925
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ג-ו).
אומר הזוהר (וישלח קסז ע"ב):
הקב"ה סיבב שעשו יבוא לקראת יעקב, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ומתעטר בתפילתם. ובגלל הצרה, יעקב מתפלל לריבונו של עולם: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". בא וראה שאמר רבי שמעון: תפילת צדיק היא כתפילת רבים שעולה לפני ה', מפני שהיא כלולה מכמה פנים, היא רבת גוונים, והיא נעשית עטרה לקב"ה.
מלמד אותנו הזוהר שלתפילת רבים יש ערך מיוחד. בגלל שהם רבים וכל אחד שונה מהשני, וכל אחד מבקש באופן אחר, התפילה גדלה והופכת לתפילה ציבורית שמופיעה בכמה פנים ובכמה גוונים והיא נעשית עטרה לקב"ה. לתפילת יחיד אין המעלה הזאת, כי תפילת יחיד היא בעלת גוון אחד. יעקב אבינו לכאורה הוא יחיד, אבל יעקב אבינו הוא אביהם של ישראל והוא כלל ישראל.
הגמרא אומרת במסכת ראש השנה (לב:) לגבי פסוקי הזיכרונות שלדעת רבי יוסי אפשר להזכיר בפסוקי הזיכרונות את הפסוק 'וה' פקד את שרה'. שואלת הגמרא: הרי אמרנו שאין מזכירים זיכרונות ופקדונות של יחיד? התשובה היא מפני ששרה אמנו לא נחשבת יחיד, היא אימם של ישראל.
האבות הם כלל ישראל. יכול להיות שיש גם גדר כזה של צדיקים נוספים שמנהיגים את האומה, שהם אביהם של ישראל. על כל פנים, תפילת ציבור היא תפילה אהובה על הקב"ה, ותפילתו של יעקב יש בה בחינה של תפילה ציבורית.
תכלית התפילה - קרבת ה'
אמרו חכמים: למה היו האמהות עקרות? כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. יש לנו מזה לימוד חשוב. התפילה היא לא אמצעי להבריא מהצרות כמו שנראה במבט ראשון, אלא העמידה לפני ה', התפילה והצעקה, היא עצמה המטרה שמקרבת אותנו אל הקב"ה.
אומרים חז"ל שאם אדם התפלל ולא נענה ישוב ויתפלל, שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". הקרבה לא הייתה מספיקה ולכן הצרה לא עברה, אז תחזור ותתפלל. ממשיך הזוהר (שם עמוד קס"ח א') ואומר:
בא וראה: תפילת האבות קיימה את העולם. כל באי עולם מתקיימים על האבות וסומכים עליהם. זכות אבות נמשכת לכל הדורות, וקיום האבות זה קיום העולם, ויעקב שלם מכולם. יעקב הוא בחיר האבות, ובשעה שבאה צרה לבני יעקב, הקב"ה רואה את צורתו של יעקב ומרחם על העולם, ככתוב "זָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" (ויקרא כו, מב).
ממשיך הזוהר ומסביר לנו את ענייני התפילות:
יש תפילות מעולות באופן מיוחד, אחת התפילות זו תפילה לעני: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים קב, א). כאשר דוד ברח מפני חמיו, שאול, התבונן בתפילת עני המתפלל מתוך מועקה גדולה הבאה מעומק הלב הנשבר ומתבטל לפני ה'. תפילה זו מתקבלת תחילה. מה פירוש 'כי יעטוף'? העטופים, מלשון 'העטופים ללבן', המאוחרים. כשהעני מתפלל, כל התפילות האחרות נדחות מפניו והתפילה שלו נכנסת ראשונה. מה בין 'תפילה לעני' ו'תפילה למשה איש האלוקים'? לכל אחת המעלה שלה, אבל תפילת העני נכנסת ראשונה, שוברת שערים נעולים, פורצת פתחים ונכנסת לפני ה', מפני שאין לו כלום, ככתוב "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כו).
כשמתפללים מעומקא דליבא, מתוך צעקה, מתוך כאב, זו תפילה פנימית אמתית שפורצת מבפנים, והקב"ה מקבל אותה.
