האמונה – מהות הנשמה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

קטגוריה משנית

124

12 דק' קריאה

האמונה – מהות הנשמה
בבואנו לדבר על עניינה של האמונה, ראשית יש לברר: מהי האמונה?
במאמרו של הרב קוק זצ"ל "מאורות האמונה" (מאמרי הראי"ה, עמוד 70) הרב מגדיר את המושג אמונה: "אמונה – אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה". ביאור הדברים: האמונה היא טבע פנימי, איזו אינטואיציה, כלליות של כוחות פנימיים רוחניים באדם המקושרת בריבונו של עולם, מכירה ויודעת אותו ודבקה בו.
יש אנשים שהאמונה אצלם גלויה, ואילו אצל אחרים האמונה מכוסה, ויש בזה מדרגות מדרגות. יש הנוטים לייחס את האמונה לשכל או לרגש, אך אין זה כך. אכן, לאדם כוחות שונים ובהם הרגש שבלב והמחשבה שבשכל, אך האמונה איננה סתם הרגשה של האדם שהוא מאמין, ואף אינה רק הבנה בשכל שאדם מבין את האמונה. הנשמה היא המפעילה את הרגש והשכל וקיימת עוד קודם להם, והאמונה היא גילוי הנשמה עצמה, כלומר כוח רוחני פנימי עמוק וחזק יותר מהרגש והשכל.
רעיון זה קיים בעוד כוחות פרטיים באדם. כך לדוגמה ביחס לכוח הרגשי, כאשר אדם נותן יד לחברו ולוחץ אותה, החבר מרגיש מה רצה חברו לבטא לפי הלחיצה, גם אם כלל לא דיברו ביניהם. כך גם כשהאדם מרגיש שמחה, כיצד ידעו אחרים מהם הרגשות שלו? רק על ידי כך שהוא יתן להם ביטוי חיצוני. המעשים והדיבורים החיצוניים אינם הרגש בעצמו, אלא רק ביטויים שלו. כך גם ביחס לכוח השכלי, אפשר לבטא את השכל בדיבור, בכתיבה ובמעשה, אך הם אינם השכל בעצמו. גם אם השכל לא בא לידי ביטוי הוא תמיד קיים, אלא שהוא מוסתר. יכול להיות אדם חכם מאוד שאיש לא מודע לכשרונו כיון שהוא לא מביאו לידי ביטוי.

אי הכרת הנשמה
בדומה לרגש ולשכל, שאי אפשר לפגוש את עצמותם, כך גם את עצמותה של הנשמה אי אפשר לפגוש, אך היא מתבטאת בכוחותיו של האדם. את כוחות הנפש השונים אנו מכירים ומרגישים, אך הנשמה היא כל כך פנימית ועמוקה עד שאנו לא מכירים אותה באופן ישיר. דרך כוחות החיים אנו יודעים מה מצב הנשמה ומה רצונה, אך לא הם השורש של האדם, אלא כאמור, ישנו כוח יותר פנימי הנמצא באדם, והוא הנשמה.
כיון ששכל ורגש הם רק כלי ביטוי של הנשמה, אנו לא מכירים את נשמתנו, את עצמנו, באופן מלא, כי כלים וגילויים אינם יכולים לתת את הביטוי השלם לעצם הדבר. לעיתים אדם לא יודע כיצד לבטא את שמחתו, שהרי אף אם ירקוד וישיר – השמחה שיש לו גדולה יותר ממה שהוא יכול לבטא במעשים הללו. וכן, קורה שיש לאדם רעיונות גבוהים רוחניים, והוא אינו יכול לבטא ולבאר את רעיונותיו משום שאין לו מילים מתאימות. בנשמה, המרחק בין עצמותה לגילוייה השונים גדול בהרבה. הרגש והשכל לא יכולים לבטא ולהביע את מהותה ורצונה של הנשמה באופן שלם, כי הרגש לא יכול להרגיש והשכל לא יכול להבין את מה שיש בנשמה.

