71
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
כותב המדרש בתחילת הפרשה (ויקרא רבה כו, א):
"אמור אל הכוהנים בני אהרן". ר' תנחום בר' חנילאי פתח: "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהילים יב, ז) - אמרות בשר ודם אינן טהורות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן. אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות.
המלך שמח ביחס היפה של בני המדינה כלפיו, הבטיח להם הבטחות, והמדרש מתאר שהלך לישון ולא קם, ולא קיים הבטחותיו:
היכן הוא והיכן אימרותיו? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא "וה' אלהים אמת".
בשר ודם מבטיח ולא תמיד יכול לקיים, אבל מה שהקדוש ברוך הוא אומר זה מתקיים. המדרש מביא לנו את הדברים הללו ללמדנו שאמנם אדם מבטיח הבטחות וזה לא תמיד מתקיים, אבל כל מילה שאדם אומר, מצידו צריכה להיות אמירה אמיתית. על האדם ללכת בדרכי ריבונו של עולם, "ה' אלוקים אמת", כשאדם נוהג כך אז גם יש לו סייעתא דשמיא שהדברים שלו מתקיימים.
לשון נקייה
המדרש מוסיף (שם):
רבי יודן בשם ר' יוחנן ור' ברכיה בשם רבי אלעזר ור' יעקב דכפר חנין ואמרין לה בשם רבי יהושע בן לוי: מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח).
כדי לא להגיד מילה לא חיובית, ההיפך מטהורה, התורה אומרת 'מן הבהמה אשר איננה טהורה'.
ובמקום אחר עיקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו, הדא הוא דכתיב: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וגו' וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא" (שם ב), 'הטמאה' אינו אומר, אלא "אשר לא טהורה היא". אמר ר' יודן בן מנשה: אף כשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בטהרה, "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" (ויקרא יא, ד) כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה.
חכמים אומרים לנו שלא רק התוכן של האדם צריך להיות תוכן חיובי אלא גם הסגנון. לדבר בלשון יפה. להשתמש תמיד, כמה שאפשר, בביטויים נקיים יותר, טובים יותר וחיוביים יותר.
וכן בתחילת מסכת פסחים המשנה אומרת: 'אור לארבעה עשר' - שואלת הגמרא (שם ג.): למה כתוב אור לארבעה עשר הרי הכוונה לליל ארבעה עשר? ועונה: כדי לדבר בלשון חיובית, 'לישנא מעליא הוא דנקט', התנא רצה לפתוח בלשון יפה בלשון מעולה:
דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו (כאן הגמרא חוזרת על הפסוק שהביא המדרש בפרשת נח)... רב פפא אמר: תשע שנאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כג, יא), לא כתוב 'טמא', אלא "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור". רבינא אמר: עשר, וי"ו דטהור. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה, שנאמר: "כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר" (שמואל א כ, כו). תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שנאמר: "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים (איוב טו, ה), ואומר: "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג, ג).
למה מביאים את הפסוקים הללו זה אחר זה, כדי להגיד לנו שלא רק במצוות דאורייתא, אלא גם בדרבנן וגם במילי דעלמא אדם צריך תמיד לדבר בלשון נקיה. עוד מספרת הגמרא (שם עמו' ב):
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב. חד אמר: שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר שויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן, ולא אשתעי רב בהדי דהאיך.
רב לימד שיעור עמוק וקשה לשני תלמידים. אחד מהם התבטא שהשמועה הזאת הכבידה עליו כמו חזיר עייף, דבר אחר זה חזיר, והשני לא הזכיר חיה טמאה אלא אמר כגדי. רב לא רצה לדבר עם אותו תלמיד שדיבר בלשון לא יפה. ועוד סיפור:
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן (האמורא). חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה?
כשבוצרים את הענבים, משתדלים שהאנשים הבוצרים יהיו טהורים כי אם יזוב מיץ מהענבים והם ייגעו בזה - יטמאו, ומסיקת הזיתים לא נדרש שתהיה דווקא על ידי אדם שהוא טהור, אז הוא שאל בלשון נקיה: "מפני מה בוצרים בטהרה ואין מוסקים בטהרה".
וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר הלל על רבן יוחנן בן זכאי (או רבי על ר' יוחנן): "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.