וכתוב: 'שמוע אשמע צעקתו' 'ולפני ה' ישפוך שיחו', כי מתרעם על דינו של הקב"ה, מפני שהוא כל כך סובל וכאילו ריבונו של עולם גרם לו את הסבל הזה. אף על פי כן, כיוון שהוא מתפלל מעומקא דליבא, הקב"ה אוהב את התפילה הזאת יותר מכל תפילה אחרת, והיא חביבה ביותר לפני ה', וזו תפילתו של יעקב אבינו. גם דוד אמר 'תפילה לעני כי יעטוף', עשה את עצמו כעני, למרות שהוא מלך, כי ידע שתפילה של עני מתקבלת.
כלומר כשאדם מתפלל מעומקא דליבא והתפילה מתפרצת מתוכו, זאת התפילה האהובה על הקב"ה, זו תפילתו של יעקב אבינו שיודע איך להתפלל, כמו התפילה שאנחנו רואים בפסוקים שקראנו:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ, קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה... הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ (בראשית לב, י-יג).
ממשיך ואומר הזוהר (שם קס"ח ע"ב):
יעקב אבינו מזכיר: אלוקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק. אברהם מימין, יצחק משמאל והוא ביניהם. כך ראוי לבוא, מכוח האבות.
אנחנו באים להתפלל מכוחם של האבות. כך אנחנו נוהגים בתפילת שמונה עשרה. אנחנו פותחים את התפילה, ואומרים: 'אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', הפתיחה הזאת מאוד חשובה. אנחנו אומרים בכך: אנחנו בנים של אבותינו, ובזכותם יש לנו זכות עמידה כביכול לפני הקב"ה. כך נוהג גם יעקב שמזכיר את אברהם ויצחק.
מתוך הודאה על הטוב אפשר לבקש בקשות
סדר התפילה הוא לפתוח בשבחו של מקום:
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ (בראשית לב, יא).
יש כאן גם שבח וגם תודה, וכך צריך לפתוח את התפילה. ראשית כל, להזכיר את כל הטובות של הקב"ה ואז אפשר לבקש. אם אדם לא מכיר ומודה לקב"ה על כל הטובות שהטיב אתו, מה הוא מבקש עוד טובות? עלינו לזכור את הדבר הזה באופן אישי וציבורי.
ברוך ה', אנחנו נמצאים בדור גדול. דור של חזרה לארץ ישראל, של הקמת המדינה, וזכינו לחזור לכל רחבי ארץ ישראל המערבית. אם נדע להודות על כל הטובה הגדולה הזאת, נקבל עוד טובה. עדיין לא כל ארץ ישראל בידינו, ועדיין יש בתוך ארץ ישראל עיכובים והפרעות, אבל קודם צריכים להודות על הטובה הגדולה הזאת שהקב"ה נתן לנו. זו לא טובה פרטית, אלא טובה לכלל ישראל. אם כל שומרי התורה והמצוות, ידעו להודות לריבונו של עולם על כל הטובות, אז אפשר לבקש עוד. אנחנו לא יכולים לבקש גאולה שלמה, משיח, בית המקדש וקיבוץ גלויות, אם אנחנו לא מודים על כל הטוב הגדול הזה שכבר קיים. זו ההדרכה של יעקב אבינו.
וצריך לפרט את הבקשה:
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.
יש כאן שיעור בהלכות תפילה שאנחנו יכולים ללמוד מיעקב אבינו.
גיד הנשה – כנגד יצר הרע
בפרשה שלנו אנו מצווים במצוות לא תעשה מתרי"ג מצוות, מצוות גיד הנשה:
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ... וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב, כו; לב–לג).
אנחנו יודעים כמובן, שאנחנו מצווים על מצווה זו לא מפני מה שקרה ליעקב, אלא על פי משה רבנו במעמד הר סיני שאז נצטווינו בכל המצוות. במשנה במסכת חולין (ז, ו), יש מחלוקת תנאים אם גיד הנשה נוהג גם בבהמות טמאות או רק בבהמות טהורות. תנא קמא אומר שרק בבהמות טהורות, ורבי יהודה אומר שאף בבהמות טמאות, שהרי גיד הנשה היה בזמן יעקב, ועוד לא היו בהמות כשרות ובהמות שלא כשרות. תשובת חכמים היא שמצוות גיד הנשה ניתנה בסיני, ורק נכתבה כאן אצל יעקב, ולכן נוהגת רק בטהורות. נפקא מינה לדינא, שאם אדם יאכל גיד הנשה של בהמה טמאה ויש בגידים בנותן טעם, לרבי יהודה שאומר שנוהג גם בבהמות טמאות, יעבור בשני לאוין.
