המהדרים שטוב לחוש להם לכתחילה.
הפריש חלה מעיסה שלא היה בה שיעור חיוב, לא עשה כלום ואין קדושה בחלה שהפריש. לפיכך, אם הפרישו חלה משתי עיסות שלא היה בהן שיעור חיוב, ואח"כ הצטרפו יחד, חובה להפריש מהן חלה בברכה (משנה חלה ד, ה; שו"ע שכו, ה). במאפים העשויים ממינים שונים של דגן, לעיתים יש צירוף ולעיתים לא, כמבואר בשו"ע שכד, ב (אבל אם עירבו קמחים שונים ממיני דגן - מצטרפים, כמבואר בהלכה ט). אין מפרישים מבצק שנעשה מקמח של שנה אחת על בצק מקמח של שנה אחרת, ואם הפריש לא עשה כלום, שכך גזרו חכמים, כדי שלא יטעו לחשוב שגם מותר להפריש תרו"מ משנה על חברתה. אבל מאידך אם צירפו בצק פחות מכשיעור משנה אחת על פחות מכשיעור משנה אחרת, צירופם מחייבם, וצריך לעשות עיסות נוספות משתי השנים כדי להפריש מהן על העיסה שמעורב בה קמח משתי שנים (שו"ע שכד, ח; ש"ך טז, לעיל ח, ה).
^ 8.. משנה חלה ד, א: "שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה - אפילו הם ממין אחד פטורים. ובזמן שהם של אשה אחת - מין במינו חייב ושלא במינו פטור". ירושלמי שם: "אמר ר' יוחנן: סתם אשה אחת אינה מקפדת, שתיים מקפידות הן. אשה אחת שהיא מקפדת (כגון שיש לה שני סוגי בצקים שאינה רוצה שיתערבו) עשו אותה כשתי נשים. שתי נשים שאינן מקפידות - עשו אותן כאשה אחת".
כאשר לשים בצק כשיעור ומקפיאים חלקו לשבת הבאה, יש להפריש חלה בברכה. ואמנם יש חוששים שחלוקת הבצק לאפייה בימים שונים מחלקת את השיעור ומפרישים בלא ברכה (לקט העומר ז, הערה ט). אולם המנהג להפריש בברכה (משפטי ארץ ב, 46; תבואת השדה ד, 7). וכן נראה, מפני שכאשר מקפיאים ברור שאם יהיה צורך יוציאו מהמקפיא ויאפו, הרי שאולי יבואו לידי צירוף, ודינם כדין נחתום כמבואר בשו"ע שכו, ב. ואין לטעון שכאשר מחלקים לימים שונים אין זו דרך לישה, משום שכיום ניתן להקפיא, וממילא מקובל ללוש כשיעור ולאפות חלק ולהקפיא חלק, וכיוון שהחיוב בשעת הלישה - חייבים להפריש בברכה.
לעיתים עורכים מסיבה והשכנים והקרובים מביאים מאפים שונים שהכינו בעצמם, ולא הפרישו מהם חלה, כי לא היה בהם שיעור, ואם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם וחלות ולחמניות, או מאפים מבצק שמרים מתוק לעוגות, או מבצק פריך, כיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה, הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים. מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה - כיוון שהבצק מסוג אחד - מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה (קדושת הארץ ה, יא-יד).
כאשר לשו כשיעור על מנת לחלק ולכן היו פטורים מחלה, אף אם הוסיפו אח"כ בצק כדי להגיע לשיעור חיוב - החלק שנילוש בתחילה הופקע לגמרי מהמצווה, הואיל וכבר היתה לו שעה שהיה בו כמות של שיעור חיוב ונפטר (רמב"ם ושו"ע שכו, ד).
