הענוה והנהגת עם ישראל | הרב יעקב שפירא | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

501

3 דק' קריאה

בפרשות הקודמות, האריכה התורה בוויכוח שבין משה רבינו להקב"ה, משה נתבקש להוציא את ישראל ממצרים ומסרב, 'לא איש דברים אנוכי', 'ואני ערל שפתיים', ובתמיהה גדולה הרי משה רבינו כשרואה איש מצרי מכה איש עברי, התערב להצילו. משה רבינו מציל את בנות יתרו מהרועים, משה רבינו סר לראות את הסנה מדוע איננו אוכל. אולם כשנתבקש להוציא את ישראל ממצרים עומד בסירובו?!.

מבואר ברמב"ן על התורה (ד, יג) שסיבת סירובו הייתה מפני ענותנותו, 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. ובכל זאת הקב"ה אמר לו 'וזה לך האות.. תעבדון את האלוקים על ההר הזה' ומבאר ה'אור-החיים' הקדוש שהקב"ה אמר למשה: זה עצמו שאתה מסרב, הוא האות שאתה הוא השליח הנכון להוציאם ממצרים. והסבר הדבר כפי שכתב בספר 'רוח-חיים' לאבות, 'משה קיבל תורה מסיני', הר סיני נבחר לתת עליו את התורה מפני שהיה ההר היותר נמוך משאר ההרים. כדי לקבל את התורה זקוקים למידת הענווה וזה שאמר לו הקב"ה למשה "וזה לך האות תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - "כיון שהוא נמוך מאחרים.
מובא בחז"ל שאודות בעל גאווה אמר הקב"ה ש'אין אני והוא, יכולים לדור בכפיפה אחת'. דווקא משה, העניו מכל אדם, הוא שזכה למידה גדולה כזו של נבואה שאף אדם לא הגיע אליה חוץ ממנו.

'וענווים ירשו ארץ', כותב הרב זצ"ל שלזכות בארץ ישראל צריך למידת הענווה (מידות-הראי"ה, גאוה) כי הרי שם ההשגחה האלוקית היותר גדולה וכדי לזכות לה, יש להדבק במידת הענווה, ריחוק מגאווה שתוכל השגחתו להיות עמו. ומשום כך דווקא המלך נצטווה 'לבלתי רום לבבו מאחיו' - דווקא מידת המלכות צריכה לצמוח מתוך ביטול וענווה גדולה.

משה רבינו זכה ששכינה מדברת מתוך גרונו, וזה שאמר לו הקב"ה 'ואנוכי אהיה עם פיך'. תלונתו של משה הייתה 'מי אנוכי' וביארו במדרש שמשה התכוון לומר שהבטחת הקב"ה הייתה: "ואנוכי אעלך גם עלה" ואם כן, הקב"ה צריך להוציאם, ולא על ידי שליח, אמר לו הקב"ה 'ואנוכי אהיה עם פיך'. שכינה מדברת מתוך גרונו ובכך תתקיים ההבטחה ל'אנוכי', ובשעה שאדם מקבל את שליחותו מעשה איש ופקודתו, זוכה שנפשו מתרוממת ומקבל כוחות ותעצומות נוספים.

וזה לשון 'נפש-החיים' (בשער א פרק ד): 'וזה תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו חס ושלום מה אני ומה כוחי לפעול במעשי.. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבת ליבו שכל פרטיו מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת לא אתאבידו' ע"ש.
ענותנותו של משה הביאתו להתבונן בסנה ושם נאמר לו 'ויאמר משה, משה, ויאמר הנני' ורש"י בספר בראשית (לז יג) כותב כי הנני הוא לשון ענוה וזריזות. וכן הוא בפרשת העקידה ויאמר הנני -כך ענייתן של חסידים לשון ענווה לשון זימון. דהיינו, הסכמתו של משה באה מתוך ענווה ללא חשבונות נוספים ללא נגיעות אישיות (עיין עולת ראי"ה ח"ב עמ' קנט).

מידתו של משה רועה נאמן שעיניו וליבו רק אל צאן מרעיתו (אורות הקודש ג רא), שרוצה רק להשפיע ולא לקבל ומשום כך נקרא עבד נאמן (שם), ובעולת ראי"ה (ח"א עמ' ר"ב): "העבדות העליונה עולה על תואר בנים כמדתו של עבד ה' שנקרא בו משה רבינו". ושם, (ח"ב עמ' ק"ו): "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו הנהגת הציבור נקרא עבדות כמ"ש במסכת הוריות י. מצד התוכן החומרי של צרכי הציבור והוא שררה מתוך עול התורה והמצווה המוטל עליו בזה, ובשני אלו עסק משה רבינו" ע"ש.

שלושה משפיעים על הדור:
א. בעלי משמעת פשוטה המשפיעים על הדור ובתחילה עושים לשם קבלת שכר כדוגמת הלויים.
ב. צדיקים שעובדים עבדוה פנימית ועושים רצונו של מקום כדי לתת עוז לאלוקים כעבודת מתנה שלא ע"מ לקבל פרס כדוגמת הכהנים.
ג. תלמידיו של משה שעינם וליבם רק על ישראל עמו של ה', הם רוצים רק להשפיע ולא לקבל מאומה כדוגמת משה רבינו הנקרא משום כך עבד נאמן.
ועל כן שיאו של משה בפרשת בשלח, 'אז ישיר משה ויאמינו בד' ובמשה עבדו' וכמו שכתוב בספר 'צדקת הצדיק' (קנ"ד) צריך להאמין בעצמו שיש לד' יתברך עסק עימו וזה שכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו , שישים רבוא האמינו שד' יתברך חפץ בהם.