חולשות ישנות, תירוצים חדשים | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
התבוננות כללית

קטגוריה משנית

913

4 דק' קריאה

הקושי בשמירת ההלכה אינו עניין חדש של הדורות האחרונים, אבל הדה־קונסטרוקציה שמנסים לעשות לה רבנים שמנופפים במקורות תורניים היא דווקא חידוש שאסור לנו לקבל * מאמר שני מתוך סדרת המאמרים "לטפס על קירות חלקים"

אומרים בשם הרבי ר' בונים מפשיסחא, כי בעקבתא דמשיחא אפילו האדמו"רים הגדולים יצטרכו לטפס על קירות חלקים - כביטוי למאמץ גדול - רק כדי להחזיק באמונה פשוטה. קראתי לסדרת המאמרים שלי בשם "לטפס על קירות חלקים", מפני שמטרתה היא לסייע לבני דורנו במשימה הלא פשוטה להחזיק באמונה פשוטה.

על תיווך וגמישות
אחת מההברקות של אורי אורבך ז"ל הייתה המדור הסאטירי ב'נקודה' שבו חילץ את ארבע המילים הקלאסיות שבכותרות העיתונות: חשש, דאגה, תדהמה וזעם. מילים שמתווכות את המציאות לעולמו הרגשי של הקורא, לפי ראות עיני העיתונאי. בשורות הבאות אימצתי את העיקרון, תוך התאמה לכתבות, מאמרים וספרים הניתנים להגדרה בארבע המילים שבכותרת המאמר.
חשש. בתחילת הפרסום מתאר הכותב את "המצב" ומציג לפנינו תופעת זלזול בהלכה מסוימת או בקבוצת הלכות, בעיקר בכל הנוגע ליצר העריות. לפי התרשמותו הסובייקטיבית – שלעיתים מוצגת כאובייקטיבית – קיים חשש שהתופעה תתרחב עוד יותר.
דאגה. מה יקרה לציבור כולו? מה יהיה היחס שלו להלכה הזאת ולהלכות הקשורות אליה? חמור מכך – שמא בהמשך התהליך הזה תהיה פריקת עול כללית של ההלכה!
אחריות. לרבנים יש אחריות, לא רק על ה"דוסים", אלא על כלל הציבור. הרי יש לנו – בייחוד לרבנים הציוניים – אחריות על כלל ישראל!
גמישות. המסקנה – יש לגלות גמישות בהלכה. לאמץ אפשרויות שלא נזכרו בשולחן ערוך. הרי לעיתים נושאי הכלים שלו חולקים עליו, ואפשר למצוא דעות אחרות בפוסקים הראשונים למרות שהכריע נגדם. אומנם איננו מתיימרים להשוות עצמנו לרבי יוסף קארו, אבל "יפתח בדורו כשמואל בדורו", ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך", על אחת כמה וכמה כשיש על מי לסמוך, אפילו על דעת יחיד בשעת הדחק, וזוהי שעת הדחק. על השאלה מדוע גדולי הפוסקים אינם עומדים מאחורי דרישות אלה, עונים: הם לא מכירים את השטח, והם גם כבולים בשמרנות.

אין חדש תחת השמש
על דברי תורה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד", ודאגה קונסטרוקטיבית מלווה את מי שהתורה יקרה לו. יחד עם זאת, תופעת הזלזול בהלכה מסוימת, או אף בכמה הלכות, לא חייבת לעורר בהלה. גם בעבר היו תופעות של חולשה ואף זלזול. הגמרא (בבא בתרא, קסד) קבעה שאין אדם שניצל ממחשבות זרות בעת התפילה, ולא הציעה לקצר את התפילה למרות שיש אופציה כזו בשעת מצוקה (תפילת "הביננו"). הרמב"ם (הלכות עדות יב, א) מתאר כי בזמנו ההמון זלזל במלאכת הקושר והמתיר בשבת, ולא הציע להקל בזה. רבי עקיבא איגר (שו"ת ח"א סי' צו) מתאר את התפשטות גילוח הזקן בתער, וכך גם רבנים אחרים בדורות שקדמו לו ובדורו. איש לא הציע קולות החולקות על השולחן ערוך, למרות שהן קיימות לחלק מהמקרים. מאז ומעולם התאוננו גדולי הדורות על המצב הרוחני בימיהם. כך המשנה בסוף מסכת סוטה, כך גדולי הראשונים והאחרונים. במשפט אחד: בכל הדורות היו מי שזלזלו בהלכה. עד ביאת הגואל יהיו ראשי התיבות של המילה צִבּוּר – צדיקים, בינונים ורשעים.
הבעיה מחריפה בציבור שלנו, אשר סובל מהשפעות של זרמים אחרים. בוועידה השביעית של הפועל המזרחי (1935) התאונן אחד הדוברים על כך שיש פועלים דתיים המושפעים יותר מעיתון הפועלים 'דבר' מאשר מהתורה. אף לא אחד מרבני הפועל המזרחי – ובראשם הראי"ה, מורם ורבם הנערץ – לא חשב שיש להנמיך את הרף ההלכתי. מאז ועד היום מצב הציבור הדתי־לאומי השתפר לאין ערוך. בשמירת ההלכה, בהצלחת החינוך (למרות הביקורת), בלימוד תורה, בהקמת דורות של תלמידי חכמים גדולים וחשובים, בפרסומים תורניים ועוד.