האמונה היא עצם החיים
האמונה היא עצם החיים. להגדיר מהו עצם החיים אנו לא יכולים, אלא רק להגדיר את הגורמים המסייעים לקיום החיים. הרצי"ה המשיל זאת למצב ברוסיה לפני עשרות שנים, כאשר רבים מהגויים לא ידעו קרוא וכתוב, מי שידע לקרוא היה יושב במרפסת וקורא בקול להראות שהוא יודע לקרוא וכשהגיע למילים קשות, היה ממלמל משהו מעורבב, כדי שלא יבחינו בכך שהוא מתקשה לקרוא. הרב צבי יהודה היה אומר שכך קורה אצל אנשי המדע ביחס להגדרת עצם החיים. כשאנשי המדע מדברים על החיים, הם יודעים לתת הגדרות בנוגע לגוף האדם ולהופעות החיים, אך בנוגע לעצם החיים הם עוברים על הנושא בלי לפרש אותו או שאומרים משהו לא ברור כדי שיחשבו שהם יודעים.
צדיק באמונתו יחיה
הסבר זה על מהות האמונה היה רגיל הרב צבי יהודה לומר כשהסביר את ההבדל בין הפסוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) לבין הפסוק "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז, יב). מה בין "יִחְיֶה" ל"תְּחַיֶּה"? "צדיק באמונתו יחיה" פירושו שהאמונה היא עצם החיים, ולעומת זאת "החכמה תחיה בעליה" פירושו שהחכמה שומרת על החיים ומקיימת אותם. הרב צבי יהודה היה ממשיל זאת לאדם שפגש את חברו אחרי זמן רב שלא פגשו, והוא שואל אותו ממה אתה חי? משיב לו החבר: "ברוך ה', אני מסודר". הוא ממשיך ושואל אותו שוב: "ממה אתה חי?", וחברו עונה לו שוב שיש לו פרנסה מסודרת והכול בסדר. הוא ממשיך ושואל, וחברו לא מבין מה הוא רוצה וממשיך להשיב שיש לו פרנסה מסודרת, ובכסף שהוא מרוויח הוא קונה אוכל וזה מחזיק לו את החיים. והחבר משיב לו: לא שאלתי מה מחזיק לך את החיים, אלא על עצם החיים – מה מחייה אותך? אם יתנו לאדם מת לחם הוא לא יקום לתחיה, הלחם שומר על קיום החיים, אבל הוא לא הקיום בעצמו.

בא חבקוק והעמידן על אחת
התולדות יעקב יוסף (חיי שרה, ד"ה ובזה תבין) מביא את המחלוקת בגמרא בסנהדרין (קיא, א) בין רבי יוחנן לריש לקיש:
"לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (ישעיהו ה, יד), אמר ריש לקיש: למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד" (אין מרחיבים שאול עבורו).
פירוש הגמרא, שריש לקיש אומר שאם אדם שומר על כל החוקים ורק חוק אחד אינו שומר, כאילו הכול חסר והוא יורד לשאול. ורבי יוחנן אומר שהקב"ה לא אוהב את ההסבר הזה, וצריך להסביר אחרת: אם אדם עובר על כל התורה כולה – "הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ", אבל אם הוא שומר אפילו על חוק אחד בלבד – ניצל.
מבאר בעל ה"תולדות יעקב יוסף" שרבי יוחנן וריש לקיש מדברים שניהם על מצוות האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת – וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (מכות כד, א), ריש לקיש מסביר שאם אדם עוזב אפילו מצווה אחת שהיא חוק האמונה, ממילא הוא עוזב את הכול כי זה השורש של הכול: "וצדיק באמונתו יחיה". ורבי יוחנן מסביר שהפסוק מדבר על מי שמקיים אפילו מצווה אחת, היינו את חוק האמונה, ממילא הוא מקיים את כל התורה כולה, כי זה היסוד והשורש של כל התורה.

