- פרשת שבוע ותנ"ך
- צו
226
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו, ב).
חכמינו זיכרונם לברכה אמרו שהעולה מכפרת על הרהורי הלב. השבוע עסקנו בשיעור בכוח של הרהור, והאם הרהור כדיבור. מצאנו שיש מקומות בהלכה, שהרהור נחשב כדיבור. כמו למשל כשאדם מקדיש עולה כתוב "וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת" (דברי הימים ב כט, לא). שאדם מחליט בליבו להקדיש קרבן, הוא מתחייב להביא קרבן. מצד שני, למדנו שאם אדם נשבע בנדרי איסור, למשל - שלא אוכל היום, אם לא הוציא בשפתיו, השבועה לא חלה. אפשר להסתכל על זה כגזירת הכתוב, ואפשר להתבונן על זה בהיגיון. הטבע של האדם רוצה לעשות דברים שבקדושה, לכן גם אם גמר בלב זה כבר תופס. אבל דברים שהם לא מצווה, והם רשות, כנדרים, ואפילו יש בהם צד של חיסרון, שהרי כל הנודר כאילו בנה במה, אז מה שהוא חשב בליבו, זה לא מתאים למה שאדם היה צריך לחשוב, ולכן מה שהוא חשב בליבו זה לא מספיק, ורק אם הוא הוציא בשפתיו זה תופס.
זה מה שאמרו חכמים (ברכות ו.) חשב אדם לעשות מצווה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כלומר, אם אדם חשב לעשות מצווה ולא התאפשר לו לבצע את המצווה מאיזו סיבה שהיא, הקב"ה מעלה עליו כאילו עשאה. אבל אם אדם חשב לעבור עבירה, הרהר הרהורי עבירה, זה לא נחשב כאילו עשה עבירה. חוץ מהרהורי עבודה זרה שזה כל כך חמור שאפילו הרהור נחשב לדבר ממשי בפועל, בניגוד להרהורי עבירה אחרים, לעומתם בדברים שבקדושה, מה שאדם חושב בלב, זה כבר פועל ויוצר את החיוב.
לגבי הכוח של הרהור, יש מחלוקת למעשה לעניין ברכות. לשיטת הרמב"ם, אם אדם בירך בליבו במחשבה, לדוגמה, חשב את כל ברכת המזון בלב ולא הוציא בשפתיו - יצא ידי חובה. אבל לשולחן ערוך ולפוסקים, בברכות צריך ממש לבטא בשפתיים.
גם במצוות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז) אומרת הגמרא: מניין שצריך לזכור בפה, כתוב "לֹא תִּשְׁכָּח" (שם פס' יט), לא תשכח בלב, ו"זכור" זה בפה (מגילה יח.). יש לנו שלושה שלבים - צריכים לזכור ולא לשכוח בלב, לזכור בפה, ולמחות בפועל. מחשבה, דיבור ומעשה. כך גם לגבי זכירת חורבן בית המקדש: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קלז, ה) - זה בלב, "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי" - בפה. "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" - במעשה, לשים אפר מקלה בראש חתנים ולשבור את הכוס. זאת אומרת, שחכמים תיקנו שזכירת חורבן ירושלים תהיה במחשבה, בדיבור ובמעשה, שלושה גילויים שהם לבושים של הנשמה – מחשבה, דיבור ומעשה.
המחשבה - השורש של הכול
חז"ל אמרו לנו שהרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט.) להרהור יש כוח מאוד גדול, כי ההרהור זה השורש של הכול. אם רשע הרהר בליבו לשוב בתשובה הוא נחשב צדיק. נפקא מינה שאם אדם רשע אמר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, יש כאן חשש קידושין (קידושין מט:) כי אולי הרהר בליבו תשובה. אם הרהר בליבו תשובה, הוא כבר נעשה צדיק. לא שנמחלו לו העבירות כולן, אבל באישיות שלו הוא נחשב כבר צדיק. כמובן שהוא צריך עדיין לתקן ולשלם על כל מה שעבר, כמו אדם שעבר עבירה וצריך כפרה על זה, אבל עצם המציאות שלו השתנתה. זה הכוח הגדול של הרהור.
צריך להתבונן בזה. אדם עובד על זה שהוא לא יעשה מעשים רעים ולא יעבור עבירות ומחשיב את זה מאוד, אבל לדבר בלשון נקיה דברים חיוביים ולא חלילה דברים שליליים – אדם פחות מקפיד. אבל באמת כוח הדיבור הוא יותר חשוב מכוח המעשה. הוא כוח יותר עמוק ויותר פנימי. כוח הדיבור זה עצם האדם, זהו כוח שפועל ועושה. המחשבה עוד יותר עמוקה היא השורש של הדיבור. לכן צריכים לעבוד לא רק על המעשה לעשות מעשים טובים ולא לעשות מעשים לא טובים, ולא רק על הדיבור לדבר דיבורים חיוביים ולא לדבר חס וחלילה דיבורים שליליים, אלא גם לעבוד על המחשבה, אדם שחושב מחשבות טובות, הן פועלות. וחלילה אחרת, זה גם כן פועל. "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" - עניינה של העולה זה לכפר על ההרהורים שבלב. זאת אומרת, צריך לשמור שהלב יהיה נקי וטהור.
ביאור כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת
חז"ל אמרו: "זאת תורת העולה - כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה". הכוונה שאדם מתבונן בפרשה הזאת, לא רק קורא אותה. מספרים שהחפץ חיים כתב מעין רי"ף על קודשים, סיכום לגמרא על קודשים, והוא ביקש הסכמה מהאדר"ת, החותן של מרן הרב. האדר"ת היה מאוד עסוק, וביקש מהרב שיכתוב עבורו את ההסכמה, אז הרב כתב את ההסכמה ובפנים הסביר ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", זה לא סתם קורא פרשת עולה, אלא ממש לומד ומתבונן בעיון, ואז זה כאילו הקריב עולה. האדר"ת ראה מה שכתב הרב, ואמר: חידשת כאן חידוש, אני לא יכול לחתום על החידוש הזה, זה לא חידוש שלי. אז הוסיף "שמעתי מחתני נרו יאיר", שפירש את הדבר הזה.
כשאדם מתבונן, לומד, מה עניינה של העולה שהיא כולה עולה כליל. זאת אומרת, שאדם מקריב קרבן עולה, בעצם זה בא במקומו. זה עניינו של קרבן, שאדם מקריב את הנפש של הבהמה ונחשב כאילו מקריב את נפשו. עכשיו אני מקריב את כל כולי לריבונו של עולם. כשאדם מבטל את כל כולו לריבונו של עולם, זה מטהר אותו מכל הרהורים לא טובים. כל העוסק בתורת עולה וכן בשאר הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב, כמו שאומרת הגמרא בסוף מנחות (קי.). הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, ונחשב בזמנו פוסק הדור, דן בכך. הטור (אורח חיים סימן א) אומר:
וכשיסיים פרשת העולה יאמר "ריבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה", וכן יאמר אחר פרשת המנחה השלמים והאשם ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה.
קרבן עולה, אדם יכול להקריב בנדבה, אבל קרבן חטאת, אם אדם לא חייב חטאת הוא לא יכול להקריב, ולכן הוא לא יכול להגיד יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת. שואל הבית יוסף:
ואם תאמר, מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת "יהי רצון שיהא זה חשוב" וכו' לפי שאינה באה אלא נדבה. אם כן למה כתב רבינו שקורא פרשת חטאת?
למה שרק את ה'יהי רצון' לא יאמר, שלא יגיד בכלל פרשת חטאת, כי אמירת פרשת חטאת זה כאילו הקריב! לא רק ה'יהי רצון' שאומרים בסוף. והבית יוסף עונה:
יש לומר דהא ודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת. אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת ואפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק, ואם חטא תכפר עליו. ואם לא חטא, יהיה כקורא בתורה.
אפשר לקרוא פרשת חטאת אבל לא להגיד יהי רצון. ואם חטא, זה יכפר עליו, ואם לא חטא, זה יהיה כמו קריאה בתורה. כך מסביר הבית יוסף. ולמה כתב שמכפר קצת אם חטא, הרי הגמרא במסכת מגילה (לא:) אומרת:
אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא יחטאו ישראל לפניך מה תהא עליהם?
כלומר, הקב"ה מבטיח שהוא נותן לישראל את ארץ ישראל. שואל אברהם: במה אדע כי אירשנה, שמא יחטאו לפניך ואז לא יהיו ראויים לזכות בארץ ישראל? עונה הגמרא:
אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת". יקריבו קרבנות שיכפרו עליהם. אמר לו אברהם: ובזמן שאין בית המקדש קיים, שלא מקריבים קרבנות, מה יהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות שכל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן ואני מוחל להם על עוונותיהם.
ובמסכת מנחות (קי.) כתוב:
אמר ר' יצחק: מאי דכתיב "זאת תורת החטאת", "זאת תורת האשם" -כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.
אם כן למה אומר הבית יוסף שזה מכפר קצת, כתוב כאילו הקריב חטאת! מברר הרב פרנק האם נחשב כאילו ממש הקריב חטאת, אם אחד חייב קרבן חטאת, אז אם הוא יגיד פרשת חטאת ייפטר מקרבן חטאת - זה לא יכול להיות. הרי הגמרא במסכת שבת (יא.) אומרת שר' ישמעאל בן אלישע קרא והיטה את הנר בליל שבת, וכתב על פנקסו לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. למה צריך להביא חטאת שמנה, יגיד פרשת חטאת וייפטר מהחטאת. כנראה שהאמירה הזאת לא פוטרת. אז מה פועלת האמירה הזאת. אומר הרב פרנק, שזה גורם שאם אדם לא יכול היה להקריב קרבן וכשיבנה בית המקדש בעזרת ה' הוא יקריב קרבן, האמירה שהוא אומר עכשיו, תולה לו. העונש תלוי ועומד עד שיוכל להקריב קרבן.
אבל יש לשאול. הבית יוסף אומר שאדם יאמר פרשה זו במקרה ש"אפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק". אבל כדי שאדם יהיה חייב קרבן חטאת, צריך שידע שהוא חטא, קרבן שמביאים על האפשרות שחטא, זה קרבן אשם. קרבן חטאת אדם מביא רק על כך שידע שזה אסור ושכח ונכשל, ואחר כך נזכר שטעה וחטא. אז אם אדם לא ידע שחטא, מדוע צריך לקרוא פרשת קרבן חטאת. כנראה שיש שלוש מדרגות בזה, אם אדם לא יודע שהוא חטא אבל בכל זאת הוא עבר על איסור כרת בשוגג, הוא לא יודע אבל יש כאן משהו שצריך תיקון, זה מה שמתכוון הבית יוסף, שזה מכפר קצת. אם הוא יודע שהוא עבר, שהוא חייב חטאת, אז זה תולה לו. ואם אפשר בפועל להביא קרבן חטאת, אז זה מתכפר לו לגמרי.
הדיון הזה מלמד אותנו, שלאמירה הזו יש ערך. אם אדם אומר פרשת חטאת יש לזה משקל אמיתי, לא סתם חז"ל אמרו שאמירה הזאת פועלת, כי כוח הדיבור הוא כוח פועל, לא רק המעשה של הבאת קרבן חטאת בפועל. כשאדם מביא קרבן חטאת הוא צריך גם להתוודות בפה, צריך לחשוב על זה, אני מצטער, אני רוצה כפרה וכדומה. אז כשאדם אומר את הפרשה הזאת עם הווידוי כביכול האמירה הזאת פועלת.
