אגרת תקנ"ה – דורות של "עיקבתא דמשיחא" | הרב שלמה לוי | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חיים שלמה בן לאה

1637

5 דק' קריאה

"וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אף על פי שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד. אמר על זה רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא", ואמר על עצמו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב-רב, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום, סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מ"מ לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עוה"ב עצמו".

אזכה לשבת בצל הגללים של החמור
במסכת סנהדרין (דף צח: שבפרק חלק), ישנם דיונים עמוקים ומורכבים אודות הגאולה ודרכי הופעתה בעולמנו. חכמים דנים על תקופתה מאד מיוחד ומורכבת "עקבתא דמשיחא" שהגמרא (סוטה) מתארת את אופייה ומורכבותה של תקופה שאחת הנקודות העמוקות שבה 'חוצפא ישגא' (=החוצפה תגדל).
"אמר עולא: ייתי (שיבוא) המשיח - ולא איחמיניה (ולא אראנו. כלומר, שלא יבוא בזמני). וכן אמר רבה: ייתי (שיבוא) - ולא איחמיניה (ולא אראנו). רב יוסף אמר: ייתי, (ורצוני לראותו), אף אם אזכי רק דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה (אפילו אם אזכה רק לשבת בצל הרעי של חמורו)".

עולא ורבה, שני אמוראים מרכזיים בעולם התלמוד, מגיעים למסקנה מאד ייחודית שיבוא משיח, אך בקשתם לא להיות באותו הדור שיבוא משיח צדקנו. מפני מה לא רצה רבה להיות בדור של משיח? בשאלה זו נתקשה גם תלמידו "אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא, למה אינך רוצה לראותו? אילימא משום שחושש אתה מחבלו של משיח - הרי אין לך מה לחשוש היות והכלל התלמודי אומר, והתניא: שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח - יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר - הא יש בך תורה, והא יש בך גמילות חסדים, ואם כן, אל לך לחשוש מחבלי משיח! אמר ליה: אף על פי כן, חושש אני שמא אחטא, ויגרום החטא שלא אנצל, למרות זכות תורה וגמילות חסדים שבידי.
מה מייחד את הימים בתקופת 'חבלו של משיח'? רש"י מבאר את 'חבלו של משיח' - "פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל האומות, איזו צרה באה בארץ בימיו שאתה אומר לא אחמיניה". האירועים שאנו נחווה ונפגוש אותם באחרית הימים ערב הגאולה יהיו רעים ומרים, מסעי הצלב, האינקוויזיציה, גירוש ספרד, ובדורנו, השואה הנוראה, פחד גדול מפני האירועים המזעזעים והנוראים האלה, לכן, ביקש רבה לא להיות שם.
טעמו של האמורא עולא אינו מופיע בגמרא ואולי בדרך הצעה ניתן לומר, שרבה חשש מהצרות הגשמיות שיפקדו את האומה, ועולא חשש מפני הצרות הרוחניות שיפקדו אותנו בימי 'חבלו של משיח'.
לעומת זאת, רב יוסף קיבל על עצמו בשמחה להיות בדורו של משיח, 'אף אם אזכה רק לשבת בצל הגללים של חמורו'. רב יוסף עצמו היה מוכן לראות בחבלי משיח, שלא כחכמים אחרים שאמרו 'יבוא ולא אראנו' בגלל חוזק חבלי משיח הרוחניים, אשר בודאי יבואו כאשר תגברנה התביעות החומריות של האומה, כי במשך הגלות הוזנחה הנטייה החומרית הרבה מאד, כדי להתמודד נכון בגלות, אך כעת היא נחוצה מאד. הנטייה אל החומר חשובה ונכונה, כמו גוף האדם שזקוק לחומר ולרוח יחדיו, אך חומריות שמתפרצת ללא גבולות וללא בקרה, יכולה להיות שלילית ומסוכנת. אך כאשר היא באה מעומק החיבור בין הקודש, היא מוכנה להיות חלק מהופעת האור האלוהי בעולם.
הישיבה בצל הגללים מרמזת על הצורך להתמודד עם הקשיים היותר גדולים בעולם חומרי וצרכיו מול עולם הקדושה, ואף אם יצטרך רב יוסף להגיע למפגש חריף מאד של המפגש עם הפסולת, הנטיות הגסות שהן חרפת האדם והן עושות 'צל' ומחשיכות את המאורות הנובעים ממקור הקדושה של תורה ודעת אלוהים, ביקש רב יוסף לשבת שם, ובתוך החשכה ידליק את הנר מצוה והתורה אור, ומעט אור דוחה הרבה חושך, ייהפך גם הרע לטוב והקללה לברכה, כי יסוד הכשרת דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות החומרים והגסים ביותר לשם הטוב והקדושה המיוחדת לישראל.
בזוהר (בראשית) "במתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא (=בבית המדרש של במשיח נאמר), מאן דלא הפיך מרירא למתיקא (= מי שלא הופך מר למתוק) , וחשוכא לנהורא (=וחושך לאור), לא ייתי הכא (=לא יכנס בהיכלו של משיח)". רב יוסף היה אומר על אמו לפני שהייתה מגיעה: "איקום מקמי שכינתא דאתיא" (=אקום לפני השכינה שבאה), רב יוסף היה מזהה את המהלכים שהם בדרך לפני שהם קורים והיה מבין את מעלתם. כך לשבת בצל הגללים של החמור, נבע מתוך ההבנה שהחזרתם של חיי החומר לאומה, הוא תהליך חשוב שבסופו הוא יתאזן הדבר ויביא ברכה גדולה לעולם, לכן, ההבנה של רב יוסף שההעדר הקדושה בחיי האומה בפרק זה של החיים הלאומים יביא איתו מערכת גדולה של חילון אבל בסופה, התפתחות גדולה של חיים מתוקנים ומאוזנים של קודש וחול החיים בכפיפה אחת. רב יוסף שהיה עיור יכול לראות בראייה פנימית את התהליכים הגדולים שיפקדו את האומה, וההבנה "שעין בעין יראו בשוב ד' ציון" העין החיצונית תזדהה עם העין הפנימית ויתגלה העולם המתוקן.

ממשיך הרב באיגרתו:

"מה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי, כי נאמר גם כן באברהם אבינו ע"ה: "ונברכו בו כל גויי הארץ", ואמר (מר) שאוה"ע לא חשבו ח"ו לאברהם אבינו שהוא כמותם, - יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל. ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כ"א ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם. ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם-שמים מתקדש ורב שלום וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון-העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ".