מנהיגות | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וילך

קטגוריה משנית

1770

5 דק' קריאה

"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" (דברים לא, ז). "ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך" (דברים לא, כג).

רש"י (בפסוק ז): "כי אתה תבוא את העם הזה" - ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור (סנהדרין דף ח.).
מדברי רש"י נראה שמשה רבנו אמר את דבריו ליהושע על דעתו בלבד, והקב"ה בא וסתר את דבריו, ולכאורה נראה שדברים אלו משתלבים היטב עם דברי הגמרא במסכת מגילה דף לא: דמשנה תורה דהיינו ספר דברים "משה מפי עצמו אמרן", וכאן במקרה זה שמשה רבנו בא להדריך את יהושע היאך להנהיג את עם ישראל, הקב"ה לא הסכים עם דברי משה, ואמר ליהושע לא להשמע לדבריו לנהוג על פי דעתן ועצתן של הזקנים, אלא להיפך להנהיגם בעל כרחם.
אבל באמת דברי הגמרא הללו תמוהים מאוד, וכי איך אפשר לומר ש"משה מפי עצמו אמרן", הרי זה נגד ברייתא מפורשת במסכת סנהדרין דף צט. "תניא אידך, כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, זהו כי דבר ה' בזה"?
ונראה שהתוס' במסכת מגילה חשו בסתירה זו, ולכן פירשו בד"ה משה מעצמו אמרם. וברוח הקודש, ע"כ.
כדי להבין את דברי התוס' בהבדל שבין הדברים שמשה מעצמו אמרם ברוח הקודש במשנה תורה, לבין הדברים שמשה רבנו אמר מפי הגבורה בארבעת הספרים הראשונים, יש לעיין בדברי רבותינו האחרונים.
המגיד מדובנא כתב בפתיחה לספרו 'אוהל יעקב' על ספר דברים בזה הלשון: והנה שאלתי את פי מו"ר הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא זצוק"ל, מה ההבדל בין התורה הקדושה ובין משנה תורה, ואמר לי כי הארבעה ספרים הראשונים היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה, אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום, וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא"כ בעת אשר דיבר הנביא אל העם, כבר היה נעתק ממנו הדיבור האלוקי, כן היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה רבינו עליו השלום בעצמו.
ודומה לזה כתב המהר"ל בתפארת ישראל פרק מג. ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה אשר בה גם הדיברות השניות ובין שאר התורה. במסכת מגילה (ל"א ב) אין מפסיקין בקללות. וקאמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כוהנים, אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין, ואין בכך כלום, מאי טעמא? הללו מפי הקדוש ברוך הוא נאמרו, ובלשון רבים נאמרו, והללו משה מפי עצמו אמרן, ובלשון יחיד, ע"כ.
ואין הכוונה הזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות: הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה וכו'.
ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת, כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה.
ולפיכך כל דיבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מכל מקום היה כאילו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך ציווה השם יתברך, והיה השם יתברך נותן הדיבור בפיו. וכמו שכתוב בעשרה דיברות (שמות י"ט): משה ידבר והאלוהים יעננו בקול, וכך היה בכל דיבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדיבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו, כמו השליח שמדבר כאשר ציווה לו המשלח. וזה פירוש מה שאמרו חכמים קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם. כלומר, שלא היה השם יתברך נותן הדיבור בפיו, ע"כ.
רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים שער ג פרק יד כתב, אמנם מדרגת והשגת משה רבינו עליו השלום, כפי שביארנו, הוא גם כן עצם ענין היחוד דתיבת אחד דקריאת שמע, כפי שנתבאר שם, לכן הוא לא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ביחודו יתברך שמו. והיה הולך וגדול בזאת המדרגה כל עת עד שעלה בידו וזכה אליה קודם סילוקו מן העולם. בשלימות היותר אפשרי בכח האדם לזכות בעודו בזה העולם. כמו שמצינו במשנה תורה בפרשת והיה אם שמוע, שתחלה אמר לאהבה את ה' אלהיכם וכו'. ותיכף לו בפסוק שאחריו אמר בלשון מדבר בעדו ונתתי מטר ארצכם כו' שהוא הנותן והפועל. כי התבטל בעיני עצמו ממציאות כלל ורק השכינה לבד המדברת לכן אמר ונתתי. וזהו שאמרו זכרונם לברכה, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכמו שאמר הכתוב, "פה אל פה אדבר בו" ולא כתוב אליו, אלא בו בתוכו ממש, ע"כ.
מדברים אלו נראה שלדעת רבי חיים מוולוז'ין דברי משה רבינו במשנה תורה לא היו בדרגה פחותה של נבואה רגילה כשאר הנביאים אלא אדרבה במדרגה היותר גבוהה של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" בכך שהתבטל בעיני עצמו ממציאות כלל ורק השכינה לבד המדברת.
העולה מדברי תוס' והאחרונים, שלכל הדעות ברור, שכל דברי משה לא היו משל עצמו אלא דברי אלוקים חיים שנאמרו ברוח הקודש, בנבואה או במדרגה הגבוהה ששכינה מדברת מתוך גרונו, אם כן קשה על פירוש רש"י היאך מפרש שמשה אמר ליהושע לשמוע לעצת זקנים, והקב"ה דחה את דבריו, ואמר לו לא לשמוע להם, משום שדבר אחד לדור, הרי דברי משה גם הם דברי הקב"ה?
ונראה לי שמן ההכרח לומר שגם רש"י לא בא לפרש ולומר שמשה אמר את דבריו מעצמו ממש, והקב"ה דחה את דבריו, אלא ודאי שגם דברי משה הם דבר ה'. רש"י בא להסביר לנו על פי דברי הגמרא בסנהדרין, שהתורה נקטה באופן זה שמשה רבינו נתן עצה אחת ליהושע איך להנהיג את עם ישראל, והקב"ה הוסיף עצה נוספת, כדי ללמדנו אורחות חיים, שלמנהיג דרושות שתי התכונות גם יחד, ואחת ללא השניה עלולה להיות הרת אסון. מנהיג יחיד שאיננו נוטל עצה מאחרים ובמיוחד מהזקנים חכמי הדור עלול להפוך מהר מאוד לרודן הרודה בעמו ועושה מעשים שלא ייעשו, לכן השיא משה רבינו ליהושע עצה טובה, שלא ישתרר על הזקנים, אלא יטול מהם עצה ויעשה מעשה על פיהם, אמנם עצה זו הגם שהיא חשובה ונכונה במקרים רבים, גם היא לבדה עלולה להיות הרת אסון, אם המנהיג יפסיק להנהיג, ויהפוך להיות תלוי לחלוטין בזקנים שיהפכו גם הם להיות מנהיגים, וכשיש יותר מדבר אחד לדור, פירוש יותר ממנהיג אחד, זה יכול לגרום למחלוקת גדולה, וסכנה גדולה שחלילה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז יז), ולכן בא הקב"ה והוסיף על דבריו של משה עצה נוספת ליהושע, שיש מקרים בהם אסור למנהיג ללכת אחרי דעות אחרים גם אם הם זקנים, כשלדעתו הם אינם הולכים בדרך הרצויה, ואז עליו להיות מנהיג יחיד, מוביל והחלטי, ליטול מקל ולהכות על קדקדן באופן מטאפורי, ולהוביל את הזקנים ואת העם כולו בדרך הישר.
נמצאנו למדים מדברי התורה הקדושה שני כללים חשובים במנהיגות שאינם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. א. עבודת צוות, לשתף את אנשי הצוות, לשמוע את דעתם ועצתם ולעשות מעשה על פיהם במקרים רבים. ב. להשאר המנהיג המוביל היחיד. לא להגרר אחרי הצוות תמיד, אלא לשקול בפלס מתי לקבל את דעתם ומתי להתנגד לדעתם ולהוביל אותם ואת כל העם בדרך הישר, כדי להגיע אל היעד ואל המטרה הנכספת.