מעלת קרבן התמיד - הקביעות
"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ה), "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם פס' ו). מדוע האש דולקת כל הזמן, הרי לא מביאים כל הזמן קרבנות. יש קרבן תמיד שכל יום אנחנו מביאים. חז"ל דנים מהו "כלל גדול בתורה". רבי עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך", חכמים אומרים בילקוט שיש עוד כלל גדול מזה: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, לט). להביא קרבן תמיד כל יום ויום זה כלל גדול בתורה. קביעות זה משהו מוחלט, לא עראי שמפעם לפעם עושים אותו - "אש תמיד תוקד על המזבח" "את הכבש האחד תעשה בבוקר". זה מראה על הקשר המוחלט האבסולוטי שבין ישראל לאביהם שבשמיים.
האש מבטאת את הדבקות הפנימית של עם ישראל בריבונו של עולם. כשאדם מקריב קרבן הוא כאילו מקריב את עצמו. כל עניינו של המזבח זה התבטלות לריבונו של עולם, וזה מתבטא בקביעות. היסוד של הקביעות הוא כלל גדול בתורה. אדם שרוצה להיות מחובר אל הקודש, חייב לשמור על הקביעות וההתמדה, הקביעות מבטאת שזה דבר עצמי עמוק שאי אפשר בלעדיו. הלומד תורה לפרקים, כאילו בא על אשת איש (סנהדרין צט:) אם אדם לא קבוע, פעם כך ופעם אחרת, הוא לא יכול להתחבר לתורה. הקביעות יוצרת את החיבור המלא המוחלט של האדם אל התורה, אל הקודש, אל הדבקות לריבונו של עולם.
הקורא את המגילה למפרע – חושב שהמגילה שייכת להיסטוריה
השנה בפורים, מישהו שאל אותי על כך שלא שמע את ההתחלה של המגילה כי היה באמצע שמונה עשרה, ורק אחר כך הוא שמע את רוב המגילה. אם הוא משלים אחר כך את ההתחלה של המגילה, נחשב כקורא את המגילה למפרע שלא יצא. צריך לקרוא את המגילה לפי הסדר. רבי פינחס מקוריץ מפרש את דברי חז"ל "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא", אם אדם קורא את המגילה וחושב שרק פעם היה בהיסטוריה נס גדול של פורים שניצלנו מסכנת כליה וכדומה, וזה שייך לעבר, ולא יודע לראות עכשיו גם כן את הניסים שהקב"ה עושה, לא יצא ידי חובה. כי צריך לראות את מעשי ה' תמיד. אותה הנהגה אלוקית שהייתה בעבר, היא אותה הנהגה אלוקית במציאות של ימינו.
לראות הנהגת ה' אז ובדורינו
הנס של פורים היה לפני שעם ישראל חזר לארץ ישראל ובנה את בית המקדש השני. ועכשיו זה לא כך, אנחנו לפני בניין בית המקדש השלישי. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על ההכנות של הכוהנים לקראת בניין בית המקדש. היום אין לנו עבודת הכוהנים, אז בעצם תלמידי החכמים ממלאים את התפקיד של הכהונה, לחבר את ישראל לאביהם שבשמיים. אמר רב'ה אחד, שמי שקורא את פרשת השבוע ולא מבין שאלו המאורעות של עכשיו, הוא לא הבין את הפרשה. בכל פרשה צריכים לראות את הקשר למציאות עכשיו, לא רק שאלו הלכות של מה שהיה פעם וכדומה.
התהליך שהיה אז בזמן פורים, היה בזמן מאוד קצר. אחרי נס פורים יש דעות שאומרות שלא עברו יותר משנה או שנתיים עד שעלו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש. חז"ל אומרים (מגילה יב.):
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: למה נגזר כליה על ישראל? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש. אמר להם: אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם.
