הוי דן לכף זכות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

837

14 דק' קריאה

פגישה עם הרב מרדכי שטרנברג שליט"א
אבקש לספר לכם על פגישה שהייתה לי עם הרב מרדכי שטרנברג שליט"א ביום ראשון בביתי. אני רוצה להקדים, אנחנו קרובי משפחה, אשתו של הרב מרדכי היא בת דודה שלי. הרב מרדכי בא להציג לפני את דעתו על המצב הרוחני של הציבור ושל הציונות הדתית. אנהג כמנהג בית הלל שהיו משמיעים את דברי בית שמאי לפני דבריהם, וכמנהג בית הלל שהיו מביאים את דברי בית שמאי בצורה מדויקת כפי שבית שמאי התכוונו. לאחר השיחה הקשבתי לשיחתו של הרב מרדכי שדיבר בפני ישיבת תל אביב כדי להבין היטב את מבטו על המצב הרוחני של הדור.
הרב מרדכי אומר: אמנם אנו נמצאים בתהליך של גאולה, קיבוץ גלויות וישוב הארץ, אבל בזמן האחרון יש תהליך של התרוקנות רוחנית, הקודש אינו מקור החיים של הכול. רוחות רעות מנשבות, רוצות לקעקע את היסוד, גופים חיצוניים ופנימיים פועלים בתוך ישראל, הם חודרים גם לציונות הדתית וגם בה ניכרים כבר תופעות של רפורמה. אנשים הולכים להתפלל ומקיימים מצוות, וגם חיים חיי תרבות חילונית, והאמונה כבר אינה עצם החיים. המצב הוא בכי רע כי הנגע מתפשט ומתרחב ומערער את היסוד, את הקודש. לכן צריך כעת להתרכז ולרכז את כל הכוחות, לזעוק ולהתריע, וראשית כל להבין את גודל הסכנה, את עומק הבעיה.
זה התפקיד של מפלגת "נעם".
הוא דיבר מעומק הלב, מתוך דאגה עמוקה. הרב מרדכי מרגיש שהבית בוער וצריך לצעוק ולקרוא בשם ד'. לאחר שהרב מרדכי תיאר לפני את המציאות כפי שהוא רואה, אני הייתי המום. אמרתי לו, לא ידעתי שהפער בינינו כל כך גדול. אני רואה את המציאות לגמרי אחרת, אנו בתהליך נפלא של גאולה, הכול מתקדם, קיבוץ גלויות, ישוב הארץ, חזרה בתשובה, הישיבות גדלות. וזה לעומת זה עשה אלקים - יש גם חולשות שצריך להתמודד איתן, אבל התמונה בכללות היא חיובית, ההתקדמות נפלאה.
ההסתכלות של הרב מרדכי נובעת ממקום של יראה גדולה, חרדה גדולה מכל פגם בשלמות. השאיפה הגדולה לשלמות לא יכולה לסבול כל חולשה, ומפחדת מהתנועות החדשות שמתפשטות ומרופפות את האמונה.

שתי דרכים שונות להסתכל על המציאות
אמרתי לו שזה מזכיר לי את המחלוקת בין ריש לקיש לר' יוחנן בגמרא בסנהדרין. הגמרא (סנהדרין קיא, א) אומרת:

"לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק". אמר ריש לקיש, למי שמשייר אפילו חוק אחד.

כלומר, הפסוק אומר: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק" (ישעיהו ה, יד), אפילו מי שלא שמר רק על חוק אחד יהיה נידון בשאול - גיהנום. אמנם מדובר על אדם שמקיים את כל החוקים, ורק חוק אחד החסיר, על זה הרחיבה שאול נפשה, פערה פיה. נופלים לשאול אם מחסרים חוק אחד. לשון רש"י: "למי שמשייר אפילו חוק אחד מלשמרו - נידון בגיהנום".

אמר לו ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד.

כלומר, ההפך, תסביר את הפסוק כך: רק אם לא שומרים על אף חוק אז "הרחיבה שאול נפשה", אבל אם חוק אחד שומרים, כבר ניצולים מהשאול.
ר' יוחנן הסביר את הפסוק בדיוק הפוך. חוק אחד כבר מציל. לא חיסרון של חוק אחד מפיל לגיהנום אלא חוק אחד מציל ממנו. רש"י מפרש את דברי ר' יוחנן: "אין הקב"ה רוצה שתהיה דן את ישראל כל כך לכף חובה".
יש המשך בגמרא:

"כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה". אמר ריש לקיש דברים ככתבם

כלומר כך יהיה לעתיד, אחד מעיר ושניים ממשפחה ימלטו מן הצרות שיהיו בעתיד.

