כן לעירוב פוליטיקה ורבנות | הרב עדו רכניץ | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

4 דק' קריאה

בגיליון פרשת ראה תשע"ט קרא הרב אברהם וסרמן לניתוק בין הרבנות ובין הפוליטיקה, וזאת על סמך דבריו של הראי"ה קוק. לענ"ד יש להבין את דבריו של הרב קוק באופן אחר. הרב קוק קרא לניתוק של הרבנות ממוסדות התנועה הציונית, בגלל היותה חילונית ועוינת ולא בגלל היותה פוליטית. לצורך העניין אחזור ואצטט את הדברים שהביא הרב וסרמן: "להעמידם ברשות עצמם שלא יצטרכו לקבל תמיכה מכוחות כאלה שהם באמת מבזים אותם בפיהם ובעטם". ממילא לא ניתן להסיק מכאן שיש לנתק את הרבנות מכל מוסד פוליטי כפי שהסיק הרב וסרמן.
יתר על כן, עיון בסוגיה זו מלמד שמהמקורות עולה באופן ברור שאין אפשרות להפריד בין התורה והפוליטיקה. טרם לעיון במקורות נפתח בהגדרת המילה פוליטיקה. אחת ההגדרות המובילות לפוליטיקה במדעי המדינה היא "הקצאת משאבים באופן סמכותי". על פי הגדרה זו, עצם מתן סמכויות לרבנות היא מעשה פוליטי. יתרה מזו, לפי הגדרה זו המשמעות העמוקה של הפרדה בין הרבנות והפוליטיקה היא הפרדה בין הדת והמדינה, שיש לשלול מכול וכול.
אומנם אפשר עדיין לטעון שרצוי שהרבנות תהיה אוטונומית ולא תושפע מעמדות הציבור או נבחריו. זאת באופן דומה לבית המשפט העליון בעשרות השנים האחרונות, שראה עצמו משוחרר מכל דין וחשבון לציבור ולנבחריו יושבי בית המחוקקים. כדי לבחון טענה זו נפנה למקורות ונראה האם אכן לציבור אין כל סמכות בנוגע לענייני הרבנות.

הציבור יקבע
ברור שהציבור אינו יכול להורות לרב כיצד לפסוק, אולם האם הציבור יכול להחליט את מי למנות לרב ולדיין? התשובה לכך בוודאי חיובית. מקור הדברים בגמרא: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נה, א). בהמשך לכך פסק הרמ"א שאומנם סמכות מינוי הדיינים היא בידי השלטון (אפילו השלטון הזר!), ובכל זאת אסור למנות דיין ללא הסכמת הציבור: "דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה. ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הציבור ועתיד ליתן את הדין" (רמ"א חושן משפט ג, ד).
ברוח זה מתאר החתם סופר תהליך של מינוי רב בדרך של הצבעה דמוקרטית על ידי חברי הקהילה: "התאספו יחד בני הקהילה לקבל עליהם רב ומורה, והיו מסכימים על דעת רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יחזרו וישאלו לאנשי הקהילת קודש אם ירבו המתרצים בו על הממאנים – הרי הוא הרב" (שו"ת חתם סופר ה, קס). החתם סופר דן בשאלה מה הדין במקרה שהרב נתן שוחד לחלק מהמצביעים (ובכך נעסוק בהמשך), אולם על עצם קיום הבחירות איש לא ערער. מתן הסמכות למינוי רבנים ודיינים בידי הציבור מאפשר לציבור לבחור באדם שעמדותיו מקובלות על הציבור, ובלבד שהוא הוסמך על ידי רבנים.
סמכות חשובה נוספת של הציבור היא בהחלטה על קצבת הקדנציה של כהונת הרב וההחלטה שהתפקיד לא יעבור בירושה, כפי שפסק הרמ"א: "ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם" (רמ"א יורה דעה רמה, כב). דהיינו, ברירת המחדל היא שלא ניתן להדיח רב ותפקידו עובר בירושה לבנו. ובכל זאת, אם המנהג שונה – הולכים אחריו. מסתבר שהמנהג משקף את רצון הציבור, שהוא זה שממנה את הרב. ואם הציבור מחליט מראש שהמינוי יהיה מוגבל לזמן או שלא יעבור בירושה – כך יהיה.
בפועל, בדמוקרטיה ייצוגית פוליטיקאים הם נציגי הציבור, וממילא הם שמחזיקים בסמכות למנות רבנים. למיטב הבנתי, ההחלטה להפקיד את העניין במדינת ישראל בידי הפוליטיקה הארצית ולא המקומית נעשתה מחשש שגורמים אנטי-דתיים ברשות המקומית ימנעו מינוי רב למקום, או ימנו רב שאינו יירא שמיים. אולם בכל מקרה אין מדובר על שלילת התפקיד של המערכת הפוליטית אלא על דיון בשאלה מיהו הגורם הפוליטי שהנושא יופקד בידיו.

