360
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אנחנו מסיימים את חודש תשרי, ירח האיתנים, חודש מזכך, חודש מטהר, חודש מרומם, חודש מקדש, התעלינו בחודש הזה מעלה מעלה. את שמחת תורה חגגנו השנה באופן אחר. השנה השמחה התפשטה לרחובות, לחצרות, לבתים, והתרחבה בכל המרחבים. הייתה שמחה מיוחדת. כנראה שכך סיבב הקב"ה שתהיה שמחת התורה בשנה זאת. בישיבה ברוך ה' חגגנו יחד עם אברכים ובוגרים שגרים ביישוב, מתחת לבית המדרש וברחבי הרחבה של חדר האוכל. הייתה התרוממות מאד גדולה. מסתמא כך היה בכל המקומות ובכל הבתים. את הכוח הזה, ההתעלות הזאת שזכינו בחודש הזה, בע"ה נמשיך מכאן והלאה לשנה הזאת הבאה עלינו לטובה.
בריאת העולם במידת הגבורה
התחלנו מחדש את ספר בראשית: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". התורה משתמשת בשם 'אלקים'. חז"ל אומרים שאלוקים זו מידת הגבורה ללמדך שהעולם נברא במידת הגבורה. מקורו של העולם, גבוה ורחב לאין ערוך ממה שהעולם בעצמו. ריבונו של עולם הוא המקור של הבריאה. המציאות הגדולה, הרחבה, הבלתי גבולית, מצטמצמת ומופיעה במסגרות, וכך אנחנו רואים בלשונה של התורה, מידת הגבורה, מידת הגבולות, לעשות מסגרת. התורה אומרת:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א, א–ד).
הקב"ה עשה הבדלה. מקודם היה הכול ביחד האור והחושך. גם ביום השני יש הבדלה:
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ (בראשית א, ז)
מקודם לא הייתה הבדלה, לפני כן 'הבכוח' היה כולל את הכול. מציאות אחת שכוללת את כל המציאות כולה באופן היותר גדול ויותר שלם. אנחנו אומרים שהקב"ה ברא יש מאין. מקודם לא היה כלום, ועכשיו נוצר יש, היש הזה הולך ומתפתח, הולך ומתרחב, בהתחלה יש רק דומם, אחר כך צומח, אחר כך יש בעלי חיים. בהתחלה בעלי חיים יותר פשוטים, כמו דגים, אין להם רגליים בכלל, אחר כך העופות יש להם שתי רגליים ולא ארבע, אחר כך הבהמות, אחר כך האדם, הבריאה המשוכללת האידיאלית שבעולם. יש כאן מהלך של התפתחות ממדרגה למדרגה עד שהעולם מגיע להופעה שלמה.
במבט עמוק יותר, המציאות היא אחרת לגמרי. האין הזה שממנו נברא העולם הוא המציאות הבלתי גבולית. ומתוך הבלתי גבולי הזה, הולכת ונבראת בריאה שהיא מוגבלת, והגבולות לאט לאט יותר נחתכים, ומבחינתנו הדברים יותר מתבררים ומשתכללים.
המקור של הבריאה הוא אין סופי. מקור שמכיל את הכול, ולא התפרטות. כאשר המציאות הולכת ומתפרטת, מצד אחד היא מופיעה בצורה יותר משוכללת ומצד שני נוצרים הבדלים. כשיש לאדם וחוה שני ילדים, כבר מתחיל להיות מתח ביניהם. כשנעשים שני המאורות הגדולים, יש תחרות, אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד. ההתפתחות עושה גיוון, שוני והבדלים, ובעצם יש כאן התפרטות מכל הגודל המיוחד שהיה במקור. יש לזה שני צדדים. צד אחד שיש עוד הופעות יותר ויותר מפורטות, ומצד שני יותר מצומצמות, ובעלות גבולות, ויש פערים, ויש הבדלים, יש יותר חשובים ופחות חשובים וזה יוצר מתחים בין חלקי הבריאה. זה עניינה של הבריאה, להתפרט ולהתפרט ואחר כך להופיע את היחד הזה, השלמות הזאת בכל ההתפרטות של ההופעה של הבריאה. זה המושג שהקב"ה ברא את העולם במידת הגבורה.
העולם הוא משהו מיניאטורי של המקור שלו. וכל מה שקורה בעולם הזה, יש השלכות על המקורות היותר עליונים. פעולותיו של האדם בעולם הזה, יש להם השלכות ומשמעות עמוקה מעבר למה שרואים בעיניים הרגילות. זו נקודה ראשונה, היחס בין העולם לבין מקורו. העולם נברא במידת הדין, מידת הגבורה, בשם 'אלוקים', שהעולם מגיע לשלמות מופיע שם ה' אלקים - שה' הוא האלקים.
