- פרשת שבוע ותנ"ך
- בחוקותי
210
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו השבת את ספר ויקרא. מבחינה מסוימת יש כאן סיום של התורה, לכן התוכחה נמצאת בפרשה זו. ספר במדבר הוא ספר הדרכים ויש בו מעט מצוות, ואחר כך ספר דברים, משנה תורה, שהוא חזרה על התורה. יוצא שבסיום קריאת שלושת הספרים הראשונים של התורה, יש בחינה מסוימת של סיום.
נאמר במדרש (ויקרא רבה פרשה לה, א):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" הדא הוא דכתיב: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהילים קיט, נט). אמר דוד: ריבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הדא הוא דכתיב: "וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ".
לכאורה יש כאן טעות, דוד מתכנן ללכת לחנות והגיע לבית המדרש בטעות. אבל זו לא טעות. "אם בחוקותי תלכו" - אם תהיו מחוברים מאוד אל התורה, אם בית המדרש יהיה במקום המרכזי שלכם, הוא יהיה הבית, הרגלים יוליכו אתכם מאליהם לבית המדרש. המדרש מציב בפנינו כיוון למה צריך לשאוף.
המצוות מופיעות את ריבונו של עולם
נמשיך במדרש (שם פרשה לה, ג):
אמר ר' אלעזר: בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה, ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה, הוא מקיימה תחלה, הדא הוא דכתיב: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, לב). אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה.
הקב"ה כביכול עמד לפני אברהם, שכתוב "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" (בראשית יח, כב), חז"ל אומרים שיש כאן תיקון סופרים, שהיה צריך לכתוב וה' עדיין עומד לפניו, כביכול, כי ריבונו של עולם בא לבקר חולים ועמד לפני החולה.
המדרש רוצה לומר לנו, שהתורה ומצוותיה זו המציאות האלוקית. במצוות שאנחנו מקיימים, אנחנו מופיעים את המהות האלוקית. ריבונו של עולם מקיים את המצוות כביכול ולנו יש מצוות "והלכת בדרכיו", אנחנו הולכים אחרי הקב"ה.
נמשיך במדרש (שם ד):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג) חקים שבהם חקקתי את השמים והארץ. שנאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), חקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה" (ירמיהו לא, לד).
איך הקב"ה חקק את עולמו - על ידי התורה. 'אם בחוקותי תלכו' - החוקות של התורה הם החוקות של השמיים והארץ. שוב אותו רעיון. כל המציאות היא הופעה של ריבונו של עולם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כשישראל מקיימים את התורה והולכים בחוקות ה', הם בעצם מקיימים את המציאות ויוצרים את מה שמתחדש במציאות. כשהתורה מתקיימת הבריאה מתקיימת.
ועשיתם אותם – הכוח של המצוות
נמשיך במדרש (שם לה, ז):
"וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג), אמר רב חמא ברבי חנינא: אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם. "ועשיתם אתם", אמר רבי חנינא בר פפי: אמר להם אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמיכם.
מכך שכתוב "ועשיתם אֹתָם" חסר ו', דורשים חז"ל: עשיתם אתם. זאת אומרת, אם אתם תשמרו את המצוות, אתם עושים את עצמכם, אתם חוקקים בעצמכם את המהות הפנימית. כשאדם מקיים את התורה הוא יוצר את המהות העצמית שלו שזה הוא בעצמו. אם הולכים בדרך ה' ומופיעים את הרצון האלוקי, מקיימים את העולם כולו ואדם גם יוצר בעצמו את המציאות שלו.
על ידי המצוות כביכול עושים אותו יתברך
הזוהר (ויקרא פרשת בחקתי קי"ג ע"א) מוסיף ואומר:
"ועשיתם אותם" כיוון שכבר אמר תלכו ותשמרו, מה הוסיף באומרו "ועשיתם אותם"? אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, כאילו עושה אותו יתברך 'אמר קודשא בריך הוא כאילו עשאני'.
אמירה עוד יותר עמוקה. כשאדם מופיע את ה' כאילו הוא עושה אותו יתברך. הזוהר מביא את הפסוק "ויעש דוד שֵם":
וכי דוד עשה את שמו של הקב"ה? אלא שהוא הלך בדרכי התורה ועל ידי זה עשה את שמו יתברך שם למעלה. ולא היה מלך בעולם שזכה לזה כדוד שקם בחצות הלילה והיה משבח את הקב"ה.