הנהו תלתא כהני (שאכלו מלחם הפנים) חד אמר להו: הגיעני כפול (גודל של חתיכה קטנה), וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
אדם השתמש במילים לא מתאימות, להגיד על חתיכה קטנה של לחם הפנים שהיא כזנב הלטאה? בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. הגמרא מדריכה אותנו שצריך לדבר בלשון יפה, נקיה וחיובית. עדיין לא דיברנו על התוכן. אבל להיזהר בלשון, לדבר יפה.
הזהירות בכוח הדיבור והשפעתו
הזוהר באותו עניין בפרשה שלנו (אמור ק"ו ע"ב) מספר (ע"פ תרגום הזוהר):
ר' שמעון הלך בדרך ועמו הלכו ר' אלעזר ר' אבא ר' יוסי ור' חייא ור' יהודה, והגיעו לתעלת מים. ור' יוסי החליק, נפל לתוך המים והבגדים שלו נרטבו. אמר מתוך צער: הלוואי שלא היו תעלות מים אלו. אמר לו ר' שמעון: אסור לומר כך, משמש העולם הוא, ואסור לנהוג בזלזול במשמש של הקדוש ברוך הוא, וכן ביחס לכל הדברים שנמצאים. פתח ואמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) - אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, אפילו אלו שנראים מזיקים. על הכול נאמר: "והנה טוב מאוד" כולם מנהיגי (משמשי) העולם, ובני אדם אינם יודעים מה המעלה שיש בכל בריה שהקדוש ברוך הוא ברא. בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד הולך לפניהם, אמר ר' שמעון: הולך הוא לעשות לנו נס. רץ הנחש ופגש באפעה, נחש שיותר מסוכן. נלחמו זה בזה ומתו שניהם. אם החכמים היו פוגשים את האפעה הזה, הייתה סכנה גדולה. אמר ר' שמעון: ברוך רחמנא שעשה לנו נס, בכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, ואין לנו לנהוג קלון בכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, ועל זה כתוב: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט).
עוד דברים בזוהר מעניין לעניין (שם ק"ה ע"א ע"פ התרגום):
ר' יוסי ור' יצחק הלכו בדרך. אמר ר' יוסי: כתוב: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג) – מובן, אבל "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" מה החיסרון אם ידבר דבר? אמר לו: ודאי יש חיסרון, כי אין לך מילה ומילה שיוצאת מפי אדם שאין לה קול ועולה למעלה ומעורר דיבור אחר לעורר שם דברים עליונים, ואם מדבר דברי חול ביום הקדוש הוא חיסרון למעלה, והקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שואלים: מי הוא זה שרוצה להפריד הזיווג שלנו? כי ביום הקדוש אסור להכניס דברי חול... הדיבור שאדם מדבר עושה קול ובוקע אווירים ורקיעים ועולה מעלה מעלה ומעורר דבר אחר, על כן "ממצוא חפצך ודבר דבר", מי שמעורר דיבור קדוש מפיו, הדיבור של תורה עולה למעלה ומעורר קדושה של המלך עליון ומתעטר בראשו ונמצאת שמחה למעלה ולמטה.
חכמים מלמדים אותנו, שיש משקל לדיבור שאדם מוציא מפיו. חכמים מלמדים אותנו בכמה מקומות שלדיבור יש כוח עוד יותר גדול מאשר למעשה, כי הדיבור הוא רוחני. עצם עניינו של האדם זה כוח הדיבור, ועל כן צריך אדם שהפה יהיה פה נקי, פה חיובי, פה טוב. וכמובן לא רק הסגנון צריך להיות יפה אלא גם התוכן צריך להיות חיובי.
בפרשה שלנו מובא על כך מדרש ידוע (ויקרא רבה כו, ג):
רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם, הוא שדוד אומר "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם" (תהילים יב, ח), אתה ה' תשמור התורה שבליבם "תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם" (שם), מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה. אחר כל השבח הזה יוצאים למלחמה ונופלים? אלא על ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים, הוא שדוד אומר "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם" (תהילים נז, ה), "לבאים" זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. "אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים" (תהילים שם) - זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע.