בלמים ואיזונים
עד כה ראינו שהציבור הוא שממנה את הרבנים והדיינים. לכך יש להוסיף תפקיד רגיש נוסף שיש לציבור ולנבחריו, והוא ביקורת על הרבנות. באופן מדויק יותר יש לומר שמערכת היחסים בין הציבור ונבחריו ובין הרבנים היא מערכת של בלמים ואיזונים, כאשר כל צד אמור לפעול כדי לבקר את משנהו ולמנוע חריגות וכישלונות.
לא נאריך בתפקיד המובן מאליו של הרבנים בביקורת על הציבור ונבחריו, נסתפק באזכור פסיקת הרמב"ם שעל פי שורת הדין מלך נידון בפני בית הדין (רמב"ם מלכים ב, ה). ונוסיף לכך את דברי אביי (כתובות קה, ב) שתלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, הרי זה מפני שלא הוכיח אותם על שמירת מצוות.
אולם מה שמפתיע הוא שגם לציבור ולנבחריו יש תפקיד בביקורת על הרבנים, והדבר כבר מופיע בתנ"ך. עלי הכהן לא הדיח את בניו מהכהונה למרות שידע על מעשיהם (שמואל א', פרק ב). שמואל הנביא מינה את בניו לשופטים, ולמרות שלא נהגו כראוי היה צורך בכך שהעם יבוא אליו בדרישה למנות מלך במקומם (שמואל א' ח, א-ה). יהושפט מינה דיינים והזהיר אותם שלא לקחת שוחד (דברי הימים ב', פרק יט), ונחמיה המנהיג הפוליטי נאלץ לסלק את חפציו של אלישיב הכהן הגדול שעשה לו לשכה בתוך בית המקדש, ולסלק את בניו של אלישיב שנשאו נשים נוכריות.
מקורות אלה (וכך גם המעשה המובא בשו"ת חתם סופר לעיל) מלמדים שהמנהיגים הרוחניים הגדולים ביותר של עם ישראל התקשו לבער את הרע מקרבם כאשר היה מדובר בבני משפחותיהם. וממילא, היה צורך שמישהו מחוץ למערכת התורנית יעשה זאת, דהיינו המנהיג הפוליטי.
להבנתי, הדבר מטיל אחריות כבדה על נבחרי הציבור יראי השמיים לבקר את המערכת התורנית כאשר יש צורך. ושוב יודגש, אין הכוונה לביקורת על אופן פסיקת ההלכה, שבוודאי אין לה מקום. אלא ביקורת במקרים שבהם המערכת התורנית לוקה בחוסר יושר או באי הקפדה על ההלכה בעצמה.
דוגמה לכך היא סמכות שר הדתות להדיח רב שסרח. להבנתי, חובתו של שר הדתות למלא את תפקידו בעניין זה, והימנעות מכך איננה ברוח התורה אלא להפך, פוגעת ברבנות ומאפשרת שחיתות.
סוגיה חשובה הנגזרת מהאמור לעיל היא התופעה החמורה מאוד שבעשרות רשויות מקומיות לא מכהנים רבנים במשך שנים רבות (ראו דו"ח מבקר המדינה בעניין זה). להבנתי, מצב זה איננו תוצאה של מעורבות הפוליטיקה ברבנות אלא להפך, היעדר מעורבות מספקת של הפוליטיקה בעניין. בפועל, רק מפלגות חרדיות, אשר המונהגות דווקא בידי רבנים, עוסקות בעניין ואלה משום מה מעדיפות את חוסר המעש, שמביא להזנחה ולשיתוק של הרבנות. ממילא הפתרון הוא מעורבות רבה יותר של הציבור הציוני-דתי ואף המסורתי שידרוש מנבחריו לפעול לשינוי מהיר בעניין.
לסיכום, מדינת ההלכה שאנו מתפללים לכינונה כוללת יחסי גומלין מורכבים בין רבנים ופוליטיקאים. יחסי גומלין אלה כוללים מצד אחד שמערכת המשפט תהיה על פי התורה, ומצד שני סמכות של הציבור למנות רבנים מוסמכים כהבנתו וכן סמכות לבקר את הרבנות במקרה של כשלים. לפיכך, הפתרון איננו בהפרדה בין הרבנות והפוליטיקה אלא בהגברת העניין של הציבור בעולם הרבנות ובהסדרה של היחסים בין הפוליטיקה והרבנות ברוח התורה.

מתוך העיתון בשבע