אומר ספר החינוך שטעמה של מצוות גיד הנשה היא לזכור שגם אם יהיו לנו צרות במשך הדורות, וחס וחלילה יהיו קשיים ועשו יכביד עלינו, ואנחנו נסבול ממנו, נדע שכמו שקרה ליעקב, כך בסופו של דבר, נתגבר ונצא מכל הצרות.
הזוהר (וישלח, ק"ע ע"ב) כותב:
'והוא צולע על ירכו', יש בזה רמז, כשישראל בגלות, סובלים כאבים וצער וצרות. כאשר יאיר להם היום, תהיה להם מנוחה. ועל זה נאמר 'ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו'.
רוצה הזוהר להגיד, שגם אחרי שנעבור את כל הצרות, ונצא מהם, נזכור את הצער שהיה לנו. זה גם מצער וגם משמח. מצער שנזכרים בצרות, ומשמח שיצאנו מהם. ממשיך הזוהר:
כאשר עלה השחר, אז יתגבר יעקב, כי כוח המלאך נחלש, שאין לו שליטה אלא בלילה. ועל כן נאמר 'ויאמר שלחני נא כי עלה השחר'. כי כעת אני נמצא בידך, והוא צריך לבקש רשות מיעקב. כי כשעלה השחר, יעקב שולט, והוא צריך שיעקב ישחרר אותו.
ממשיך הזוהר:
גיד הנשה, אסור אפילו בהנאה. ולמה נקרא גיד הנשה? שהוא מנשה ומדיח בני אדם מעבודת בוראם. גיד הנשה בירך, זה המקום של יצר הרע. המלאך לא מצא מקום בגופו שיוכל להתגבר עליו, כי כל איבריו היו חזקים, מה עשה? 'ויגע בכף ירך יעקב', נגע בגיד הנשה, דהיינו ביצר הרע, כי משם בא יצר הרע לבני אדם. לכן אמרה תורה "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".
כל האיברים של האדם רומזים על דברים רוחניים. איברים טובים ממשיכים טוב, איברים שהם ההפך, ממשיכים ההפך. אם אדם אוכל גיד הנשה הוא מחזק את יצר הרע. ממשיך הזוהר:
באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, וכנגד שס"ה ימים בשנה. ויש יום אחד בשנה, שהוא כנגד גיד הנשה, זה תשעה באב כנגד המלאך הרע. על כן אמרה תורה "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", לא כתוב גיד הנשה, אלא "את גיד הנשה", לרבות תשעה באב, שלא יאכלו בתשעה באב, שהוא היום שכנגד גיד הנשה. "ויאבק איש עמו" בכל ימות השנה, ולא מצא מקום להתגבר, ורק ביום אחד, שיש בו את החולשה הזאת של יצר הרע, שזה תשעה באב, נגזר עלינו חורבן בית המקדש, ומי שאוכל בתשעה באב, כאילו אוכל גיד הנשה.
כך אומר הזוהר.
עובדיה הנביא מסוגל להתמודד עם עשו
אנחנו ממשיכים בדברי הזוהר על ההפטרה. אומר הזוהר (שם קעא, ע"א):
הנבואה כאילו באיברים, בדמות הרוחנית, בשפע האלוקי, בפנימיות, הנבואה באה מהמקום של נצח והוד. מהמקום של הירכיים, והנביאים כשהם מתנבאים, אינם יכולים לעמוד, חוץ ממשה רבנו שהוא במדרגת אספקלריא מאירה, והוא יכול לקבל את דבר ה' כשהוא עומד ולא מתעלף ונופל על פניו. שאר הנביאים לא. זה נובע מהנקודה החלושה של "הוא צולע על ירכו", שתתוקן בעזרת ה' לעתיד לבוא. כל הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גר שבא מצד עשו, ועמד על בוריו בעניין של עשו, ולא נחלש מכוחו.
נאמר בהפטרה על אדום "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" (עובדיה א, ב). בגלל כל הרעות שעשה לישראל, הוא ירד וירד ויסבול עד שיתקיימו הפסוקים:
וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (עובדיה א, יח).