שמו של הקב"ה זו הופעה, התגלות. הקב"ה מופיע בהופעות שונות, בתור גיבור, בתור אלוקים, בתור מרחם. כל שם ושם זו הופעה אלוקית. כשאדם עושה את רצון ה' הוא מופיע את שמו של הקב"ה. הזוהר אומר ועשיתם כביכול את ריבונו של עולם, שעושים את שמו, כאילו עושים אותו. ריבונו של עולם מופיע בעולם על ידי קיום המצוות. על ידי עשיית רצונו של הקב"ה, ריבונו של עולם מופיע ומתגלה בעולם.
הריפיון בעמל התורה – השורש לחורבן
רש"י מביא את דברי המדרש: "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה. הרעיון העמוק שבדברי המדרש הזה, ש"אם בחוקותי תלכו" אז יבואו כל הברכות, וחלילה וחס ההיפך, "אם בחוקותי תמאסו" אם לא תהיו עמלים בתורה, תבוא התוכחה. הרצי"ה אומר שאם אדם לא מתאמץ בתורה כמו שהוא יכול, הוא עמל אבל יכול להיות עמל יותר, זה נקרא שהוא מואס. זה ביטוי מאוד חריף. יכול להיות ביטול תורה בכמות, שאדם יכול ללמוד יותר שעות, יותר זמן, ויכול להיות ביטול תורה באיכות, שאדם מתאמץ בשעת הלימוד להבין יותר, להתקשר יותר, לזכור יותר, הוא עמל. ואם אדם עמל פחות ממה שהוא יכול להיות עמל, זה נקרא חלילה וחס כאילו מואס בתורה. הוא כן עמל, אך לא עמל בלימוד כמו שהוא יכול. כשמתאמצים מאוד בעמל התורה זה מקיים את העולם.
אפשר לשאול: אם ישמרו את המצוות ולא יהיו כל כך עמלים בתורה, בגלל זה תגיע התוכחה הגדולה? הרי אדם שומר תורה ומצוות, מקיים בפועל את רצונו של ה', וגם קובע עיתים לתורה, רק לא עמל, האם מגיע לו את כל העונשים על כך.
הפירוש לזה הוא שאם בני הישיבות, בני התורה, תלמידי החכמים, לא עמלים כמו שהם יכולים להיות עמלים, אז אלה שפחות מהם גם יורדים במדרגה, ואלה שפחות מהם גם כן יורדים במדרגה, ונהיית ירידה כללית. כך אומרת הגמרא במסכת סוטה (מט.), שבזמן החורבן, "חכימיא נהפכו לספריא וספריא לחזניא וחזניא לעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלא". זאת אומרת, כשהחכמים יורדים במדרגה, גם הסופרים וגם החזנים וגם עמא דארעא יורדים, והסוף שאלה שהיו למטה חטאו והגיעו עד לעבודה זרה שפיכות דמים ועריות. אך החורבן התחיל מהחיסרון בעמל של החכימיא.
היה אפשר לכתוב בברייתא באופן אחר, כשחרב בית המקדש, עמי הארץ ירדו, וזה השפיע גם על החזנים, וזה השפיע על הסופרים, והסופרים על החכמים. הירידה התחילה מלמטה וגם בסוף זה חדר אל תוך בית המדרש. החכמים לא אומרים כך, אלא הפוך, החולשה התחילה בחכימיא, בבית המדרש, וכיוון שזה התחיל בחכימיא זה התפשט הלאה, הגיע להידרדרות ובסוף עבדו עבודה זרה. בגלל שלא היו עמלים בתורה, הגיעו כל הקלקולים, ובסוף בגלל זה באה התוכחה. זאת אומרת, שהאחריות למצב הדור מוטלת על גדולי הדור, תלמידי החכמים, ועל בני התורה, שיושבים ועוסקים בתורה. עליהם לדעת שבהם תלוי קיומו של עולם. ככל שאנחנו יותר עמלים, יותר משתדלים, יותר מתאמצים, זה משפיע גם באופן ישיר וגם באופן עקיף על כולם, כי כל ישראל הם מציאות אחת. כשתלמידי חכמים יושבים בבית המדרש ולומדים, הגדולה התורנית, הצדיקות והדביקות מתפשטים - גם אם לא יוצאים בפועל החוצה ולא משפיעים או מדברים בגלוי. כמובן שממילא בהמשך יש את היציאה החוצה. אבל עצם הלימוד שכל אחד לומד בבית המדרש מרומם את עם ישראל. שתהיו עמלים בתורה.