מדובר על דור של תלמידי חכמים שיודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ולא מצליחים במלחמה, כי אין חיבור ביניהם, כי יש לשון הרע, כי יש ביקורת אחד על השני. זה גורם שלמרות כל היכולות, למרות כל התורה, לא מצליחים. כאן מדובר לא רק על הסגנון אלא גם על התוכן. זה לא מתחיל מהדיבור, זה מתחיל מההסתכלות. כשאדם מסתכל בעין טובה על האנשים, תמיד מחפש ללמד עליהם זכות, ממילא לא ידבר עליהם דיבורים שליליים. אם נגיד אדם טעה ולימד זכות בטעות על מי שלא כל כך טוב, זו עבירה קטנה מאוד. האדם לא מתכוון להצדיק את הרשעות שברשע, הוא רק לימד זכות ואמר שהוא לא כל כך רשע, אז אולי הוא טעה וזה לא היה נכון, אבל הוא לא יקבל על זה עונש כל כך גדול אם בכלל... אבל אם מישהו דיבר לשון הרע ודברים שלילים אפילו נכונים שלא היה נדרש להגיד אותם, זה מאוד חמור. אדם צריך לשמור על פיו.
להרבות שלום ותורה בישראל
על המילים "אמור... ואמרת" בתחילת הפרשה, דורשים חז"ל: "להזהיר גדולים על הקטנים". יש כאן לימוד שאדם צריך ליזהר שלא להכשיל את הבנים הקטנים, שלא לתת להם דברים אסורים. זה כלל גדול. לא רק על עצמך אתה צריך לשמור אלא גם על אחרים, יש לאדם אחריות.
על המילים "אמור אל הכוהנים בני אהרן", שואל הזוהר: למה צריך לכתוב "בני אהרן", הרי כולם יודעים שהכוהנים הם בני אהרן. אומר הזוהר, אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. המשנה במסכת אבות (פרק א משנה יב) אומרת: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". שואל המהר"ל: למה כתוב כאן באופן מיוחד על המידה הזאת "הוי מתלמידיו של אהרן". בכל מסכת אבות לא כתוב הוי מתלמידיו של פלוני שעשה כך וכך, יש רק מקרה אחד יחיד. אומר המהר"ל, שלאהרן שהיה הכהן הגדול, היה תפקיד מיוחד - לחבר את ישראל להיות עם אחד, ולחבר בין ישראל ובין אביהם שבשמיים. אהרן מייצג את הכלל כולו. בתפקיד שלו הוא מגלה שיש מציאות של כלל, של עם אחד, והוא עובד את ה' בשם כל ישראל. זה לא רק התפקיד, זו הייתה המהות שלו, אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, והיה מחבר את כל ישראל. הוא גם שליחא דרחמנא וגם שליחא דידן, הוא גם מחבר את כל ישראל ביחד, והוא גם מחבר את כל ישראל אל ריבונו של עולם. לכן מי שהוא אוהב שלום ורודף שלום הוא נחשב מתלמידיו של אהרן.
לכן כתוב "אמור אל הכוהנים בני אהרן". עניינם של כל הכוהנים הוא להמשיך את המהות המיוחדת של אהרן, לאחד את ישראל ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. את זה מדגיש הזוהר. אבל לא רק הכוהנים, כולם צריכים להיות מתלמידיו של אהרן, מחברים ומקרבים, להיות 'אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.