אמר לו ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי.

הקב"ה לא אוהב הסתכלות כזו, אלא:
אחד מעיר מזכה כל העיר כולה, ושניים ממשפחה מזכים את כל המשפחה כולה.
רש"י מפרש: "בשביל חסיד אחד שבעיר אקח את כל העיר כולה". שתי הסתכלויות שונות. אתם יכולים לראות שמחלוקת זו כבר קיימת בין ריש לקיש לר' יוחנן. קיימא לן שבמחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן חוץ משלושה דברים, וזה לא אחד מהדברים האלו. כאן ההלכה כר' יוחנן.
כפי שאמרתי, המבט הזה של הרב מרדכי נובע מיראה גדולה ומדאגה אמיתית מהרוחות הרעות החודרות גם לציונות הדתית כפי שהוא רואה. ואולם זו ראיה ביקורתית חריפה, ומפני ראיה זו הזהירנו מו"ר הרב צבי יהודה פעמים רבות. הוא היה חוזר על דברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית שאמר על חורבן בית שני:

שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשבו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ד', שהוא צדוקי ואפיקורס... הקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

הנצי"ב מדבר על האבות שהיו ישרים, על הדרך שאברהם אבינו התנהג עם אומות העולם, עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היה עמם באהבה וכו'.
תמהתי מאוד על דבריו של הרב מרדכי, איך אפשר להסתכל כך על הציבור בכלל ועל הציבור הדתי לאומי והתורני בפרט? זה ההפך ממה שלמדנו אצל הרב צבי יהודה זצ"ל. ההפך מדרכו של מרן הרב.

חיבור וניתוק מהנצח
אני רוצה לקשור את מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן שהזכרתי, בדברי מרן הרב בישראל ותחיתו פרק כ. הרב אומר דברים עמוקים מאד, נלמד אותם:

כל נתיקה שבמערכי הלב מהקווים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד בין בציבור, הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו.

אם יש ניתוק כלשהו במערכי הלב מהשאיפות הכי גדולות, מהקווים העליונים הארוכים, מהאידיאלים הכי עליונים, התנתקות כלשהי של יחיד או של ציבור - היא 'מערערת את יסוד האושר' והתורה. הכול מתערער, זה המשפט הראשון.
המשפט השני:

גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה הרוח העליון המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעיין חיים הולך ומתגבר, מחייה דורות, מאשר תקופות ומיישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד, ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים.

המשפט הזה ארוך יותר. כאן הרב מציג את העמדה ההפוכה. אם יש חיבור כל שהוא אל הגודל, גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח עליון, שמאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, זה מעיין חיים. אחיזה כלשהי בקישור עם הנצח, מחייה דורות ומיישר דרך לעמים רבים.
הנצח הוא בלתי גבולי. כאשר פוגעים בנצח, זו פגיעה בלתי גבולית, כמו שאומר המהר"ל על הגמרא שמי שמזלזל בתלמידי חכמים אין רפואה למכתו (שבת קיט, ב). מסביר המהר"ל שהמכה נמשכת, נמשכת ונמשכת, אין לה רפואה, כי מי שפוגע בתלמידי חכמים פוגע בתורה, התורה היא נצחית, הוא פוגע בנצח, וממילא עונשו הוא נצחי. בנצח אין מעט והרבה, הוא בלתי גבולי. זאת אומרת שכל פגיעה בנצח היא חמורה מאוד, אין גבול לעונש על הפגיעה בנצח. זה מה שאומר הרב בהתחלה, קלקול קטן מערער את הכול.
אבל מאידך גיסא, כל התחברות אל הנצח זו התחברות אל הגודל שמעל כל גבול, וממנו נמשך שפע בלתי גבולי שמשפיע ומתקן ומתקן ומתקן, כי אין קטן וגדול בנצחיות.
כל הארה, גם בצורה כהה וזעירה שבאה מהרוח העליון המאוגד לאידיאליות המאושרה, יש בה מעיין חיים שמתגבר ומחייה דורות, מאשר תקופות, מיישר דרך לעמים רבים. קשר כלשהו אל הרוח העליון, מתקן את כל העולם, את כל הזמנים. מכיוון שקשר לבלתי מוגבל משפיע שפע בלתי מוגבל.
מה מלמד אותנו כאן הרב? הוא מלמד אותנו שגם הדברים הקטנטנים הם לא קטנים, אין נצח קטן. דבקות כלשהי בקב"ה היא גדולה ועצומה, מצווה קטנה היא עצומה ואדירה, ויש לה השפעה עצומה. כך כל התחברות, כל משהו של קודש מחובר לנצח ולמקום בלתי מוגבל. וגם להפך, אם אדם מנתק את עצמו במודע מהמקור העליון, זה איום ונורא. צריך להתייחס למעשים קטנים כמו למעשים גדולים בעבודת ה' ולראותם כחלק מן המגמות היותר עליונות.