תשובת רבי יצחק
רש"י מביא את דברי המדרש:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
הטענה של אומות העולם 'לסטים אתם', זו טענה שעולה בכל הדורות. גם בדור שלנו טוענים: הרי יש כאן עוד אומה, וגם לה מגיעות זכויות, למה אתם תופסים מקומות שאחרים יושבים בהם? גם בהסכמים שעושים עכשיו עם האמירויות נזכר שיש זכויות לגיטימיות של העם הפלשתיני, וצריך להתחשב בזכויות האלה. לכן התורה פתחה ב"בראשית ברא אלוקים", אנחנו אומרים לאומות העולם שהקב"ה ברא את העולם והוא נתן את ארץ ישראל למי שהוא רוצה. העברנו את האחריות מעלינו אליו.
אבל עדיין האומות יכולות לטעון שזה לא צודק, יש כאן עם, מה אפשר לעשות איתו. העומק של העניין שרבי יצחק מבאר לנו שיש בעל הבית לעולם, הוא אדון העולם, הוא ברא את העולם, וכל העולם קיים רק על פיו והתפקיד שלנו לגלות לעולם כולו שיש בורא עולם והוא האדון של העולם. הראשון שקרא לקב"ה אדון היה אברהם אבינו. כולם ידעו שהעולם קיים ונברא וכנראה שיש בורא עולם, אבל אברהם היה הראשון שקרא לקב"ה אדון של העולם. צריך ללמד את העולם כולו שהקב"ה ברא את הבריות כולן ובחר בעם ישראל להיות לו לעם, ובארץ ישראל שתהיה לעם ישראל. התפקיד שלנו הוא להגיד לאומות העולם, שקיומו השלם, המתוקן והמאושר של העולם תלוי בזה שעם ישראל יהיה בארץ ישראל. זה מה שאמר רבי יצחק, שהתפקיד של ישראל לבאר לאומות העולם את הדבר הזה. וכל עוד שהדבר הזה לא יבואר, כנראה שאומות העולם יתלוננו שעם ישראל ליסטים. וראשית כל, אנחנו צריכים להשתכנע בדבר בעצמנו.
לכן התורה פותחת בספר בראשית, עד החודש יהיה לכם, שיש עם ישראל ויש ארץ ישראל וכל המצוות כולן ניתנות לעם ישראל בארץ ישראל.
האדם שותף עם הקב"ה במעשה בראשית
נתבונן בעוד נקודה בפרשה שלנו. הקב"ה ברא את הבריאה כולה ונזר הבריאה הוא האדם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א, כו-כז).
מה שמייחד את האדם מכל הבריאה כולה הוא ה'צלם אלוקים', שיש לאדם כוח בחירה, כוח רצון. כוח הרצון של האדם הוא בלתי מוגבל, האדם יכול לרצות ואין הגבלה לרצונו. הבחירה היא בחירה חופשית, יכול לבחור מה שהוא רוצה, לרצות מה שהוא רוצה, אבל המימוש הוא מוגבל. יש אנשים שיש להם יותר מרחב של אפשרויות לממש את רצונם, יותר כישרונות, וכוחות בריאים ויכולות. יש אנשים שיש להם פחות. אבל כל האנשים הם בעצם מוגבלים במובן מסוים, אבל כוח הרצון הוא בלתי מוגבל. אדם יכול לרצות ולבחור לשאוף לטוב השלם ביותר. זה הדבר שבזה האדם דומה לריבונו של עולם. הקב"ה חופשי בבחירתו. כל מה שהוא רוצה הוא גם יכול לממש. עניינו של האדם, עם הרצון שלו, הוא להיות הבריה המרכזית, ובו תלוי קיומו של עולם. כמו שאומר הפסוק "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). בידי אדם לקיים את העולם, ולעשות אותו הכי טוב, הכי משוכלל והכי מתוקן, אבל בידי האדם גם היכולת להרוס, הוא יכול להביא מבול לעולם. התורה אומרת "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע ובחרת בחיים". בידך ליצור עולם, ובידך גם להפוך. אתה יכול להיות שותף לקב"ה במעשה בראשית.
חז"ל מתבטאים כך, במסכת שבת קיט:
אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו", אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכַלו'.