אז למה באמת נמחל להם, אומרת הגמרא:
הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים.
בעצם הם לא רצו להשתחוות לצלם, כל מה שעשו היה מלחץ חיצוני, לא מעצמם ומרצונם, לכן הקב"ה מחל להם. כל זה אפשר לדרוש גם על הדור שלנו. אנחנו נמצאים בתהליך של מבוכה ובלבולים כמו ההשפעה שהייתה אז באותם ימים על ישראל, שחלק נהנו מסעודתו של אותו רשע, וחלק הושפעו מהשקפות העולם הזרות. גם אז הייתה מבוכה מאוד גדולה. זה מה שאומר הגר"א על גודל הנס של פורים. ראשית כל, הנס היה בחוץ לארץ, שזה לא מקום מתאים לנס גדול. שנית, הנס היה במצב שישראל מבחינה רוחנית בכלל לא היו ראויים לנס ובכל זאת נעשה להם נס. זה מראה שהקב"ה אוהב את ישראל בלי תנאים.
אני לא רוצה להגיד שאנחנו באותו מצב, אנחנו אולי נמצאים במצב יותר טוב מהמצב שהיה אז, אבל גם אם זה אותו מצב, אנחנו רואים שיכול להיות מעשה שה' מרים אותנו מעלה מעלה, ולא תלוי בהתנהגות ובמצב של עם ישראל. ואם אנחנו קוראים את המגילה לא למפרע, אלא מתבוננים בדור הזה רואים שאנחנו נמצאים באותו מצב. אנחנו הכוהנים כביכול, אנשי הקודש, אנשי התורה, שצריכים להתחיל ללבוש את הבגדים, מה הם הבגדים של הכהונה "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ", מדו בד זה מידות. צריך להשתפר ולתקן את המידות הטובות, להיות יותר ישרים, יותר טובי לב, יותר מסתכלים בעין טובה על כל אחד ואחד. מאוחדים יותר, לא מקנאים, מפרגנים אחד לשני, ענווים יותר. זה התפקיד של בני התורה, להתרומם מעלה מעלה, ולמשוך את הסביבה הקרובה, ואחר כך את הסביבה היותר רחוקה והלאה והלאה, אל הקודש.
להתכונן לגאולה
מי אם לא אנחנו שמוטל עלינו התפקיד לרומם את ישראל ולהכין אותם לבניין בית המקדש. אין אנחנו יודעים מתי יתקיים "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". לאף אחד אין ביטחון שבניסן הזה לא תהיה גאולה. צריכים להיות בתחושה הכפולה הזאת, מצד אחד לא להיות מופתעים, ומצד שני לקבל את המצב אם יש עיכובים.
לפני מלחמת ששת הימים לא עלה על הדעת שתהיה מלחמה, אילו היה עולה על הדעת שבעוד שנה תהיה מלחמת ששת הימים, היו מתכננים איך לנצל את המלחמה הזאת. למשל מיד כשהסתיימה המלחמה, בכל זאת היה אומץ ויישרו את השטח שעל יד הכותל המערבי ושכונה שלמה סילקו, היה אפשר לסלק לא רק את השכונה הזאת, אלא את כל אנשי העיר העתיקה משם. ברגע הראשון היה אפשר לעשות הרבה דברים, כי העולם עוד היה נבוך מבולבל, אם אז היו עושים ויוצרים עובדות, אחר כך זו הייתה עובדה קבועה. אף אחד לא חשב על זה, לא תכנן מי ידע שיקרה דבר כזה - צריך להיות מוכן. העולם נמצא במצב לא כל כך יציב וקבוע. הנה פתאום פורצת מלחמה שאף אחד לא ציפה שתפרוץ (מלחמת רוסיה אוקראינה). ואנחנו לא יודעים מה יקרה עם איראן, צריך לטפל בהם פעם באופן קצת יותר משמעותי... ואי אפשר לדעת מה יתגלגל מזה בסופו של דבר. למשל, פתאום האיראנים מתפשטים וחודרים לירדן, אנחנו נצטרך לסלק אותם משם, ואולי ירדן תהיה בידינו. אז מה נגיד. נחזיק את השטח עד שיסתלקו הספיקות, או שנתחיל להתיישב שם, וכן הלאה. אנחנו לא יודעים מה תהיה המציאות. עלינו להיות מוכנים ולא להיות מופתעים. "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח). הקב"ה יודע להפתיע הפתעות טובות, ואנחנו מצידנו צריכים להיות מוכנים לקראת זה. צפייה זו צריכה להרים אותנו בעבודת ה'. לא יכול להיות שעבודת ה' שלנו היום תהיה כמו עבודת ה' בשנים הקודמות. אנחנו מתחדשים כל הזמן בארץ ישראל. אנחנו צריכים להיות גם מוכנים לעוד גלים של עלייה מורכבת, שצריכים לעבוד ולעשות איתם עבודת בירור ואיך לקרב את הטובים.