דרך ההסתכלות הנכונה
ההסתכלות על הדור צריכה להיות שלמה, לראות את התהליכים החיובים הרבים ועם זאת לראות גם את החסרונות הטעונים תיקון במבט שלם, במבט נכון, במבט של עין טובה.
האור גדול לאין ערוך מדברים הטעונים תיקון. מידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות. מבט ביקורתי שרואה את הדור במידה רעה כל כך זו לא דרכה של תורה. על ההסתכלות בעין טובה אנחנו חוזרים וחוזרים הרבה הרבה פעמים. התורה מלמדת אותנו שהשפעת הטוב משמעותית וגדולה יותר מההשפעה ההפוכה. חז"ל מלמדים אותנו את היסוד הזה, וכן אומרת המשנה בסוף מסכת מכות (מכות כג, א):

אמר רבי חנניא בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו.

רש"י מסביר שהיחס הוא לא רק פי חמש מאות, אלא בלי גבול. במדת פורענות כתוב: "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות כ, ה) ובמדה טובה כתוב: "עושה חסד לאלפים", ואלפים לכל הפחות זה אלפיים, וכל שכן אם נקרא את הפסוק כפשוטו שמשמע אלפים רבים עד סוף כל הדורות. מידת פורענות היא רק עד ארבעה דורות ומידה טובה משפיעה לאלפים, אז אפילו אלפיים זה פי חמש מאות מארבע, אבל הפער יכול להיות גם הרבה יותר גדול אם "אלפים" זה אלפים רבים.

והמשנה מוסיפה: "רק חזק לבלתי אכול הדם", התורה אומרת שאם אדם לא אוכל דם הוא מתברך בברכת חזק:

ומה דם שנפשו של אדם קצה ממנו

אדם לא אוהב לאכול דם. ואף על פי כן התורה אומרת לנו שאם אדם לא יאכל דם, הוא מבורך בברכת חזק:

גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, על אחת כמה וכמה שיזכה לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

אדם התאפק ולא נכשל בעריות, התגבר ולא נכשל בגזל. לכאורה הוא לא עשה שום דבר חיובי, אלא רק נמנע מלעשות מעשה שלילי! הוא לא קיים מצווה, לא הוסיף קדושה לעולם, הוא רק נמנע מעבירה. ובכל זאת, כיון שהוא התאמץ על זה ולא נכשל, הוא זוכה לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל העולם.
תארו לעצמכם, אדם גלש באינטרנט דרך הסמארטפון וקפצו לו תמונות לא צנועות, והוא התאמץ וחסם אותן - אז הוא זוכה לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. למה מגיע לו כל כך הרבה שכר על הדבר הזה? אלא שחז"ל מדייקים בדבריהם ואומרים: "גדולה מידה טובה". אדם מתקרב לריבונו של עולם, מתאמץ להתקרב לריבונו של עולם וזה עצום, זה יוצא מהכלל. תעשו חשבון כמה פעמים ביום אדם מתאמץ לעשות דברים טובים וכמה פעמים נכשל, אפילו אם לא נאמר אחד לחמש מאות, אלא אחד כנגד אחד - ירבו המעשים הטובים כהנה וכהנה.