ביחד, הקב"ה וישראל משלימים את העולם. כשאדם אומר ויכולו בערב שבת יש בחינה מסוימת שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, כי כל עניינו של העולם הוא להופיע את הקב"ה בעולם. כל העולם כולו עניינו ההופעה האלוקית, כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, ואז העולם מתקיים. כשאדם בא ואומר "וַיְכֻלּוּ" הוא מגלה את ריבונו של עולם בעולם, ונעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.
הדיינים שותפים לקב"ה בסדר העולם
יש עוד מאמר חז"ל דומה לזה (שבת י.):
כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת נעשה שותף של הקב"ה במעשה בראשית.
יש דין אמת ויש דין אמת לאמיתו. יש דיין שמקבל את מה שהעדים אומרים, לא בוחן אולי העדים לא מדייקים, אלא אומר: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל אם היה מתבונן יותר, היה רואה שיש מספר דברים שהם לא אמיתיים. כשאדם דן דין אמת לאמיתו, פירושו של דבר שהמשפט יהיה גם מתאים למציאות. לא רק להסתמך על התנאים והכלים, החוקים והמסגרות שמשתמשים בהם, אלא בודקים אם הם מתאימים למציאות, לחקור יותר את העדים, אם מרגישים שמשהו לא מדוייק צריך לברר אותו. לא לומר אני לא נכנס לעומק העניין לפני ולפנים, ולהסתפק בכך שיש טוענים רבניים. 'דן דין אמת לאמיתו'. מחפש את האמת, ולא רק את האמת המשפטית אלא את האמת המציאותית. מי שדן דין אמת לאמיתו, עושה סדר נכון בעולם, שפלוני יחזיר הכסף שמגיע לאלמוני, והסדר הנכון הוא קיום העולם. השופטים נעשים בכך שותפים לקב"ה במעשה בראשית, בקיומו של העולם.
אנחנו אומרים בתפילה:
השיבה שופטנו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט.
מה פירוש "מלוך עלינו... בצדק ובמשפט" - אנחנו מבקשים שהקב"ה ישיב את השופטים, וכאשר השופטים ישפטו באופן הנכון, אז הקב"ה מולך עלינו בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. הקב"ה יחדש את המשפט הישראלי, משפט התורה, והשופטים ישפטו ויכוונו את עם ישראל באופן הנכון, מלכות ה' תופיע על ידם, על ידי הופעת המשפט. השופטים מוציאים לפועל את מלכות ה' בעולם, שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, במשפטו של העולם, בסדרו של העולם.
האדם מסוגל להתדמות לקונו ולברוא עולם
פרשת בראשית מלמדת אותנו יותר מזה. לא רק שהקב"ה ברא את העולם, וכעת העולם צריך להתקיים ובזה האדם שותף, אלא שנתן הקב"ה לאדם אפשרות גם ליצור את העולם. כל פרשה בתורה היא לא סיפורים, כל פרשה בתורה היא הדרכה. הקב"ה מלמד אותנו ללכת בדרכיו, להדמות אליו בכל מה שהוא עושה. פרשת בראשית מלמדת אותנו שהקב"ה ברא את העולם, אם כך, גם אנחנו שצריכים להידמות לקב"ה יכולים לברוא את העולם, ליצור יש מאין. היתכן כדבר הזה, אכן, זו גמרא מפורשת במסכת סנהדרין (סה: מתורגם):
אמר רבא: אם היו הצדיקים רוצים, הם היו בוראים את העולם, שנאמר: "כי עוונותיכם מבדילים בינכם לבין ה' אלקיכם.
רק בגלל העוונות יש הבדל, ולולי העוונות, עם ישראל, הצדיקים, היו יכולים לברוא את העולם.
רבא ברא אדם. שלח את האדם שברא לרבי זירא. ר' זירא התחיל לדבר אתו ולא ענה לו. אמר לו: אתה מאלו שנבראת על ידי חכמים, שוב לעפרך. ר' חנינא ור' אושעיא היו יושבים כל ערב שבת ולומדים ספר יצירה, והיו בוראים עגלה משולשת ואוכלים אותה.
בפוטנציאל, אם האדם יעשה את רצון ה' וידמה לקב"ה, ויהיה בכל ההתנהגות שלו דומה לריבונו של עולם, הולך בדרכיו, בקיום המצוות, במידות טובות, במעשים טובים, בדבקות בתורה, ויהיה צדיק יסוד עולם, יכול בעצם ברצון שלו להתחבר כביכול לרצונו של הקב"ה. נסביר את הדברים: הזכרנו מקודם שהרצון של האדם הוא בלתי גבולי, והיכולות שלו מוגבלות. והרצון של הקב"ה הוא בלתי גבולי, וגם היכולות שלו הם בלתי מוגבלות. כשאדם מכוון את רצונו כרצון ה', אז הרצון שלו נעשה רצון האלוקי, והרצון האלוקי יוצר. כשהרצון של האדם נעשה רצון אלוקי, ומתאים את רצונו לרצון הקב"ה אז הוא מסלק את ההבדלה של "עוונותיכם מבדילים בינכם לבין ה' אלקיכם'. והוא יכול להגיע למצב כזה של "אי בעו צדיקי בראו עלמא". על זה מדבר מרן הרב, באורות הקודש, חלק ג, עמוד סז:
השכל האלוקי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו.