הגמרא במסכת סנהדרין (לט:) אומרת:
אמר רבי אבא: גדול מה שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא נאמר 'מאוד' (אלא רק 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה'), ובעובדיה כתוב 'מאוד' ('ועובדיה היה ירא את ה' מאד'). אמר רבי יצחק: מפני מה זכה עובדיה לנביאות? מפני שהחביא מאה נביאים במערה, שנאמר: 'ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה', ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה'. ולמה החביא חמישים במערה אחת, וחמשים במערה השנייה? למד זאת מיעקב אבינו, שנאמר: "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
ועוד אומרת הגמרא בסנהדרין (שם):
"חזון עובדיה כה אמר ה' אלהים לאדום", מאי שנא עובדיה לאדום? (מדוע דווקא עובדיה ניבא על אדום) אמר רבי יצחק: אמר הקב"ה: יבוא עובדיהו שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, מי הם? זה אחאב ואיזבל, וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא.
איך קוצצים את היער - משתמשים ביער עצמו, לוקחים עץ, שמים אותו בתוך הברזל בגרזן וקוצצים מינה וביה. לכן עובדיה שהיה גר אדומי, הוא היחיד שמעיד את הנבואה הזאת על עשו. עשו ממשיך בכל דורות, עד שביום ההוא יתקיים "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה". הנבואה הזאת נתנה דווקא לעובדיה, מצד שהיה צדיק, והיה ירא ה' מאוד, והיה לו את הכוח הזה.
יש כאן רמז. אמרנו שהנבואה נחלשה בגלל מה שקרה ליעקב. אנחנו עדיין לא שלמים. עדיין יש איבר אחד שבו יצר הרע, שעדיין לא מתוקן לחלוטין, וזה מחליש את הנבואה, 'והוא צולע על ירכו'. אבל עובדיהו שהיה ירא ה' מאוד, ושמר על הנביאים, היה לו כוח להתמודד עם עשו שמחליש את הירך.
הזוהר ממשיך:
במשך הדורות אנחנו פוגשים שיצר הרע, שהוא עשו, שהוא המלאך הרע, מנסים להחליש, וכיוון שאי אפשר לפגוע בתורה בעצמה, אז מנסים לפגוע בתמכי דאורייתא, כדי שלא יתמכו בתורה, ואם אין תומכים לתורה, אז התורה אינה יכולה להתקיים. וכמו שאמרנו, צריך התגברות על הנקודה הזאת, לנצח את כל החולשות הללו עד שנגיע לעתיד לבוא. "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל".
התבוננות בתולדות יעקב – צרות או התגברות
כשאנחנו מסתכלים על כל התולדות של יעקב, אפשר להסתכל בשתי דרכים. אפשר לראות שיעקב כל הזמן סובל. בורח מעשו, סובל אצל לבן עשרים שנה, בורח מלבן, ואז עשו בא לקראתו, כאשר מגיע כבר לארץ ישראל מתמודד עם מעשה דינה, עד שנולד יוסף שהוא כל כך ציפה לו - יוסף נעלם. כל חייו צרות, ומבחינה מסוימת אנחנו רואים ביעקב כמומחה להתמודד עם צרות, שנאמר: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (תהילים כ, א-ב). כלומר הקב"ה, אלוקי יעקב, יתן לך כוח ויוציא אותך מהצרות, כי יעקב הוא זה שמתמודד עם הצרות ויודע לצאת מהן.
אפשר גם להסתכל אחרת. אפשר להסתכל על יעקב שהוא מצליח, נהיה עשיר גדול, מנסים להפריע לו, ותמיד הוא מתגבר. עשו מנסה להתנכל לו, ובסופו של דבר יעקוב מנצח. יעקב זוכה להעמיד שנים עשר שבטים, אברהם ויצחק לא זכו לזה. זאת אומרת, יעקב מצליח מאוד ובונה את בית ישראל. מתמודד ומצליח.