איך צריך להסתכל על מצב הציונות הדתית?
האם נכונה האמירה שהציונות הדתית נמצאת במצב של משבר? האם חודרת לקרבה איזו רוח רעה שמתפשטת ומתפשטת, כמו ריקבון שמתפשט?
אני רואה את הדברים אחרת, אני רואה שהישיבה גדלה השנה וגם בשנה שעברה, ולא רק הישיבה שלנו, כל הישיבות. כמה וכמה גופים ביקשו אישור להקמת ישיבה חדשה, כנראה שיש תלמידים. כמו כן, אנשים חוזרים בתשובה ומתקרבים. יש גם התמודדויות, יש דברים שצריכים להתגבר עליהם, יש חולשות, אבל להסתכל במבט שרואה שהמצב איום ונורא, לומר שיש כאן דיאגנוזה של מחלה מסוכנת שמתפשטת וצריך לצעוק?
ואף אם נאמר שצריך לצעוק, אז איך צועקים זו גם כן שאלה. נגיד שבאמת התעוררה בעיה חמורה מאוד, אתה חש שהבית בוער, מה אתה מציע לעשות?!
אני שומע אמירה: "ראשית כל שיבינו את הבעיה", אף שעוד לא מציעים פיתרון. לפני כמה שנים באה אלי קבוצה של אנשים ששייכים לכיוון של הר המור, והראו לי מצגת על הבעיות במשרד החינוך, תכניות לימוד של עמותות רפורמיות או קרובות לזה. מראים לי עוד דבר, ועוד דבר, כעשרים דקות. גמרו להציג לפני את הדברים ואז שאלתי אותם, מה הפיתרון, אתם רוצים שנעשה פגישה עם אנשי משרד החינוך לראות איך לתקן - לא, הם ענו, באנו להראות את הבעיות. אמרתי להם שאני לא מדבר עם אנשים שמחפשים חסרונות, אני מדבר עם אנשים שבאים לתקן.
אבל אני אספר לכם יותר מזה, הם שלחו חוברת, בחוברת הזו היה דף אחרי דף עם צילומי הסכמים עם ארגונים רפורמיים, תמונות של נצרות וכדומה שהיו במשרד החינוך. אשתי, הרבנית, לקחה את החוברת הזו ונפגשה עם האחראי על תכניות הלימוד במשרד החינוך, הביאה לו את החוברת ואמרה לו - תראה מה עושים כאן במשרד החינוך. הוא הסתכל בדף הראשון, ואמר שזהו סיפור מלפני 12 שנים, זה לא מעכשיו וכבר לא קיים בתקופה שלנו. ועוד סיפור לא נכון, ובדף השלישי יש הסכם שאי אפשר להפר אותו, לא אנחנו עשינו אותו, ולהפר אותו כרוך בקנס גבוה מאוד אבל הוא יגמר תוך כמה זמן ולא יחודש. ככה עברו על עוד דף ועוד ודף, לא נמצא דבר אחד אמיתי!
אני לא יודע, האם לשם שמים מותר לחפש כל מיני חסרונות, בלי לברר ולשאול... כמה פעמים דיברתי איתם, אמרתי להם: אם יש לכם טענות תבואו להיפגש עם אנשים, תבררו. אם אתם באמת צודקים, צריך לתקן את זה. אסור כמובן להיות אדישים, אסור שיהיו תכניות במשרד החינוך שלא מתאימות לתורה ומנוגדות לה.
יש כאן גישה שלשם שמים לא כל כך חייבים בדיוק לדייק בדברים, אפשר לפרסם מודעה בלתי מדוייקת. לדוגמא: מפרסמים שבעיתון 'הארץ' כתוב שנפתלי בנט אמר פעם משפט כאילו לטובת הלהטבי"ם, אז כמובן כל מפלגת "ימינה" נפסלת בגלל המשפט הזה. למה לא תפרסמו גם את כל מה שכתבו ב'הארץ' על בנט? עשרות כתבות על כך שבנט מכניס הדתה. בכל ארבע השנים שהיה במשרד החינוך, 'הארץ' נלחם בו.
אנשים ישרים בני תורה, צריכים להראות את כל התמונה בשלמותה. נכון, יש חיסרון וצריכים לתקן, אבל ההסתכלות הזו שאם יש חיסרון או ספק חיסרון זה הורס את הכול היא לא הדרך. אפילו בספק חיסרון - ספיקא לחומרא ופוסלים את האדם? זאת לא הדרך. אנו לא יכולים להסכים עם דרך כזו. צריך להסתכל בעין טובה ובהסתכלות שלמה.
במשך חודשים ושנים, משמיצים ופוגעים בנפתלי בנט, בשעה שהוא בעל מידות תרומיות ויש לו עין טובה. אני מחזיק מזה מאוד מאוד, עין טובה זה המבט הבריא. ר' יוחנן בן זכאי שואל איזו דרך טובה שידבק בה אדם, ר' אליעזר אומר: "עין טובה" (אבות ב, ט). נפתלי מסתכל בעין חיובית על אנשים, גם על הפוגעים בו הוא לא מדבר דברים לא טובים, אי אפשר לשמוע ממנו מילים לא טובות, והמידות זה היסוד של המצוות. הוא מאוד משתדל לחזק את הישיבות, והוא אדם עם כוחות ועוצמה, יש לו יכולות גדולות. אז להשחיר אותו בגלל שהוא לא אמר בדיוק כמו שמדברים בישיבה...