ריבונו של עולם מיד יוצר מציאות. אבל בשביל הנבראים, הבריאה כבר קיימת, והם רק יודעים לצייר את מה שנמצא בפועל. ממשיך הרב ואומר:
הקרבה האלוקית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלוקי, ולפי ערך קרבתו האלוקית כך גדל כוח יצירתו.
ככל שמתקרבים לקב"ה יותר מתחברים אל השכל האלוקי. ובהמשך שם:
ההבדל העצמי בין ישראל לעמים, בשורש נשמתם, הוא ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו את המצוי.
השכל האנושי הרגיל יכול לראות רק את מה שנמצא, להבין אותו, להסביר אותו, להשתמש בו.
אבל סגולה אלוקית של שכל יוצר, זו הפליאה של סגולת ישראל, יש לעם ישראל סגולה של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליונות כזאת, שכל הבדל סוגי לא ידמה לו.
עם ישראל קרוב לריבונו של עולם, והשכל שלו יותר קרוב לשכל האלוקי. הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, כלומר יש באדם בחינה מסוימת של כביכול דמיון לריבונו של עולם, בצלם ובדמות ברא הקב"ה את האדם. והצלם זה ישראל 'אתם קרוים אדם'. לישראל יש את הפוטנציאל שהשכל שלהם יהיה שכל יוצר. וככל שהאדם מתקרב לריבונו של עולם, הרצון שלו יכול יותר להיות רצון יוצר.
נביא את דברי הרב במוסר הקודש, עמוד עב. הרב מתאר את השיא של השאיפות שאפשר לשאוף אליהם:
צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה.
אדם צריך להתרומם מהפרטיות שלו, ולשאוף שהעולם יוושע, ולא רק העולם הזה, אלא כל העולמות, שכל המציאות כולה, תתרומם ותתעלה.
ישועת הכלל היותר גדולה שהיא עלית העולמות והנשמות כולן התלויות בהם, יתעלו מעמקי הרע והתוהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבוא להיות דומה לקונו.
אדם יתעלה למדרגה כזו עד שיהיה ממש דומה כביכול לבורא עולם.
שיהיה בורא עולמות במאמרו וברצונו. ומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים 'ותגזור אומר ויקם לך', זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד שיתפשט בכל מילוי הנשמות כולן.
מה שאנחנו רואים אצל צדיקים עליונים, מיוחדים, שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, זו התנוצצות קטנה מאור העתיד. העולם כל הזמן בשאיפה להתקדם, עד שהעולם יגיע למצב כזה, שהאדם ידמה לקונו, ויוכל ממש לשנות את המציאות הכללית, לא רק הפרטית. היום הצדיקים מתפללים על הפרט ואנחנו רואים שהתפילה פועלת. בדורות ראשונים ראינו הרבה פעמים שהתפילות פועלות, וגם בדורות האלה, אבל המגמה העליונה של העולם כולו שהוא יתעלה והאדם יגיע למדרגה כזאת שהוא כל כך קרוב לריבונו של עולם, שהוא ייעשה ממש שותף לבריאתו של עולם. זה גודל עניינו של האדם.
במקום אחר אומר הרב שכתוב 'וצדיק יסוד עולם'. כשאדם צדיק, אז הוא בצדיקות שלו דומה מעט לריבונו של עולם. בצדיק גדול מתקיים "ותגזר אומר ויקם לך", מקיימים דבריו באופן גדול. בצדיק קטן פחות. בכל אחד מישראל יש נקודה של צדיקות, ובנקודה הזו הוא פועל בעולם, אבל אין אחד מישראל שאינו צדיק. "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ". כלומר צריך כל אחד לדעת את הכוח הטוב שבו. ובכוח הצדיקות שלו, הוא בעצם פועל בעולם. זה עניינו של האדם, "בצלם אלקים עשה את האדם". זה מה שהפרשה שלנו מלמדת.