אדם ובהמה תושיע ה'
נמשיך במדרש (ויקרא רבה כז, א):
אלכסנדר מוקדון, הלך למדינה באפריקה, ויצאו לקבל את פניו ברימונים של זהב, לחם של זהב, שולחן של זהב. שאל: אתם אוכלים כאן זהב, שאתם מגישים לי דברים כאלה? שאלו אותו: למה באת לכאן? ענה: באתי לראות איך בית המשפט שלכם מתנהג, איך הדיינים שלכם דנים. באו שני אנשים לדין לפני המלך. אחד אמר: אדוני המלך, קניתי עץ חרוב מהאיש הזה, עדרתי מסביב לעץ ומצאתי יהלום יקר מאוד. באתי למוכר ואמרתי לו: קניתי ממך חרוב, אבל לא קניתי את היהלום הזה, אני רוצה להחזיר לך. ענה לו המוכר: מכרתי לך כל מה שיש כאן, כולל הכול, והיהלום לא מגיע לי, אלא לך. שניהם מתווכחים ובאו לפני המלך. המלך אומר לאחד: יש לך בן? עונה: כן. שואל את השני: יש לך בת? עונה: כן. אמר המלך: יתחתנו אחד עם השני והיהלום יהיה לזוג הצעיר, וכך היהלום יהיה לצאצאים של שניכם. מסתכל עליהם אלכסנדר מוקדון ומתפלא. שואל אותו המלך: האם לא דנתי טוב? איך אתם הייתם דנים? ענה אלכסנדר מוקדון: אם היו באים לפני לדין כזה, הייתי מוריד את ראשו של זה וראשו של זה ולוקח את היהלום לעצמי. שאל אותו המלך: השמש זורחת אצלכם? אמר לו: כן. וגשם יורד אצלכם? אמר לו: כן. אם כך אתם מתנהגים, איך יש קיום לארץ שלכם? אמר לו עוד המלך: אולי יש אצלכם צאן, ובזכותו הגשם יורד והשמש זורחת, שנאמר: "אדם ובהמה תושיע ה'". אדם בזכות הבהמה תושיע ה'. אמרו ישראל: ריבונו של עולם! כאדם אנחנו, כבהמה תושיענו, לפי שאנו נמשכים אחריך כבהמה, הדא הוא דכתיב "משכני אחריך נרוצה". להיכן אנו נמשכים אחריך? לגן עדן. ועוד, דין שווה באדם ובבהמה, ברית מילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ובבהמה - "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו".
אמונה תמימה ואמונה שיכלית
חז"ל במדרש מלמדים אותנו שיש אנשים שנוהגים כבהמה, במובן זה שהם מבטלים את עצמם כלפי ריבונו של עולם. מה פירוש הדבר. מסביר לנו הרב באורות (אורות ישראל פרק ח, א), שהשעורים שאנחנו מביאים בקורבן העומר הם מאכל בהמה. לבהמה יש אינסטינקטים טבעיים ולא חכמה. כך אצל עם ישראל האמונה טבועה בתוכם, יש להם את יסוד האמונה השלמה:
יסוד האמונה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל, לעומתו מכוון קורבן העומר של שעורים, שהוא מאכל בהמה הנוטה רק לרגש הטבעי, אחריו ועל גביו, בא יסוד העילוי השכלי הלימודי.
בדרך כלל, מי שיש לו רגשות טבעיים, הצד השכלי שלו פחות מפותח. כי הוא אדם כזה שיסודות האמונה שלו מבוססים על טבע חזק מאוד של אמונה, והוא לא צריך לחשוב, לחפש, לברר, לבסס ולהרחיב. לעומתו, מי שיש לו כישרון של חכמה, של התבוננות ועמקות, הצד הטבעי מסתלק ממנו. הוא מברר ומלבן ומגיע למסקנות האמוניות מתוך עומק של מחשבה, עומק של בירור, מתוך חקירה עמוקה. על פי הרוב, שני הכוחות הללו לא הולכים ביחד, אבל עניינם של ישראל הוא להאמין בטבעיות כאילו אין בכלל עניין של חכמה, ולברר וללבן את הדברים כאילו אין עניין של טבעיות. שני הכוחות האלה צריכים להופיע בשלמות.
בעם ישראל יכולים להופיע שני צדדי האמונה בשלמות
הסגולה הזאת של דבקות בה', היא עמוקה ושורשית מאוד, ולא יכולה להשתנות. אנחנו יכולים לבחון את זה לפי המציאות של עם ישראל לדורותיו, שמעולם לא פסק העם כאומה מאמונתו הבריאה הטבעית. וכן יש לעם ישראל את הכישרונות ואת היכולות ואת הכוח להתבונן, להעמיק ולברר. זה מה שכתוב: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" - "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה". כלומר מצד אחד בני ישראל ערומים בדעת, אבל גם למעלה מהדעת, לא צריכים את הדעת. הדבקות הטבעית כל כך גבוהה וכל כך עליונה שהיא מעל השכל. זה הכוח של האמונה שהיא יותר גדולה מהפילוסופיה. הפילוסופיה מוגבלת, רק חכמים יכולים להיות פילוסופים, אנשים שאין להם כישרונות, לא יכולים להיות פילוסופים. לכאורה זו מעלה. הפילוסופים הם אנשים חכמים מאוד. האמונה לכאורה היא פחות, היא יכולה להיות על בסיס נמוך מאוד, אבל בעצם האמונה גדולה כל כך, עד שהיא מתפשטת גם למטה וגם למעלה, גם אצל האנשים הכי פשוטים והשכל הכי נמוך, וגם יכולה לעלות מעלה אל האנשים החכמים ולעבור ולעלות מעל כל הסברות ומעל השכל וההיגיון, ולהיות בדבקות עליונה שהיא למעלה מהכול.