^ 9.. משנה חלה ג, ז: "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". לרמב"ם (ביכורים ו, יא), ושו"ע (שכד, ט-י), בדין קמח חיטה ואורז ישנו דין ייחודי, לפיו גם כאשר קמח החיטה מיעוט, כל שיש בתערובת טעם דגן, גם אם אין בו שיעור חלה, כיוון שתכונת האורז שהוא נגרר אחר החיטה, אם בכלל התערובת יש שיעור, צריך להפריש חלה (לרמב"ם אף אין צריך שיהיה בחיטה שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ולראב"ד צריך). ולמדו מזה, שאם עירבו מיני דגן עם שאר מינים, שלדעת הרמב"ם אם יש בדגן שיעור חלה, גם אם אינו רוב כל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס - צריך להפריש חלה, ולראב"ד צריך שהדגן גם יהיה רוב (תבואת השדה ג, 4, ועי' מ"ב תנג, יד). ולדעת רוב האחרונים, לדעת הרא"ש גם אם אין בדגן שיעור חלה, כל שטעם המאפה הוא טעם דגן, ויש בכלל התערובת שיעור, חייבים בחלה (ובתנאי שיהיה כזית בכדי אכילת פרס - מ"א, וי"א שאפילו אם אין כזית בכדי אכילת פרס). וי"א שדעת הרא"ש כרמב"ם (בית אפרים, אבני נזר).
והרבה ראשונים (רמב"ן, רשב"א, אור זרוע ועוד) פסקו כדעת רשב"ג המובא בירושלמי ג, ה: "לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור". ולדעתם גם בקמח חיטה ואורז, כל שאין בקמח החיטה שיעור, פטורים מחלה. ואם יש שיעור חלה, גם אם אינו רוב, חייב בחלה. ובשאר המינים, רק אם יש שיעור והדגן הוא רוב - חייבים בחלה.
למעשה, לגבי כל התערובות (זולת חיטה ואורז), כל זמן שאין בדגן שיעור, פטור מחלה (והמהדרים מפרישים בלא ברכה כדעת הרא"ש, עי' משפטי ארץ א, יד-טז). וכאשר יש בדגן שיעור אבל אינו רוב, מפרישים חלה בלא ברכה. ובחיטה ואורז, כל שיש במאפה טעם דגן, צריך להפריש חלה בלא ברכה, וכאשר יש שיעור בחיטה, מפרישים עם ברכה.
^ 10.. משנה חלה ב, ב: "עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה". לרוב הראשונים כך הדין בכל המשקים (רמב"ן, רשב"א, רשב"ץ, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרא"ש רק אם נילושה ב'שבעת המשקים' החשובים חייבת בחלה. לכאורה משו"ע שכט, ט, משמע כרוב הראשונים שהנילוש בכל סוגי מי הפירות חייב בחלה, אולם באו"ח תסב, ה, כתב שלא ללוש כשיעור, ויש מפרשים שחשש לדעת הרא"ש שפטור מחלה (מ"ב תסב, כ, שער הציון כז). למעשה חוששים לדעת הרא"ש, וכל שנילוש במשקים שאינם חשובים, מפרישים חלה בלא ברכה (ב"ח, ש"ך, פנים מאירות, ערוה"ש, גרע"י, אור לציון). ויש מפרשים שלדעת הרא"ש רק הנילוש במים חייב בחלה (בית הלל יו"ד שכט, א). ויש חששו לזה (בא"ח). אבל כיוון שהיא דעת מיעוט בפירוש דעת מיעוט, המנהג שלא לחשוש לה ולהפריש בברכה. כשמוסיפים מעט מים למי פירות שאינם משבעת המשקים - יש להפריש בברכה. ואם הוסיפו להם מעט משבעת המשקים שאינם מים - יפרישו בלא ברכה, ואם יהיו רוב - יפרישו בברכה (שער המלך הל' ברכות ו, א, רע"א ועוד רבים).