האהבה שבתוך התוכחה
שאל אותי מישהו: למה התוכחה כל כך חריפה, איומה ונוראה, והברכות כל כך קצרות. הזוהר מתייחס לתחושה הזאת, ואומר (שם דף קי"ד ע"א):
"וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ". ר' יוסי פתח: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג, יא). כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שהקב"ה רוצה להוכיח אותם ולכוון אותם בדרך ישרה, כאב שאוהב את בנו, ומאהבתו אוחז בו בידו תדיר לכוון אותו בדרך ישרה, זה שכתוב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג, יב) ומי שאינו אהוב על הקב"ה אינו מייסרו.
התוכחה הזאת, החריפות שלה, נובעת מגודל אהבת ה' אלינו. הקב"ה אוהב מאוד את ישראל, בחר בנו מכל העמים, ורוצה שאנחנו נתעלה ונתרומם ונהיה מלאים ושלמים, על כן באה התוכחה הקשה הזו היא באה מתוך אהבה. זה לא שליט שיש לו דרישות ומאיים איומים נוראים בכל מיני עונשים אם לא יעשו את רצונו, אלא תוכחה מתוך אהבה.
בהמשך שם (קט"ו ע"א):
רבי אבא אמר: "וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם", משל למלך שהיה לו בן יחיד וחטא לו. אמר: מה אעשה? אם לא אעניש אותו, הוא לא יתקן את מעשיו, אבל מצד שני אני מאוד אוהב אותו ולא יכול להיפרד ממנו. אלא מה אעשה? אני ואתה נצא מהארץ.
ר' אבא שואל: מה כוונת המילים "אף אני". ומשיב כביכול הקב"ה מכניס את עצמו בתוך הייסורים. הקב"ה צריך להעניש את בנו ולהוציא אותו לגלות אבל הוא לא יכול להיפרד ממנו, ורוצה לשמור עליו, אז הוא יוצא יחד אתו. 'ויסרתי אתכם אף אני', גם אני אסבול אתכם.
ממשיך הזוהר:
"שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם". שבע זו השכינה שהולכת איתם בגלות, וזה שכתוב: "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ, א). אתם גרמתם שאני ואתם לא נדור בארץ, וכתוב: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל, ג). לא כתוב והשיב אלא ושב, הקב"ה נמצא עם ישראל בגלות והוא ישוב איתנו מהגלות. אמר ר' יוסי: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כו, מד). 'גם' לרבות כנסת ישראל שנקראת 'זאת' שלא עוזבת אותם לעולמים, גלו ישראל שכינה עמהם. "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד) שאם לא אפדה אותם, בריתי נחלקת, וכרתי איתם ברית. אמר ר' חייא: 'לא געלתים' – 'לכלותם', 'ולא מאסתים' כי חביבות נפשי בתוכם, ובגללה כולם חביבים אצלי. כתוב לכלותם בלי ו' - לכלתם, כנסת ישראל כאילו כלה של ה'. משל לאדם שאהב אישה שגרה בשוק של בורסקאים. אם היא לא הייתה שם, הוא לא היה נכנס שם לעולם, וכיוון שהיא שם דומה בעיניו כאילו שוק של מוכרי בשמים, שכל הריחות הטובים נמצאים שם.
הבורסקאים, אלו אנשים שמעבדים עורות והריח שלהם קשה מאוד ומתפשט למרחקים. קשה להיכנס לשוק של בורסקאים, אבל אם הכלה גרה שם, בגלל שאוהבים את הכלה לא מרגישים את הריח הלא טוב. הזוהר רוצה לומר לנו, שדווקא בתוכחה החמורה הזאת, רואים את אהבת ה' הגדולה אלינו. מצד אחד, הקב"ה רוצה מאוד בתיקונינו ומוכיח אותנו, ורק על ידי התוכחות אפשר לשמור שישראל לא יסטו מהדרך, ומצד שני, הקב"ה לא יכול לעזוב אותנו, לכן השכינה נמצאת עם ישראל בכל מקום.