צריכים בשביל זה כוחות, ועיקר הכוחות זה הביטחון והאמונה בריבונו של עולם, שאם הוא מביא לנו התמודדויות יש לנו כוח לנצח אותם. הקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיון שאנחנו לא יכולים לעמוד בו. במבט הכללי של כלל ישראל, הקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. וכמובן גם כל אחד באופן אישי. כל ניסיון שבא לאדם זה מפני שהוא נמצא במצב כזה שיש לו כוח להתמודד ולנצח אותו. גם פה אדם צריך לחשוב כל הזמן, אם יהיה לי ניסיון, איך אני מנצח אותו. אם נפגשתי בקושי ולא ניצחתי אותו, אז אם אני אפגש עוד פעם עם הקושי הזה, איך אני כן אנצח. לעשות תוכנית עבודה, תוכנית של התגוננות ותוכנית של התקפה. זו פרשת השבוע שלנו, להתכונן לקראת בניין בית המקדש, על ידי בניין המקדש הפנימי של כל אחד ואחד.
להמשיך ההתעלות בפורים לפסח ושבועות
אנחנו בימים אלו יוצאים מפורים. בפורים כולם אוהבים אחד את השני מתחבקים, שמחים, עובר פורים חוזרים לשגרה. בשום פנים ואופן לא. פורים מבטא את העומק הפנימי שלנו. אפילו אם רק פעם אחת בשנה אנחנו מגלים את זה, זה סימן שאלו אנחנו, אוהבים אחד את השני, שמחים אחד עם השני. כדאי להוציא את הפנימיות הטובה הזאת מן הכוח אל הפועל לא רק פעם אחת בשנה, אלא להמשיך את זה הלאה. להיות יותר מחייכים אחד לשני, יותר אוהבים, כמו שבפורים יש מצב רוח טוב, גם אחרי זה, לפרגן אחד לשני, להתעניין, להוציא את האהבה שבלב מן הכוח אל הפועל. לעשות את התקופה הנפלאה הזו שבין פורים לפסח לתקופה של עליה, להתקדם ולעלות, וכך בין פסח לשבועות ואחר כך הלאה, להיות הולכים ועולים ממדרגה למדרגה.
ובעזרת ה' שיהיה לנו חודש טוב ומבורך, אחר כך פסח שמח וכשר, ואחר כך בקבלת התורה נעלה ממדרגה למדרגה.
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך נראית נקמה יהודית?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך ללמוד אמונה?
למה משווים את העצים לצדיקים?
פסח שני- החיבור של תורה וישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
דיבור רע פועל לרעה ודיבור טוב פועל לטובה
שיחת מוצ"ש פרשות תזריע-מצורע תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
מסירות נפש על ארץ ישראל
הרב אליהו ברין | ב' אייר תשפ"ה
מלאכת צובע – הגדרת המלאכה
הרב אריאל כהן סקלי | ז' אייר תשפ"ה