זו שלמותה וגדולתה של האמונה שהיא בלתי מוגבלת ומופשטת מכל דבר מגושם. השכל הוא מגושם ומוגבל, הוא לא יכול להתפשט לכל הצדדים, הוא לא יכול להיות קטן, הוא גבולי, אבל לאמונה אין גבולות. הרב תולה את הרעיון הזה בקשר שבין שני הקורבנות. קורבן השעורים, שאנחנו בע"ה נקריב כשייבנה בית המקדש ביום הראשון של ספירת העומר ממחרת השבת, וקורבן שתי הלחם מן החיטים שנקריב בע"ה בסוף ספירת העומר בשבועות. כי יש לישראל את המעלה הגדולה הזאת, גם של הצד הטבעי הבהמי שמתבטא בקורבן שעורים, וגם את הצד של החכמה שאין דעתו של תינוק אלא משעה שהוא טועם טעם דגן. החיטים מסמלים את החכמה, והשעורים את הטבעיות.
חז"ל אומרים לנו על קורבן השעורים שיש לו תפקיד מיוחד במינו שגם כאשר ישראל נמצאים במצב נמוך, במצב של התנהגות של בהמה, התנהגות לא מתוקנת, גם אז יש במקום הזה אפשרות להתרומם. גם כשאין לישראל בכלל צדדים של מצוות, גם מהמקום הזה, יש איזו מעלה מיוחדת שאפשר לרומם אותה מאוד.
אנחנו נמצאים בספירת העומר, שהיא הכנה לחג השבועות, כדברי ספר החינוך. מהמעלה הראשונה של ההתחלה, מהשעורים אל החיטים. מפסח שזה יום הבחירה שבו הקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים, אל יום מתן תורה. בדור שלנו צריך להדגיש יותר את הנקודה הזאת של הסגולה. אנחנו שונים מכל העמים. יש לנו טבע אחר. צריך לזכור את הדבר הזה. זה השורש של כל המעשים שלנו. כל המצוות נובעות מתוך הסגולה הפנימית.
עבודת ה' בשלמות על ידי האנשים המתאימים
נשאלתי: למה כוהנים בעלי מומים לא יכולים להקריב קורבנות, פעם לא היו שואלים שאלה כזאת. בדור שלנו, דור הטיפול בכל בעלי הצרכים המיוחדים, דור השוויון, לא מבינים, אז מה אם לאדם יש מום? בגלל זה צריכים להפריש אותו?
ההסתכלות מעוותת. המגמה של עבודת הכוהנים היא עבודת ה', ועבודת ה' צריכה להיות בשלמות מוחלטת בלי שום צד של פגם. גם הקורבן צריך להיות קורבן תמים ללא שום מום, וזו עבודה שלמה, עבודה מתוקנת. עבודת הקורבנות היא עבודה עליונה מאוד, היא צריכה להיות בשיא השלמות, בשיא התיקון. שלא יהיה אפילו מום קטן כלשהו מבחינת הקורבן, וגם מבחינת מביא הקורבן, צריך להיות אדם שלם. לכל אחד יש את התפקיד שלו. לאנשים בעלי מומים יש את התפקידים שלהם, אבל לא צריכים לטשטש את השלמויות. זה לא עניין של חסד. עבודת ה' זה לא לעשות חסד אחד עם השני. הולכים לעבוד את ה' וצריכים לעשות זאת בשלמות.