התחזקות בלימוד בתקופה מיוחדת
מתוך הגודל הזה שדברנו על מעשה בראשית, עניינו של האדם, ארץ ישראל ועם ישראל, נדבר על התכניות לתקופה הקרובה. התקופה לא פשוטה ומאתגרת מאוד, אבל אני יודע שלתלמידי הישיבה יש רצונות טובים. מי שבא לישיבה, רוצה לעלות בתורה, לעלות במידות, להידמות לריבונו של עולם. רוצה להתקדם בעבודת ה' שלו. עצם הרצון הזה יש לו מעלה עצומה. כל אחד נמצא במקום מאוד גבוה, בעצם העובדה שהוא קבע את השנים הבאות עלינו לטובה, לתקופה של עליה רוחנית, תקופה של לימודים והתעלות.
אנחנו נמצאים בתקופה כזאת, שאין את 'היחד' הזה, שמקל מאוד, היכולת ללמוד בחברותא בצורה מסודרת כמו שהיה אפשר בישיבה עד עכשיו, סדר השיעורים, הקשר עם הרמי"ם וכל האווירה, אבל יש הרצון, ומשתדלים כל אחד ואחד להיות כמה שאפשר יותר טוב. צריך כל אחד משתדל להיות חזק ברצון שלו להתקדם. כמו שבצבא, אומרים לחיילים אתם לא יכולים לעזוב את המחנה למשך 28 יום כדי לשמור, בוודאי אפשר לדרוש את זה מתלמידי הישיבה, שיש להם פוטנציאל של רצון וחשק. אם אנחנו נקבל על עצמנו תקופה ארוכה להיות בישיבה. שלב ראשון קפסולות יותר מצומצמות, בשלב השני נרחיב את הקפסולות, היחד יגדל. עצם העובדה שיודעים שאנחנו נכנסים לתיבת נח, ונמצאים בה תקופה ארוכה, יכולים לצאת מהתקופה הזאת אנשים אחרים. לכן אף על פי שיכול להיות שהתלמידים הצעירים לא רגילים לזה, ויש כאלו שהגיעו משיעור א', שבכלל לא רגילים להיות מחוץ לבית, אולם גם חיילים לא רגילים להיות מחוץ לבית, ואומרים להם אתם לא יכולים לצאת הביתה. יש סגר, לא יכולים לצאת קרוב לחודש. אני רוצה שכל אחד יכין את עצמו להיות תקופה כמה שיותר ממושכת בישיבה. להתמלא בתורה.
הטלטלה הזאת של הקורונה, תעשה שינויים בעם ישראל, שאולי בהתחלה לא נראה אותם, היא יוצרת זרעים של שינויים גדולים בעם. את השינויים האלה אנחנו צריכים להוביל, בכיוון של הקודש, בכיוון של האור, בכיוון של התורה. כל אחד בישיבה צריך לשאוף שהמילוי שלו יהיה מילוי כזה שהוא יוכל אחר כך לפעול להופעת אור ה' בעולם. לא רק ללמוד בשביל עצמו, אלא ללמוד כדי ללמד, כל אחד מחויב ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת. לא כולם מתאימים להיות מלמדים, אבל לכל אחד יש משפחה, ויש סביבה, ויש מקום עבודה, והוא צריך לשאוף לא רק להיות יהודי טוב לעצמו, שקם והולך להתפלל, התקופה של הישיבה היא תקופה בסיסית, שאחר כך צריכים להמשיך ולהתעלות, מתוך היסוד הזה של התקופה בישיבה, צריכים לשאוף להיות פועלים בעולם, להופיע את אורה של תורה. וכשיש שאיפות יש סיעתא דשמיא להגשים אותם. כשרוצים הרבה, מספיקים הרבה.
אני רוצה לאחל לכולכם חודש טוב ומבורך, וממש מתגעגע לתלמידים, נזכה שבקרוב נוכל להשתחרר מהבידוד והמסכות, ונלמד מהמסכות, שהקב"ה רוצה שאנחנו נהיה פנימיים ולא חיצוניים. כשאדם מתפלל עם מסכה לא רואים מה הוא עושה בפנים, איך הוא מתפלל, אז התפילה שלו נהיית יותר אישית, לא חיצונית, יותר עמוקה. אחרי שהיא עמוקה ופנימית, אפשר להוציא אותה גם החוצה ולגלות. מכל מצב צריכים לראות מה המעלה שלו ולהשתמש בו. חזק ונתחזק, חודש טוב ומבורך ושבוע טוב.
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
איך ללמוד גמרא?
לקום מהתחתית של התחתית
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
הלכות נתינה בפורים
איך עושים קידוש?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
