לא להזיז את הארון! מדוע? התשובה: הִנְנִי! | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

1287

3 דק' קריאה

בארון ובמשמעותו הרוחנית עסקנו ב'חמדת ימים' לפרשות תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל-פקודי תשע"ז.
ננסה גם בדברינו אלה לשפוך אור נוסף על כלי קודש מיוחד זה.
כאשר דוד המלך נאלץ לברוח מפני אבשלום בנו, הוא עמד בפני האתגר המיוחד שהנביא מתארו וז"ל:
(כג) וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר:
(כד) וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר:
(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ:
(כו) וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב' ט"ו).
הפסוק הראשון (כג) מתאר את גודל המשבר שעבר על דוד המלך ותומכיו. הבכי מבטא את גודל השבר, את האכזבה והתסכול מכפיות הטובה של הבן הסורר – אבשלום, וגם את כפיות הטובה של רוב עם ישראל, שתמך במרד אבשלום והפנה עורף לדוד, למרות שהעלה אותם מ'בירא עמיקתא לאיגרא רמא'. בכי זה מבטא גם את הפחד מן העתיד הבלתי צפוי לדוד ולמעט תומכיו, עם עזיבתם את הארמון, ואת המחסה של חומות ירושלים.
הפסוק השני (כד) צופן בחובו הפתעה מאוד חיובית לדוד. שני ראשי משפחות הכהונה, צדוק מבני אלעזר ואביתר מבני איתמר, הצטרפו לתומכיו. הם הביאו אתם "נשק" רב עוצמה, אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים. ארון זה הוא הכלי החשוב ביותר והיקר ביותר המופיע בפרשת תרומה. הארון מכונה בכתוב: "אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמואל ב' ו' ב). מקומו המיוחד של הארון בא לידי ביטוי גם בדברי הרמב"ן בהשגות למנין המצוות של הרמב"ם מצוות עשה לג: "ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה". כלומר, לשיטת הרמב"ן, רק עשיית הארון מנויה כמצוות עשה, משאין כן שאר הכלים, וז"ל: "ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה".
אם כך, דוד היה צריך לשמוח מאוד על ההתפתחות החשובה. ערך תמיכתם של שני הכוהנים הגדולים לא יסולא בפז והצטרפותו של ארון הברית הייתה מעניקה הילה של קדושה למחנהו. אף על פי כן, בשני הפסוקים הבאים (כד-כה) דוד מלמד אותנו לקח כפול לדורות:
ראשית, תקופת נדודי השכינה הסתיימה! דוד מבקש מצדוק, שיבחר בימי שלמה ככהן הגדול הקבוע לדורות (עיינו גם יחזקאל מ"ד טו), להחזיר את הארון למקומו משכנו הקבוע בירושלים.. ירושלים ורק היא, הינה המקום הקבוע להשכנת שכינה. מרגע שיבנה בית המקדש בירושלים לא תזוז שכינה מכותל מערבי, לעולם. לכן, גם בשממונה של ירושלים הר הבית בקדושתו עומד (רמב"ם ודלא כראב"ד).
שנית, דוד מפגין עוצמה אמונית יוצאת דופן. הוא מלמד את הסובבים אותו, כי אם מעשיו גורמים לו למציאת חן בעיני הקב"ה, הרי שהקב"ה יחזירו לכיסאו והוא יזכה להמשיך ולממש את חזון הפיכתה של ירושלים למרכז הרוחני והפוליטי של עם ישראל, לעולם. בלשון הכתוב: "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ". אומנם, אם הקב"ה לא חפץ בדוד ו/או במפעלו הרוחני והממלכתי, גם אז דוד מקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא פקפוק. בלשון הכתוב: "וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו". דוד משתמש בלשונו של אברהם הִנְנִי (בראשית כ"ב א). כשם שבהקרבת יצחק, שמשמעותו חיסול המשך דרכו של אברהם, אם זה רצון הקב"ה, אברהם מכריז: הִנְנִי, כך עזיבת ירושלים מבחינת דוד, היא הרס וויתור על חזונו וחלומותיו. אך, אם זה רצונו של הקב"ה, דוד גם הוא מכריז: הִנְנִי.

הבה נתפלל כי הקב"ה יצליח דרכנו הן כבניו של אברהם אבינו
והן כחייליו של דוד המלך חי וקיים, כדי שתפילתנו תתקבל, עלינו להכריז: הִנְנִי
ואולי נזכה שוב לנוכחות שכינה, שבאה לידי ביטוי גם בנוכחותו של הארון.