כמובן, הרבה פעמים התקילו את בנט. הוא לא התכוון, התקשורת תפסה אותו במילים, תמיד תופסים במילים, בצלאל (הרב פנה לשר התחבורה בצלאל סמוטריץ' שישב לידו) כמובן גם כן בעל ניסיון בדבר הזה. אתה אומר מילה, מתכוון למשהו אחד ואנשים מעוותים את הדברים לכיוון אחר. אם רוצים לעוות את התורה, יש בתורה המון מקומות שאפשר לעוות, לדוגמא: "ועבדתם אלהים אחרים" (דברים יא, טז), הפסוק שאנו אומרים כל יום ב"והיה אם שמוע", ואדם שרוצה לעוות משמיט את הרישא ומביא רק את הסיפא, ואומר שכתוב בתורה לעבוד אלוהים אחרים. רק מה שכתוב בתורה ולא שום דבר שלא כתוב בפירוש. כמו כן נאמר: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" (שם ד, כח), כתוב בתורה דברים כאלה במפורש! תצטט את זה, אח"כ תגיד שבישיבות אומרים "ועבדתם אלהים אחרים" כל בוקר. תשמיט את המילים שבהתחלה ואת המילים שבסוף. אתה איש אמת?
זו לא הדרך של בני תורה! יתכן שאנשים הרחוקים מתורה מתנהגים בצורה מקולקלת שכזו, אבל בני תורה צריכים לדייק בדברים, ויחד עם זאת גם לחפש פתרונות ולא לחפש רק חסרונות, הרב צבי יהודה היה קורא לאנשים כאלה "אגודת מחפשי חטאים".
אתה מרגיש שיש בעיה, אז צריך לראות איך פותרים אותה ולא איך מחריפים אותה. צריך לדבר בצורה משכנעת. אתה לא יכול לצעוק צעקות ויותר להרחיק מאשר לקרב. אמרתי לרב מרדכי שאני לא בטוח שהדרך שלכם מקרבת יותר מאשר מרחיקה, אתם צריכים לבדוק את זה, זה לא כל כך בטוח. אני לא יודע את מי המילים האלו מקרבות. אולי זה מחזק את אלה שחזקים שמרגישים שהם מצויינים וכולם מקולקלים, וזה נותן להם הרגשה טובה. אני לא יודע אם זה מקרב מישהו, לא יודע...
גישה כזאת מושכת אנשים שיש להם אופי של יראה וחששות ופחדים, וכל דבר קטן מפחיד אותם. זה לא החינוך שקיבלנו מהרב צבי יהודה זצ"ל. אנו חונכנו להיות מאמינים גדולים, להיות בטוחים שרבש"ע מנהל את עולמו, הקב"ה טוב וכל הזמן משפיע טוב לעולם, העולם הזה הוא עולם טוב, עולם חיובי, עולם שכל הזמן מתקדם, מתקדם במהלך גאולתו ובמהלך שלמותו, התהליך מתקדם בכל יום. זו ההסתכלות האמונית שקיבלנו ולמדנו בישיבת מרכז הרב אצל הרב צבי יהודה זצ"ל. ריבונו של עולם הוא המנהיג את עולמו, לא אחרים. כל הרוחות שמנשבות הן גם כן לטובה, רק שצריך לדעת איך לטפל בהם, אין דבר שאינו לטובה.
הרב לימד אותנו איך להסתכל על רוחות הכפירה. בזמנו הרוחות לא היו פחות מסוכנות מהרוחות של היום, והרב ראה בהן מהלך של ירידה לצורך עליה, שבר של הדרך הלא מושלמת כדי לבנות בניין יותר שלם. כך הרב ביאר את המשבר הרוחני הקשה בזמנו.
אני רוצה לספר לכם, הביאו לי הקדמה של הרידב"ז לספרו בית דוד, והוא מביע את צערו על ירידת הדור בדורו, ארבעה דפים! הוא מספר על כל הקלקולים, הירידות והנפילות של הדור. לא יכולתי לקרוא את זה! הנחתי את זה בגניזה. זו אותה תקופה של הרב, והרב הסתכל על כל המציאות אחרת.
הרידב"ז היה בקשרי ידידות עם הרב, אבל הייתה מחלוקת חריפה ביניהם על היתר המכירה ועל מצב הדור. אחרי שנפגשתי עם הרב מרדכי, חשבתי שאני מייצג את הרב והוא את הרידב"ז. כך כנראה הייתה הפגישה ביניהם, הרב אמר לרידב"ז: "מיניה ומיניה יתקלס עילאה" וגם אני אמרתי כך לרב מרדכי.
על פי דרכנו, גם עליהם אנחנו מלמדים זכות. יש להם תפקיד - לצעוק ולהזהיר מפני הרוחות הרעות המשחיתות. על כל דבר הצריך תיקון צריך לצעוק, להסביר או לחנך - לא להיות אדיש. אבל המבט הכללי הוא עין טובה, להסתכל על עם ישראל ולראות איך הוא מתקדם ובונה את עצמו.
למרות הגישות השונות אמרתי לרב מרדכי - למה לא נעבוד יחד בדברים המשותפים לנו, והם רבים מאד, למה נפרדתם לעצמכם מכל תלמידי מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, ואני פונה שוב לראשי ישיבת הר המור - בואו נעבוד יחד בדרך שלמדנו ממורנו ורבנו!