ההתבוננות על הקב"ה כנשמת העולם
ההתבוננות הרואה באמונה את עצם החיים של האדם משנה את כל היחס לריבונו של עולם.
הרב זצ"ל אומר באורות התחיה (א):
הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹוהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹוהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה

חז"ל אמרו במדרש (דברים רבה ואתחנן ב) שיש שישה דברים דומים בין הקב"ה והנשמה:
בוא וראה, הקדוש ברוך הוא ממלא את עולמו, והנפש הזו ממלאה את הגוף. הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו, והנפש הזו סובלת את הגוף. הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, והנפש יחידה בגוף. הקדוש ברוך הוא אין לפניו שינה, והנפש אינה ישנה. הקדוש ברוך הוא טהור בעולמו, והנפש הזו טהורה בגוף. הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, והנפש הזו רואה ואינה נראית.
כשם שהנשמה מחיה את הגוף לכל כוחותיו ומקיימת אותו, כך כביכול ריבונו של עולם, הוא נשמת העולם, כוח החיים המחיה, המקיים, המאיר.
יש דעות והשקפות שרואות את ריבונו של עולם בצורה זרה – שולט, מכתיב, מושל, מעניש, מכריח, כופה. הוא ברא את העולם, והוא מושל ושולט בו, ומאלץ את העולם לעשות את רצונו, ואם לא יעשו כן – ייענשו. זו הסתכלות חיצונית ומשובשת.
הצורה הנכונה והאמיתית היא לדעת שריבונו של עולם ברא את העולם מתוך מידת החסד שלו "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), ו"דרך הטוב להיטיב". הקב"ה הוא ראשית כול אבינו, הוא נשמת העולם, מקור הקיום של כל המציאות, מקור החיים, הוא נותן החיים, מטיב איתם, מעניק חכמה ודעת, נותן בשפע פרנסה, ומשפיע על העולם בתמידות; רוצה בטובתם של הבריות, בקיומם ובשלמותם. זו הסתכלות בריאה על ה', וזו "הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה".
הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת.
מי שטוב אליך ואוהב אותך – אתה שמח בו ואוהב אותו, כמים הפנים לפנים. מי שעוזר לך, מסייע לך ומיטיב איתך – אתה מתמלא כלפיו בהערצה ושמחה, תודה ואהבה. וממילא גם כל מה שהוא מצווה אותנו מובן שהוא לטובתנו.
הזוהר (שמות פב, ב) אומר שהקב"ה נתן תרי"ג "עיטין", כלומר שתרי"ג המצוות הן בעצם עצות. ההבדל בין עצה לציווי הוא שבציווי הַמְּצַוֶּה רוצה את התוצאה, הוא מצווה בשביל עצמו. לעומת זאת, עצה צריך לתת לפי מה שהמבקש צריך. אדם שמבקש עצה מתלבט בדרכו, מה טוב שיעשה וממה עליו להימנע. כך בתרי"ג המצוות, הקב"ה נותן עצות לישראל כיצד יתנהגו בצורה המרוממת והטובה ביותר עבורם, כך שיוכלו לחיות את החיים בצורה היותר שלמה ויותר עליונה. כשמבינים זאת – מתמלאים באהבה. יש לנו יועץ, הקב"ה, שרוצה את טובתנו, וכל מצוותיו הן לטובתנו.
הנשמה המחיה את הגוף
רעיון זה שהעולם דומה לגוף, וריבונו של עולם לנשמה שמחיה ומקיימת אותו מופיע בספר ה"תניא" (פרק מד). באחד מהסבריו כיצד מגיע האדם לאהבת ה', מביא בעל ה"תניא" את הפסוק "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה" (ישעיהו כו, ט), ומבאר, שכאשר אדם נחלש ונזקק למנוחה, הוא שוכב בלילה על מיטתו בינו לבין עצמו, ומתאווה לקבל כוחות ולחזור לחיותו – אז מתגברת בו אהבת ה', "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים ג, א). אהבת ה' לא באה רק כאשר קוראים בקריאת שמע את הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים ו, ה) או כשמקיימים מצוות. האהבה יכולה לבוא גם כשאדם שוכב בלילה לפני השינה, וליבו מתמלא באהבת ה', בצימאון לקרבת ה'.