כשמסתכלים על תולדות היישוב שלנו, על השנים הראשונות בעיקר, היינו צריכים להתמודד עם הרבה קשיים. עיכובים מצד הממשלה שעוצרת אותנו בבניה וכדומה, וגם אינתיפאדה. כשהיינו נוסעים היו זריקות אבנים וסכנות מצד האויבים שלנו. לא הייתה תקופה שלא הייתה בה איזו התמודדות, איזה קושי או מעצורים שמכבידים מפריעים, והתחושה היא שכאילו לא נותנים לנו להתקדם. אני זוכר שבשנתיים הראשונות, כשנסענו לירושלים דרך רמאללה, בכל נסיעה דרך רמאללה, הייתה סכנה שיזרקו אבנים, וישברו את הזכוכיות ומישהו ייפצע. היה קשה, והתאספנו פה לחשוב מה אפשר לעשות. ראינו שהממשלה לא עוצרת את זה. היו אנשים שאמרו שאולי נצא לתקשורת ונאמר שהמצב קשה והממשלה לא בסדר. אמרנו, אנחנו לא צריכים להציג את עצמנו 'מסכנים', אנחנו נמצאים כאן, ומאוד שמחים במה שיש. אם נציג את עצמנו בצורה כזאת כמסכנים, היישוב לא יוכל לגדול, אנשים לא ירצו לבוא לכאן, אנחנו נפגע בעצמנו. אנחנו צריכים למצוא את הדרך איך להתמודד עם זה, איך ללחוץ על הממשלה שתהיה יותר תקיפה, והצבא יהיה יותר תקיף, אבל צריכים לראות את האור שיש במקום. בזכות ההסתכלות האופטימית הזאת, זכינו שתמיד המקום הזה היה מבוקש, אף פעם לא היו כאן דירות פנויות. לא בכל היישובים היה כך. אבל כאן תמיד היה רצון לבוא, יותר ממה שהייתה אפשרות לקבל. כך זה כשמסתכלים בעין חיובית.
כך גם אפשר להסתכל על יעקב אבינו, בחיר האבות. הוא התרומם מתוך כל הקשיים, לשלב עוד יותר גדול ונפלא. כל ההתמודדויות בנו אותו. גרמו שיתעלה יותר. הקשיים האלה, לא היו קשיים שמפריעים ועוצרים, אלא קשיים שבונים. זו ההסתכלות האופטימית, שאדם יודע להשתמש בכל קושי שהוא נפגש אתו, קושי פרטי או ציבורי.
היו לנו אחר כך עוד התמודדויות, כמו הריסת בתי האולפנה - ונבנינו מזה. נתנו לנו את 30 הבניינים שהם קצת יותר גדולים מהבניינים שהיו שם, ואת בית המדרש. עכשיו בונים את שלוש מאות יחידות הדיור שהבטיחו לנו תמורה על ההריסה. מכל קושי מרוויחים. זו צריכה להיות ההסתכלות, לא לפחד מהתמודדויות של קשיים.
הרב נריה – מקים עולה של תורה
אני רוצה לדבר כמה מילים על הרב נריה. היום היה יום הזיכרון שלו. זכיתי ללמוד בכפר הראה, כשמלאו עשר שנים לישיבה. כשבאתי לישיבת כפר הראה, הישיבה מנתה מאה ועשרים תלמידים. חוץ מהמדרשיה, היא הייתה הישיבה היחידה התיכונית בארץ ישראל.
הרב נריה, לא רק הקים את הישיבה, אלא הוא דחף להוסיף תורה בציבור שלנו. ובעיקר בנוער הציוני דתי. אחרי חצי שנה שהייתי בישיבה, הרב נריה החליט שצריך להקים ישיבה במירון, כי יש שם הרבה ילדי עולים שלא מטופלים. אחרי חצי שנה שהיינו בישיבה, אחרי פסח, הרב נריה שאל אותנו: מי מוכן לנסוע להקים ישיבה במירון? הרמנו יד, אמרנו כן. נסענו קבוצה של 15 תלמידים למירון, בלי לשאול את ההורים, למדנו שם בקבר של רבי שמעון בר יוחאי, וגרנו שם במשך ימי הקיץ, וכך הוקמה ישיבת מירון. צריכים להבין שלוקחים קבוצה מישיבה שהיא לא כל כך גדולה, זה מחליש את הישיבה, אבל הרב נריה רצה להרבות תורה.
אחרי שנתיים, הרב נריה מקים את ישיבת נחלים. שוב פעם לוקח תלמידים, מעביר אותם לשם, ומקים ישיבה מתחרה לישיבה שלו. אני מסתכל על זה מהמקום של ראש ישיבה, ויודע שזה מחיר גדול. כל ישיבה רוצה להיות הכי גדולה ומוצלחת, וצריכים להתמודד עם תחרויות, אז ליצור תחרויות?! אחרי כמה זמן היא שולח את ר' אריה בינה בינוסובסקי, שהיה ר"מ בישיבת כפר הרואה, לירושלים להקים עוד ישיבה 'נתיב מאיר'.
