הרחב פיך ואמלאהו | הרב יוסף נווה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

1046

3 דק' קריאה

בפרשתנו נאמר "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח". 'המגן אברהם' (ס, ב) מביא בשם ספר הכוונות, שכשאומרים בברכת 'אהבת עולם' "להודות לך", צריכים לזכור מעשה מרים, להשתמש בפה רק 'להודות לך' ולא לדבר לשון הרע. ניתן להוסיף שכוח ההודאה בפה הוא הפך חטא המתאוננים המוזכר גם בפרשתנו.

עוד מובא בפרשה הפסוק- "ויהי בנסוע הארון". אומרת הגמרא (שבת קטז, ע"א) שספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט כמניין 'פה' אותיות כגון פרשת 'ויהי בנסוע הארון', מצילים אותו מפני הדליקה, ואם לאו, אין מצילים. בעל ספר 'הלקח והלבוב' כותב בשם הרב הקדוש 'השר שלום' מבעלזא זיע"א, שיש ללמוד מגמרא זו על קדושת 'הפה' והדיבור של האדם, כי על ידי הפה יכולים להציל את כל מהות האדם.

ידוע מה שכתוב בספר יצירה (א, ג), ש'אות ברית קודש' מכוונת כנגד קדושת 'הפה', כלומר שכל אחד תלוי בשני ומשפיע על השני. במידה שאדם זוכה לשמור את הדיבור שלו כך יזכה לשמירת הברית, ובמידה שאדם זוכה להיות שמור מן החטא כך יזכה שהדיבור שלו יהיה מזוכך וטהור ולא ידבר דיבורים פסולים.

על המילים "מפני הדליקה" שבגמרא, אפשר לומר שאדם הזהיר בדיבורו ניצול משני סוגי אש: האחד- חמימות האש הגדולה של היצר הבוער.

אומר דוד המלך בתהלים (לט, ד) "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני". על כך כותב רבנו נחמן מברסלב זיע"א בליקוטי מוהר"ן (חלק א תורה רלט): "כל הדיבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות הרבה מדבר הרבה, וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות אין יכול לדבר, כי הדיבור הוא מחמימות".

לכל אדם יש חמימות הלב, השאלה היא לאן הוא מפנה את אותה אש. כשיהודי לומד ומתפלל מתוך חמימות והתלהבות הלב ורצון עז להתקרב לאביו שבשמים, ממילא יש לו פחות רצון לדבר דיבורים מאוסים ונמוכים. ואילו, כשאדם מפקיר את כוח הדיבור שלו לרעה, אין לו חשק לדיבורים שבקדושה, הלב אטום מלהרגיש את מתיקות וערבות דיבורי התורה ואינו מוצא חיות בדיבורי התפילה.

הסוג השני הוא 'אש הגיהנם', כמו שמבואר ב'בעל הטורים' בפרשתנו, ששמירת הפה מציל האדם מאשו של גיהנם.

מובא באריז"ל שגלות מצרים הכוונה היא שהדיבור היה בגלות, מצרים לשון מיצר. לעם ישראל לא היה את היכולת לבטא את האהבה והגעגוע הפנימי שלהם להתקרב לבוראם. וזו ההרגשה נוראית ביותר כמו גיהנם שיכולה להיות לאדם, שאין באפשרותו לומר בצורה ברורה את רצון נפשו.

'הלקח והלבוב' (הגדה של פסח) כותב: "החיד"א מביא בשם ספר 'סדר עולם' שהשעבוד במצרים היה קי"ז שנה, 'אנוס על פי הדיבור' אנוס בגימטריה קי"ז."

ומוסיף: "בשבוע יש קי"ז שעות שהגיהנם בוער, וכנגד זה כתב שלמה המלך קי"ז פסוקים בשיר השירים להינצל מגיהנם. והנה, מצרים היה כור הברזל לזכך בני ישראל כמו הזיכוך של גיהנם, ולכן היה קי"ז שנה."

שיר השירים הוא ביטוי להרגשי הלב, ולכן אמירתו מסוגלת להוציא נשמתנו מגלות מצרים, כי על ידי שאדם מדבר בפה מלא את אהבתו לה' יתברך ומגלה בפה מלא את רצונו להתדבק באלוקיו, נשמתו מתרוממת מבאר שחת.

כותב ה'כף החיים' (כח, ה) שזהו טעם מנהגם של ישראל, לומר שיר השירים בכל ערב שבת, וכל האומר שיר השירים בכוונה ניצול מדינה של גיהנם.

בשבת האדם ניצל מאש הגיהנם שהיא דיבורים אסורים של לשון הרע ותלונות כלפי שמיא, רק מאיר על יהודי קדושת הדיבור להודות ולשיר לה' יתברך, שזה הגן עדן בזה העולם כלשון הזוהר (יתרו פח, ע"ב) "בזה היום חייבי הגיהנם נחים, בזה היום חדווה ותפנוקים נשמעים במאתים וחמישים עולמות".

אומרת הגמרא (שבת קיח, ע"א) "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים"- בשבת האדם יוצא מגלות מצרים, מכל מיצרי וצמצומי הנפש וזוכה לבטא ברחבות את נהמת ותשוקת הלב לקרבת ה'- "אני ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא) .

חכמינו הקדושים דרשו (שבת קיג, ע"ב) על הנאמר בישעיהו (נח, יג) "ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". היינו, שבשבת קודש על היהודי לא לחלל את פיו בדיבורי סרק ודברים בטלים, אלא יש לאדם את היכולת לרומם ולזכך את הדיבור שלו שלא יהיה של חולין, רק לנצל את חמימות הלב לדיבורים של קדושה, אהבה ורצון לבוראו.