מקור החיים של כל אחד ואחד
עלינו לדעת שריבונו של עולם הוא נשמת העולם, אך לא רק נשמת העולם בכללו, אלא גם נשמת כל פרט ופרט מפרטיו, החומריים והרוחניים. כמה מאושר מי שזוכה להרגיש כך באופן אישי, לחוש זאת בעצמו ממש, לא רק בהסתכלות כוללת לפיה ריבונו של עולם הוא מקור השפע של כל העולם כולו, אלא גם בהסתכלות אישית, לפיה ריבונו של עולם הוא מקור חייו האישיים.
הרב בביאורו על התפילה (עולת ראיה עמ' סד) מדגיש זאת. "אלוהַי, נשמה שנתת בי טהורה היא" – מדוע "אלוהַי" ולא "אלוהינו ואלוהי אבותינו"? ביטוי זה בצורתו הפרטית מופיע בתפילה גם במקומות נוספים כמו "אלוהי נצור לשוני מרע". האם זהו אלוהים פרטי שלי?! אומר הרב, שאדם צריך לדעת ולהרגיש שריבונו של עולם הוא כביכול רק שלו, ומקדיש את כל תשומת הלב אליו. אף על פי שריבונו של עולם הוא אלוהֵי עולם ו"עסוק" בדברים רבים, הוא מתייחס לכל אחד ואחד כאילו רק הוא נמצא בעולם. זוהי יכולת אלוהית בלתי מוגבלת. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין פ"ד מ"ה): "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". כל אחד! חייב לומר! לדעת, להבין, להרגיש, בשבילי ממש נברא העולם.
צדיקים מיוחדים שהולכים בדרכו של הקב"ה יכולים אף הם לנהוג כך, בשימת הלב המיוחדת לכל אחד. ראינו זאת אצל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. כשמישהו היה בא אליו לשיחה, הוא לא היה מתחשב בשום דבר, עכשיו כולו שלו, והתלמיד הרגיש כאילו הרב צבי יהודה אוהב רק אותו. אחר כך היה בא תלמיד אחר ואומר שהרב צבי יהודה התייחס אליו כאילו הוא בן יחיד שלו, ואח"כ עוד אחד בא ואמר כך. היו לו הרבה בנים יחידים. כל אחד הרגיש יחס מיוחד כל כך, עד שלא תיאר לעצמו שהרב התייחס גם אל אחרים כמו שהתייחס אליו. בוודאי שריבונו של עולם יכול לעשות זאת, וכל אחד מרגיש שהוא בן יחיד אצל הקב"ה.
רעיון זה ניתן ללמוד גם מדברי רש"י על הפסוק: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא). על המילים "ונתנה לך" אומר רש"י: "תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות". כל אחד צריך להרגיש כאילו הקב"ה נתן לו את ארץ ישראל. לא שהוא נתן לאבותינו ואנחנו רק יורשים, אלא הוא נתן לכל אחד ואחד מישראל בכל הדורות את ארץ ישראל. לכל אחד יש שייכות מיוחדת לארץ ישראל.
כך גם ביציאת מצרים. כמה פסוקים לפני כן (פסוק ח) התורה אומרת: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", כל אחד צריך להגיד: "לִי". "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז, ב). זאת אומרת שכולנו יצאנו יחד כעם, אבל הקב"ה כול יכול והוא מתייחס גם אל כל אחד באופן פרטי. על כל אחד לראות שהקב"ה הוציא אותו במיוחד ממצרים; הקב"ה הוציא כל אחד ואחד מכל ישראל לדורותיו ממצרים. זה לא דבר שקרה רק פעם אחת בעבר, אלא כך צריך להרגיש ולהתבונן בכל יום. "כאלו נתנה לך בו ביום". בכל יום ויום הקב"ה אומר: עכשיו אני נותן לכם את ארץ ישראל, עכשיו הוצאתי אתכם ממצרים. זו התחדשות של יציאה כל יום ויום, התחדשות של שייכות לריבונו של עולם.
כך נאמר על יציאת מצרים, וכך נאמר על ארץ ישראל וכך אומרים חז"ל גם על לימוד התורה: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (רש"י על דברים כו, טז), כל אחד ואחד צריך להרגיש התחדשות, בכל יום הקב"ה נותן לו תורה מחדש. יש התחדשות של העולם, יש התחדשות של החיים, ויש התחדשות של התורה. מפני שהתורה כל כך עליונה, מתחילה מהמקור העליון והבלתי מושג, ואפשר להוסיף בה תמיד עוד ועוד. לכן כל הזמן אנחנו מבינים בתורה דברים חדשים, וכל יום אנו מתקדמים בחיבור שלנו אל מקורה של התורה. לכן אין הכוונה להרגיש הרגשה מלאכותית של חידוש, אלא ממש במציאות "בכל יום יהיו בעינך כחדשים".