כך הרב נריה פרץ דרך שעשתה מהפכה בציבור שלנו. אחר כך המהפכה נהייתה יותר עמוקה, בזכותו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, הוא נתן את הגובה של המהפכה הזאת, אבל הרב נריה נתן את הכמות, את ההרחבה ואת הגדלות. הרב נריה היה אדם מיוחד, מאוד אופטימי ומפרגן, לכל מקום מוכן לעזור, מוכן להגיד מילים טובות, רואה הכול בעין יפה, הכול ברצון עצום לסייע. ארץ ישראל הייתה יקרה לו מאוד, ואת כל הקשיים שהיו בארץ ישראל הוא כאב בכאב עצום. יש לו זכויות עצומות. אני חושב שחלק מהתלמידים שלו נהיו ראשי ישיבות בהשפעתו. הוא דחף אותם לשאוף ללמוד תורה והם המשיכו ללמוד בישיבות, וכתוצאה מזה בוגרי הישיבה, פתחו עוד ישיבות, כמו כרם דיבנה שאנחנו הקמנו מתוך כפר הראה.
אדם אחד יכול לעשות הרבה. משתדלים, מתאמצים, מתייגעים ואפשר להגיע לתוצאות גדולות. צריך לשאוף, לרצות ולהבין את החשיבות של הדברים.
הסיפור על הקמת אולפנת רעיה
אני רוצה לסיים במשהו אישי. היום זה יום הזיכרון של אמא שלי זיכרונה לברכה. כשקמתי מהשבעה על אמי, נגשו אלי הרב פרוכט ואשתו ואמרו לי שהם מציעים להקים כאן אולפנה. הם אמרו שאין אולפנה תורנית, שהבנות הצנועות יכולות להרגיש בה טוב, ושלא יצחקו עליהן, ברצון שלהן להתפלל ולהיות צנועות בבגדים, לגרוב גרביים... אמרתי להם: יש לנו כאן ישיבה, לא נראה לי נכון להקים אולפנה ליד ישיבה, צריכים להקים את האולפנה ביישוב אחר, וסיפרתי שכבר שמעתי פעם מראש ישיבה אחד, שיש שם ישיבה ועל יד זה אולפנה, וזה לא כל כך טוב. אמרו לי: בכל זאת, מי יקים את האולפנה במקום אחר? וכאן אתם יכולים להקים את זה. אמרתי להם שזה לא נראה לי שייך בכלל. אז הם אומרים לי: חשבנו שיקראו לאולפנה על שם אמא שלך רעיה, והוסיף ואמר הרב פרוכט: לא סתם רצינו לקרוא על שם אמא שלך, ההורים שלי היו שכנים של ההורים שלך בתל אביב, ואמר: זה מגיע לאמא שלך, היא הייתה אישה חשובה מאוד בשיכון הפועל המזרחי. היא עשתה שלום בין אנשים, היו בשכונה שתי שכנות שרבו ואף אחד לא ידע מה לעשות עם המריבה הזאת, והיא הלכה בסבלנות מאחת לשנייה, והצליחה להשכין שלום. זה היה פלא גדול, וזו רק דוגמה אחת. חלק מההשקפה שלי על השכנת שלום ועל האחדות, זה ממנה. הלכו פעם קבוצת חברות לבקר אישה שהייתה מאוד חולה ושכבה בבית חולים, והיא אמרה: 'רק רעיה תיכנס', היא יכולה לשמח אותי, אחרות לא, זה מכביד עלי. אהבו אותה, הייתה בה חביבות, מגיע לה שיקראו אולפנה על שמה. נכנעתי.
ברוך ה', החששות שלי התבדו ואפשר לחיות בצוותא.
האם מותר לפנות למקובלים?
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך יוצרים את השבת ?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הכוח המיוחד של שבת שובה
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות שטיפת כלים בשבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות ספירת העומר
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן ה'תשס"ב
קדושים תהיו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | מוצש"ק ח' אייר תשס"ב
מנהגי אבלות בספירת העומר
הרב אליעזר מלמד | אייר התשס"א