מקומה של הציונות הדתית
כעת אני רוצה לדבר על עוד נקודה אחת, לא בהרחבה אבל מאוד חשובה. על מקומה של הציונות הדתית בישראל.
הרב אומר באורות ישראל (פרק א אות א) שעם ישראל הוא התמצית של האנושות:

כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש... ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם, שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן.

בעם ישראל קיימת התמצית של כל התנועות שבעולם, כלומר כל תנועה רוחנית בעולם ובאנושות, יסודה הגרעיני בישראל.
באורות המלחמה (אות ו) מסביר הרב למה התכוונו חז"ל במאמרם: "אם ראית אומות מתגרות זו בזו - צפה לרגליו של משיח" (בראשית רבה מב, ד), מה הקשר בין העובדה ששתי אומות בעולם מתגרות זו בזו, ל"צפה לרגליו של משיח", יש מלחמה אי שם במזרח הרחוק, מדוע זה צריך לעורר צפייה לרגליו של משיח?
הרב מסביר שעם ישראל הוא אספקלריא של כל העולם, כל ערך וכל מעלה שיש באומות נמצאים בישראל בצורה מרוכזת מאוד, וכל אומה מופיעה את הערך המיוחד שלה, שיסודו בישראל, בצורה מפותחת, רחבה ומפורטת. כשהאומה מוציאה את הכוחות שלה מהכוח אל הפועל, זה חוזר ומוסיף לישראל.
המלחמות מבררות את הערך המיוחד של כל אומה שנלחמת על זכותה להתקיים. האומה מבררת את דרכה - למה היא רוצה להתקיים, מה המיוחד שבה, מדוע הערכים שלה הם כאלה חשובים שכדאי להילחם עליהם, וכך כתוצאה מהמלחמה מתפתחים הערכים והבירורים על היחודיות של כל אומה ואומה, וכפי שהסביר הרב ההשלמה של הכוח חוזרת לישראל ומופיעה בהם ביתר שלמות. לכן, אם ראית אומות מתגרות זו בזו, צפה לרגליו של משיח. ובלשונו של הרב:

ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכויות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כוח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבוא ויופיע במהרה בימינו.