הופעת ה' באדם ובטבע
הזוהר (שמות מב, א) אומר שכל ברייה בעולם נקראת בשם ה', כמו שאומר הפסוק: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג, ז). כלומר, במהות של כל ברייה נמצא שמו יתברך והוא מקור הקיום שלה. גם האדם נברא בצלם אלוהים. אנחנו כמובן לא מבינים את הדברים כפשוטם, אלא שיש צד של הופעה אלוהית – צלם אלוהים שבאדם. הזוהר אומר: שמו של הקב"ה הוא: יו"ד, ואח"כ ה"א, וא"ו, ולבסוף ה"א. אפשר לצייר שם זה על פי דמות האדם, האות יו"ד מבטאת את הראש, האות וא"ו את הגוף, האות ה"א את חמש אצבעות של יד אחת, ואות ה"א השנייה את חמש האצבעות של היד השנייה. בציור האותיות יש משהו שמרמז על הבריאה של האדם. אלו דברים של סוד ולכן רק ניגע בהם. הזוהר בא לרמוז לנו שבאדם יש שייכות לקב"ה. הקב"ה ברא את כל הבריות באופן כזה שכביכול שמו נמצא שם – כדי שדרך זה יכירו אותו, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו).
כתוב אחד אומר "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי" (ישעיהו מ, כה), וכתוב שני אומר "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח). מצד אחד, כל ההשגות שאדם יכול להשיג על ידי הדמיון הן מוגבלות, עלינו לזכור שכל מה שאנחנו משיגים זה אפס קצהו, מפני שריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה. אבל מצד שני, הקב"ה נותן לנו אפשרות להכיר אותו. הקב"ה ברא את בריותיו, וקיומם תלוי בו. ההופעה האלוהית שבתוך המציאות היא המשך של אור ה'. הזוהר המשיל זאת למים היוצאים ממעין; הקב"ה מזרים זרם של חיים, זרם של קיום לכל העולם כולו, מזרים ומזרים ללא הרף ובשנייה שהוא יפסיק, הכול יתבטל כלא היה. יש פילוסופים שאמרו שאחר בריאת העולם, ה' הלך לנוח ונתן את עולמו למשרתים, והם מנהלים עכשיו את העולם. אך אין זה כך. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו), ריבונו של עולם מחייה כל הזמן את הבריות.
רבי מנחם מנדל מוויטבסק בספרו "פרי הארץ" (פרשת בא), מבאר את הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י, א), שהקב"ה אומר למשה ללכת אל פרעה ולומר לו: "כי אני הכבדתי את לבו". פרעה לא מכיר את ה' בשם הוויה, הוא מכיר שיש בורא לעולם, אבל חושב שה' סידר את הטבע ועכשיו הטבע פועל בעצמו ללא ניהול של הקב"ה. כשמשה רבנו בא אל פרעה ואומר לו שבורא העולם יכול לשנות את הטבע הוא לא מאמין. "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שם ה, ב). פרעה מכביד את ליבו וממשיך לדבוק בתפיסה שהבורא אינו שולט בטבע – "הרי אני מכביד את ליבי", סבור פרעה. לכן אמר הקב"ה למשה שיאמר לפרעה שה' מכביד את ליבו. אתה פרעה חושב שאתה מחליט, שהדבר נמסר לטבע? דע לך שגם את הכבדת הלב שלך אני עשיתי! הקב"ה שולט על עולמו מעל הטבע. הוא סידר את הטבע אבל יש גם מעל הטבע.