החוליה החלשה
החשש והדאגה אינם מבוססים על נתונים, אלא על הפחדות עצמיות מהעתיד הלא־נודע. דוגמה אחת תמחיש לנו את משקלן של הפחדות: בסוף המאה ה־18, בשיא מהפכת הנאורות, טענו ראשי המשכילים כי היהדות ההלכתית תעבור מן העולם עד תחילת המאה ה־19.
הורדת הרף ההלכתי כדי שיותר אנשים "יצליחו" ממש מעליבה. היינו עושים דבר דומה בקבוצת ספורט? בסיירת צבאית? בדרישות לקבלת תואר? מי שניסו לעשות כך גרמו לזלזול והפחתת הערך. בכל תולדות הפוסקים לא שמענו על מי שהתיר עבירה על פי ההגדרות ההלכתיות המקובלות במטרה לשמור את ההלכה. לעיתים לא מוכיחים את החוטאים כדי שלא ייהפכו משוגג למזיד. אבל אף פעם לא משנים את ההלכה ואת הדרישה לקיומה המלא.
"גמישות" כזאת הופכת את פריצת ההלכה לנתון שכביכול אין לשנות אותו. לא בחינוך, לא בדרשות, לא בדרכי שכנוע. נשארה החוליה החלשה, והיא, לדעתם, ההלכה.
טרם שיצאתי לתפקידי ברבנות, עשיתי "שימוש" (סטאז') אצל כמה רבנים. בהמתנה לפגישה עם הרב משה הלברשטאם זצ"ל, דיין ומורה הוראה חריף בירושלים, קיבלתי כבדרך אגב את אחת ההדרכות המשמעותיות ביותר. שמעתי אותו עונה לשואל בטלפון: "ועכשיו תאמר שאשתך שברה רגל וחמותך מגיעה מחו"ל לביקור ותבקש היתר". לא שמעתי את השאלה, וזה גם לא חשוב. הרב, בפיקחותו, הבחין במהלך שלתוכו רוצים להכניס אותו, וסירב. את החוליה החלשה יצטרכו לחפש במקום אחר.

דה־קונסטרוקציה של ההלכה
גם אם המציעים "גמישות" לא מודים בכך, זו למעשה דה־קונסטרוקציה של ההלכה. מה שעושים כרגע בתחום אחד יוסיף ויתפשט גם הלאה. גם שבת וכשרות קשה לשמור, גם לשון הרע וכיבוד הורים. סמכות השולחן ערוך מתערערת ברמז עבה, שכביכול לא נאמר עד הסוף, אבל נוכח דיו בציטוטים מפורסמים מהגר"א ועוד שאפשר לחלוק על השולחן ערוך. ובכן, מי הוא המגן אברהם או הגר"א של ימינו לחלוק עליו? הלוא גם גדולי נושאי כליו של השולחן ערוך אינם חולקים עליו אלא כשיש לצידם הרבה ראשונים וסברות מוצקות. ובעיקר – גדלותם התורנית העצומה מאפשרת להם זאת. לא כל רב מודאג מוסמך לכך, גם לא כשזו קבוצת רבנים. הכמות אינה הופכת לאיכות. כדאי גם לשים לב לעובדה המפורסמת כי מזה דורות רבים אין פוסק – גדול ככל שיהיה – אשר מעז לחלוק על השולחן ערוך.

אהבת תורה וחינוך
התמודדות עם חולשה בקיום ההלכה דרבנה את גדולי הדורות להרחבת לימוד התורה ואהבתה ולהעמקת החינוך. בשורה התחתונה – כמילות השיר של הרב נריה זצ"ל "למרות כל המכשולים, לעומת כל הנחשולים" – היהדות ההלכתית שרדה ושגשגה. צדוקים וקראים, שבתאים ופרנקיסטים ועוד סגנונות של פריקת עול ההלכה מעולם לא ביטלו את המשך קיומה בעם ישראל. בסופו של דבר, יש להודות בצער, דווקא הם ירדו מבמת ההיסטוריה.
הדרך להתמודד אינה בהרס ההלכה, ולא ב"ייעוץ" לפוסקי הדור. הם מכירים את המציאות ולא דרוש להם תיווך המתיימר בהכרת השטח. אפשר וצריך לשאול, להציף בעיות, לבקש את דעתם, כדרכה של תורה המלמדת "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". לא "מאתגרים" אותם, בוודאי שלא מתריסים כנגדם.
במצב הנוכחי, לעומת הדרישה ל"גמישות הלכתית", עלינו לטפס על קיר חלק המשוח בשמן מקורות תורניים כדי להחזיק באמונה הפשוטה בהלכה שהתקבלה בעם ישראל. בנוסף לכך, לא להתפתות לרעיונות "מהשטח". להחזיק בהתנהלות ההגיונית וההלכתית כאחד, כי אחריות הפסיקה ופרסום הלכות לציבור מצויים בסמכותם של גדולי הפוסקים, הרואים בעינם הפקוחה את צורכי הדור ואתגריו, ומנווטים את הצאן כמשה רעיא מהימנא.