אם לשו את הקמח במי פירות, כיוון שעוד לא נרטב באחד משבעת המשקים החשובים, עדיין לא הוכשר לקבל טומאה מהידיים בעת הלישה. וממילא החלה שמפרישים טהורה, ואסור לטמאה או לאבדה בשריפה או בדרך אחרת, אלא יש להניחה בפח בתוך שקית ניילון, באופן שתירקב מעצמה בלא שהאדם יגרום לכך. בפועל, רוב החיטים כיום נשטפות במים, כך שהקמח כבר הוכשר לקבל טומאה לפני הלישה, וממילא אפשר לשרוף את החלה. אמנם כאשר יש ספק אם נשטפו, יש להחמיר שלא לשרוף את החלה.
^ 11.. מבואר בבבלי פסחים לז, א, וירושלמי חלה א, ג, שלריש לקיש מאפה הוא רק הנעשה בתנור או במחבת שחוממה לפני שהניחו בה את הבצק. ולר' יוחנן כל בצק שנאפה במחבת או סיר בלא נוזלים רבים, הוא מאפה. לר"ח הלכה כריש לקיש, ולרובם המכריע של הראשונים הלכה כר' יוחנן, וכך דעת: שאילתות, בה"ג, רמב"ם, ר"י, רא"ש, רשב"א, שו"ע שכט, ב.
יש שהסתפקו לגבי כובאנה וג'חנון כאשר אופים אותם בסיר סגור בלחות רבה (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יח). ויש שהסתפקו גם לגבי מלוואח ומופלטה, ולכן הורו להפריש מהם בלא ברכה (הלכות הארץ יב, 3). אולם אין להרבות ספקות בחינם, וכיוון שהבצק של כל המאפים הללו עבה, למרות שעירבו בו נוזלים רבים, כל עוד הוא אינו נשפך כנוזלים, ואין מניחים אותו בתוך נוזלים רבים, דינו כמאפה. ולכן כל המאפים הללו חייבים בחלה והקובע עליהם סעודה מברך 'המוציא' וברכת המזון.
כתבתי שגם אם הניח מעט שמן בסיר או במחבת להטעמה, עדיין נחשב מאפה, ובזה נדחים ספקות רבים. ואמנם יש שהבינו שרק כאשר מטרת הנוזלים למנוע הידבקות הוא מאפה (עי' רמ"א או"ח קסח, יד), אולם מסתבר שרק כאשר חלק ניכר מהבצק שקוע בנוזלים, הוא נחשב כמבושל, וכך משמע ממאירי פסחים לז, א, ור"ש חלה א, ד. וכ"כ במקדש מעט שכט, ב.
^ 12.. לר"ת כיוון שזמן חיוב החלה בעת הלישה, כל בצק שראוי לעשות ממנו לחם חייב בחלה, וכל מה שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במעשה אלפס, הוא בבלילה רכה שנשפכה למחבת או לסיר ונאפתה, כדוגמת עוגה בחושה, אבל אם העיסה היתה עבה, גם אם אח"כ בישלו אותה, חייבת בחלה. וכך דעת רוקח, יראים, רבנו פרץ, כלבו והשלמה. אמנם נחלקו בדעת ר"ת, י"א שרק אם הבצק יראה בסוף דומה ללחם, כדוגמת סופגניות ופריקסה, יהיה חייב לר"ת בחלה, אבל איטריות וכדומה, כיוון שאין צורתן צורת לחם - גם לר"ת פטורות (תר"י, מהרי"ט אלגזי). וי"א שגם בצק איטריות חייב בחלה, הואיל והבצק היה עבה (מרדכי, או"ז, פנים מאירות).
אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, רק בצק שנועד לאפיה נחשב לחם וחייב בחלה, אבל אם הוא נועד לבישול או לטיגון בשמן עמוק, כיוון שלא יהיה לחם, פטור מחלה (ר"ש, רי"ד, רמב"ן, רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א, מאירי, מהר"ם חלאווה, רבנו ירוחם, חינוך). וכן פסקו שו"ע שכט, ג, גר"א ושועה"ר. אולם הש"ך שכט, ד, כתב שיש לחשוש לדעת ר"ת ודעימיה, וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: בא"ח, דעת קדושים. ואף שהיה אפשר להקל מפני שכך היא דעת רוב הפוסקים וחלה בזמן הזה מדברי חכמים, לכתחילה נוהגים להחמיר, הואיל ואין בכך טורח והפסד.