גילוי ה' בטבע – ההתגלות הגדולה ביותר
כשמאמינים באמונה מאוד גדולה, רואים שהטבע הוא בעצם הבריאה הכי גדולה, זו שמגלה את הקב"ה יותר מכל הניסים והנפלאות. הניסים והנפלאות הם מאורעות מאוד מרשימים ומיוחדים, כי על ידם רואים שה' שולט בטבע, אבל הם חד פעמיים. במבט עמוק, לאנשים מאמינים, הגילוי של ההופעה האלוהית בטבע יותר גדול מאשר ההופעה האלוהית בניסים. את הלימוד הזה מלמד אותנו הקב"ה ביציאת מצרים. ריבונו של עולם מלמד אותנו שהוא אלוהי העולם, ושגם הטבע הוא בעצם הופעה אלוהית.
ניתן להסביר זאת בדרך נוספת. לבוש מכסה את הגוף. הוא יכול להסתיר ולהפריד, ומגע ישיר בלי לבושים וחציצות יכול לחבר יותר. אבל לבוש גם יכול ליפות, לקשט, להעצים, לא להפריד ולחצוץ אלא להוסיף ולהדר את המציאות. העולם הוא כמו לבוש של הקב"ה, שמסתיר את הקב"ה בתוך הטבע. אבל במבט יותר עמוק, כשההופעה האלוהית מתגלה בתוך הטבע והמציאות – לא רק שהיא לא גורעת מהפגישה עם ריבונו של עולם אלא אף מוסיפה. כיוון שהקב"ה מתגלה בתוך הטבע, הרי שהוא נמצא בכל מקום, וכל מקום מוסיף עוד הופעה אלוהית. לדוגמה, המזון הוא מזון טבעי לכאורה, מסתיר את העובדה שה' מחייה אותנו. במבט ראשון ניתן לחשוב שיותר טוב שירד מָן ונראה על ידו את השגחתו של ה'. אבל במבט מעמיק, המזון הטבעי מוסיף עוד ועוד גוונים להופעת החיות האלוקית שמחייה אותנו. זה עניינה של ארץ ישראל, שמחברת את החומר עם הרוח, הקדושה מופיעה בתוך המציאות. בחוץ לארץ כשהקדושה אינה מתגלה במציאות, היה צריך להיפרד מהמציאות כדי להיות מקודש, אבל כשבאים לארץ ישראל – עניינה של הארץ הוא שפירותיה קדושים (ראה ב"ח על טור או"ח סימן רח ד"ה וכתב עוד), מציאותה קדושה, ולכן בארץ ישראל מתגלה השלמות של ההופעה האלוהית, של חיבור הקודש והחול.

הכרת ה' לעתיד לבוא
"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). מה פירוש "ושמו אחד"? מבארת הגמרא (פסחים נ, א):
אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה נכתב ביו"ד ה"א (שם הוויה) ונקרא באל"ף דל"ת (שם אדנות), אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א.
כיום יש לבוש לשמו של ריבונו של עולם, ולעתיד לבוא יהיה שמו אחד – לא יהיה לבוש על השם, אלא כמו שהוא נכתב כך הוא ייקרא.
פירוש הדברים שכיום אנחנו לא מכירים את הקב"ה בדרך גלויה; אנחנו פוגשים אותו בתור אדון העולם, ולכן אנחנו גם קוראים לו בשם אדנות. אנחנו מתייחסים להופעה של הקב"ה בעיניים שלנו, אבל הוא כשלעצמו למעלה מכל הגדרות ומכל תארים. יש הבדל בין כתיבת שמו של הקב''ה לבין קריאתו. השם הכתוב הוא השורש, והנקרא הוא הלבוש. כאשר קוראים, אחד קורא במנגינה זאת ואחר קורא במנגינה אחרת, אחד בדגש זה ואחד בדגש אחר, הקריאה משנה את המובן של הדברים הכתובים ולא תמיד מבארת את עצם הדבר. לעתיד לבוא, "כשם שאני נכתב אני נקרא", הכרת הקב"ה תהיה הכרת העצם כביכול.
ריבונו של עולם מופיע בכל המציאות, אבל הוא מסתתר. הוא מסתתר בטבע ואפילו מסתתר בניסים. ולעתיד לבוא – "ושמו אחד", כמו ששמו יהיה אחד, כך ההכרה האלוהית תגיע למצב שאנחנו נראה בכל המציאות כולה את ריבונו של עולם. כמו שבגוף רואים את כוח החיים שמחייה אותו, כך נראה שכל המציאות היא לבושים והופעות של ריבונו של עולם בעצמו. זאת ההכרה שעליה הנבואה מדברת.