כך גם עם שליח ציבור. רוצים לעשות חסד עם אדם שמאוד רוצה להיות שליח ציבור , אבל הוא לא מתפלל טוב. לציבור לא נוח עם התפילה הזאת, אז זו לא עבודה של חסד. יש לנו הרבה הזדמנויות לעשות חסד. לא צריכים לעשות חסד ובגללה עבודת ה' היא לא תעשה בשלמות. בעל קורא ושליח ציבור צריכים להיות האנשים המתאימים ביותר. היה אדם שהיה אבל שנהג להתפלל לפני התיבה והוא לא ידע להתפלל, והציבור ממש לא אהב את זה, אנשים ברחו. אמרתי לו: אם תלמד פרק משניות זה שווה פי מאה מלהיות שליח ציבור. אם הבן ניגש לפני התיבה והציבור לא אוהב את תפילתו, זה לא כבוד לנפטר זה מזיק לנפטר. אלה שיש להם מום, או איזו מוגבלות, לא חייבים שיעלו לתורה. השוויון לא צריך להיות במקום של עבודת ה'. השוויון צריך להיות במקום אחר, בדברים אחרים בלימודים במשחקים. הרבה פעמים אותם הילדים לא מעוניינים בזה בכלל, ההורים רוצים שהם יהיו כמו כולם.
רק הכוהנים יכולים לעבוד את עבודת ה', למרות שגם אחרים רוצים. כך שאל קורח: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", כולנו רוצים להיות כוהנים גדולים, למה רק הכהן הגדול ייכנס לקודש הקודשים? יש מדרגות, ויש לכל אחד את התפקיד שלו, וכשצריכים לעמוד לפני ה', צריך לעשות את זה בצורה הכי גדולה והכי מתוקנת שאפשר. לכן רק הכוהנים צריכים להיות בתפקיד של הכוהנים. זה התפקיד שלהם כמו שהקדוש ברוך הוא קבע, והם צריכים להיות בשלמות רוחנית ובשלמות גשמית. השלמות הגשמית מגלה שצריכה להיות גם שלמות רוחנית. בצד הגשמי אסור שיהיה מום, אפילו מום קטנטן, זה כבר איזשהו חיסרון ביכולת להוציא את עבודת ה' באופן השלם מן הכוח אל הפועל.
כמו שלא לוקחים, להבדיל כמובן, למשחק כדורגל אנשים שלא יודעים לרוץ, ולא אומרים למה להפלות אותם, מה הם אשמים, גם במקומות שצריכים לייצג, בוחרים באנשים שהופעתם יפה. לכל דבר יש את המקום שלו. צריכים לטפל ולעזור לכל אחד, מידת החסד היא מידה חשובה מאוד, אבל כל דבר צריך להיות במקומו ובזמנו.
עבודת ה' שלמה כמו הקורבן
קורבן עולה שהיה בבוקר ובערב היה צריך להיות תמים, ותקנו חכמים תפילות כנגד תמידים, ומכאן אנחנו יכולים ללמוד שגם התפילה צריכה להיות תמימה, שלימה בלי מום. בלי חיסרון בדיבור, במחשבה, בכוונה. להשתדל לבוא מוכנים לתפילה מהמקום הרוחני הנכון, וכך עבודת ה' תהיה שלימה.
בית המדרש הוא מבחינה מסוימת בית מקדש מעט. אנחנו עובדים את ה', והפרשה הזאת מספרת לנו, איך צריך לעבוד את ה'. אנחנו כאילו ממלאים את התפקיד של הכוהנים שמביאים קורבן. אנחנו מתפללים "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) אם המילים של התפילה נאמרות בצורה ובכוונה הנכונה אז התפילה עולה למעלה. כמו שאמר הזוהר, מילות התפילה יוצרות מילים למעלה, מילים עליונות, ופעולות גדולות מאוד שממשיכות הרבה שפע מתוקן לעולם.
שנזכה להיות מוכנים, לעלות ממדרגה למדרגה ולהגיע לחג השבועות מתוך הכנה גדולה.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
למה ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך נראית נקמה יהודית?
הלכות שטיפת כלים בשבת
סוד ההתחדשות של יצחק
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הסוד שבספירת העומר
הרב מאיר גולדויכט | כ"א ניסן תשפ"ה
'וחי בהם' - שמירה על חיי אדם במצבי קיצון - התאבדות אנשי מצדה
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
מחדל העלאת הארון לירושלים - הפטרת שמיני
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