כאשר הקמח או הבצק נחלטו במים רותחים, כמו פחזניות וביגלה גדול, כל עוד המים הרותחים לא הכינום לאכילה אלא האפייה היא שהכינה אותם לאכילה, הם נחשבים מאפה וחייבים בחלה בברכה (שו"ע שכט, ח; ועי' משפטי ארץ א, ט; דברי דוד ד, יו"ד מט). מנגד, אם הבישול הפך את הבצק לראוי לאכילה, לדעת רוב הפוסקים האפייה שאח"כ לא תחייבו בחלה. לפיכך, קוגל פטור מחלה, הואיל וכבר בשלב בישול האיטריות הן מוכנות לאכילה, למרות שאח"כ טעמן יושבח על ידי אפייתן בסיר. וממילא גם אם יקבעו על קוגל סעודה לא יברכו 'המוציא' וברכת המזון (עפ"י רמב"ן, ור' דוד פסחים לז, א. מנחת שלמה ח"ג קנח, טז; ושלא כריש"א קובץ תשובות ג, ל, ועי' משפטי ארץ א, 27).
בצק של קובה פטור מחלה, מפני שבנוסף לכך שהכנתו בבישול, מערבים בו בורגול ואין זו לישה רגילה (בנין אב ד, ס). אם הכינו סופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, כמובן שלכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.
^ 13.. כאשר מתכוונים לאפות מקצת יתכן וירצו בסוף לאפות הכל, ולכן תקנו חכמים, שכל אימת שמתכוונים לאפות מקצת, כל הבצק יתחייב בחלה בברכה (ט"ז שכט, ה; ש"ך ו). וכך הנהיג מהר"ם מרוטנבורג כדי לצאת מהספק.
יש סוברים שיפריש חלה בברכה כבר מהבצק, הואיל ומתכוון לאפות מקצתו (ב"ח). ויש אומרים שרק לאחר אפייתו (ב"י). ומחמת הספק יש להפריש לאחר האפייה.
התכוונו לאפות את הבצק העבה ואח"כ נמלכו לבשלו או לטגנו בשמן עמוק, לכל הדעות חייבים להפריש ממנו חלה בברכה, הואיל ובעת לישתו התכוונו לאפותו. קל וחומר במצב הפוך, כאשר לשו את הבצק כדי לבשלו ונמלכו ואפו אותו, שחובה להפריש ממנו חלה בברכה, הואיל והוא לחם (שו"ע שכט, ג).
^ 14.. ברכות לז, ב, "טרוקנין חייבין בחלה... טריתא פטורה מן החלה". בשני המקרים מדובר על בצק נוזלי, אלא שבטרוקנין נוצר מאפה עבה, ובטריתא מאפה דק, וביאר הרא"ש שהואיל ואין לה צורת לחם, אינה חייבת בחלה. וכן מבואר בשו"ע שכט, ה, ובשו"ע או"ח קסח, טו. והתלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בדין פנקייק, קרפ, לחוח, בלינצ'ס, וופל בלגי, ורבים כתבו שאם הם עבים חייבים בחלה ודקים פטורים. ויש שרצה לקבוע שאם עוביים פחות מ-3 מילימטר פטורים, יותר מ-7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט), ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה. ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). ונראה לענ"ד שאלו סימנים חיצוניים שלא ניתן להורות הלכה על פיהם, שכן לא ניתן להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת. לכן מוכרחים לומר, שככלל כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים יוצאי דופן, שעשאום דקים עד שאין נראית בהם צורת לחם, היינו צורה של מאפה מרוב דקיקותם - פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמא המצויה לטריתא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.