אם כן, כנסת ישראל היא הלב שבאומות, ומהו הלב של עם ישראל?
בואו נראה ונלמד את דברי הרב באורות התחיה (פרק יח) הרב אומר:

שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ביניהם ניכרת היא ביותר בארץ ישראל.

מי הם שלושת הכוחות, אומר הרב:

הקודש, האומה והאנושיות.

ראשית כל הרב מסביר לנו ששלושת הכוחות הללו, הקודש האומה והאנושיות, הם:
שלושת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהן.
בכל אדם נמצא הקודש, הקישור החברתי שלו, והמוסר האנושי הכללי. הקודש האומה והאנושיות.
זאת אומרת, יש בישראל שלש מחנות עיקריים. הדתיים, הלאומיים, והליברלים. ושלושת החלקים האלו בעצם נמצאים בכל אדם. אני חושב שהמקור לדברי הרב נמצא במסכת אבות (פרק ג, משנה יד): "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", מדובר על כל האנושות, על כל אדם. על גבי זה: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום", חביבות מיוחדת יש לישראל. על גבי הבסיס של חיבה לכל אדם לאנושות, יש את ישראל, זו המדרגה הלאומית המיוחדת של ישראל, על גבי זה יש מעלה נוספת: "חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה", זו התורה. המשנה מלמדת אותנו על שלוש מדרגות: תורה, לאומיות, אנושיות, וכפי שכתב הרב מדרגות וכוחות אלו קיימות בכל בן אדם, הוא אנושי, הוא שייך לאומה, ופונה אל הקודש.
אומר הרב:

אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כל אחד את חברו ולשכללו... נניח בפיזורם ובמרידתם זה על זה.

אם המחלוקת בין הנטיות הללו, בין ההדגשים הללו תהיה מחלוקת חריפה ומופרזת, אנו נהיה אומללים, כדברי הרב. הרב אומר שבכל מחנה יש את שלושת הכוחות, אך כל מחנה מדגיש את התחום שלו, וחסרים בו שאר הכוחות והוא אף נאבק בהם. התפקיד שלנו הוא לאחד את הכוחות, צריכים לשאוף ששלושת הכוחות הללו יהיו מאוחדים, שכל אחד יבין שגם לכוח השני יש תפקיד.
באיזו תנועה אנחנו יכולים למצוא באמת את שלושת הכוחות האלו יחד?
כשאני מתבונן, אני חושב שהציונות הדתית היא זו שמאחדת את כל הכוחות הללו, דתיים, לאומיים ואנושיים. זהו הדגל הגדול והשלם של הציונות הדתית. חביב האדם, חביבים ישראל, וחביבים ישראל שניתנה להם התורה. אך מה שקרה בפועל זה שהציונות הדתית התפזרה והתפשטה לארבע רוחות השמים. אין מפלגה יהודית שאין בה מאנשי הציונות דתית. יש כאלה שרואים את זה כחיסרון, ויש כאלה שרואים את זה כמעלה. הביטו בבני הציונות הדתית שמשפיעים בכל המקומות, בכל מקום מבקשים אותם. אולם, אם לא נהיה מפוזרים, אם נאסוף את כל בני הציונות הדתית ונתאחד, נהיה הלב של האומה, נוכל להיות הכוח המאחד של כל הכוחות בישראל.
את מי אני מגדיר ציונות דתית? מי ששולח את בניו למוסדות החינוך של הציונות הדתית, לבתי ספר, לתלמודי תורה, לישיבות התיכוניות והקטנות. מי שאומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים עם או בלי ברכה, המשותף לכולם שמאמינים שאנו נמצאים בתקופה של תהליך אלוקי של גאולה, ופועלים בכל התחומים לקדם את עם ישראל בדרך גאולתו. אנחנו צריכים לשאוף למצוא את הדרך שכל בני הציונות הדתית יבינו שאם נתאחד סביב הדרך הגדולה שלנו - נוכל להיות הלב של האומה ולאחד אותה.
כך אני רואה את התפקיד של הציונות הדתית, לאחד את ישראל, ולקרב את ישראל לאבינו שבשמים.