הסבר המושג – 'שכינה עמהן'
אני רוצה להסביר את המושג של השכינה. כתוב שאפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה כנגדו. כאשר ישראל עושים רצונו של הקב"ה, הקב"ה מופיע, כי רצונו מופיע. על ידי זה אנחנו גם עושים את עצמנו וגם מקיימים את העולם. הקב"ה טבע בעם ישראל טבע כזה שלעולם עם ישראל מחובר לריבונו של עולם. אין מצב כזה שעם ישראל יתנתק מלעשות את רצונו של הקב"ה. יכול להיות יותר בשלמות, יכול להיות בקצת פחות, אבל אין דבר כזה שיתנתק. זה מה שאנחנו אומרים 'שכינה עמהם', לא משהו מופשט, שיש איזו מין הילה כזאת ששוכנת איתנו בכל מקום שאנחנו נמצאים. עיקר הדבר הזה, שאנחנו עושים את רצונו, ובעצם עשיית רצונו כבר מופיע ריבונו של עולם בעולם. השכינה מופיעה על ידינו. אם אנחנו עושים קצת מצוות, מופיעה קצת שכינה, אם מקיימים יותר מצוות אז השכינה יותר מופיע. וכן בלימוד התורה, יותר לומדים תורה, יותר מופיעה השכינה. לכן בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, כי הם עושים את רצונו של הקב"ה ולא מפסיקים לעשות את רצונו. הם לא מתנתקים ממנו. יכול להיות שיש חולשות, אבל לא יכול להיות ניתוק חלילה וחס.
מדרגות בהופעת השכינה
מדרגות בהופעת השכינה. חז"ל אומרים לנו שבבית ראשון היו חמישה דברים שחסרו בבית שני, אחד מהם שכינה. לכאורה גם בבית שני הייתה שכינה, אלא הכוונה שלא הייתה בבית שני שכינה כמו שהייתה בבית הראשון. בבית הראשון הייתה שכינה ממש גלויה, ענן ממלא את המקדש, ולא היו יכולים להיכנס במצבים מסוימים (על פי מלכים א, ח, י–יא). בבית שני לא הייתה שכינה כזאת, זה נקרא שאין שכינה מבחינה מסוימת. חז"ל אומרים לנו שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אפילו בגלות יש שכינה, אז בבית שני לא הייתה שכינה?! בוודאי הייתה שכינה, אבל יש מדרגות בהופעת השכינה. יש מדרגה יותר גדולה בבית המקדש כשישראל עושים רצונו של מקום באופן השלם, ויש מדרגה פחותה כמו בבית שני שלא כל ישראל נמצאים בארץ. ויש מדרגה יותר פחותה שישראל חלילה וחס בגלות, אבל עדיין השכינה נמצאת איפה שעם ישראל נמצאים ומופיעים את דבר ה', איפה שלומדים תורה, איפה שמקיימים מצוות.
שכינה זו מציאות. ישראל מופיעים את השכינה על ידי המצוות שמקיימים, על ידי לימוד התורה שהם לומדים, על ידי המידות הטובות, על ידי מעשי החסד שהם עושים, על ידי המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. כל דבר שישראל עושים, זו הופעה של רצון ה', ושם מופיעה השכינה! אמנם בגלותא השכינה מופיעה בצורה מצומצמת, כאילו בבית סוהר. אבל ישראל והשכינה הם דבר אחד, ישראל מופיעים את השכינה. כשיודעים את הידיעה הזאת, אז כמובן מתגבר הרצון לעשות, כל אחד משתדל לעשות בחלק שלו את המרב כדי להופיע את השכינה באופן יותר גדול, להפיץ את אור ה' באופן היותר גדול והיותר מלא, עד שתחזור השכינה בשלמותה לארץ ישראל.
הברית המוחלטת בין ישראל לקב"ה
אני רוצה להביא את דברי מורנו ורבינו הרצי"ה. בתחילת הפרשה נזכרת הברית שהקב"ה כרת עם ישראל: "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ט) ואחר כך בהמשך הפרשה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב), "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם", ובסוף "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים".
הקב"ה כרת עם ישראל ברית מוחלטת. הקב"ה טבע בנו טבע אלוקי שלא יכול להשתנות. זו הסגולה העצמית שיש בנו, שקיימת אצלנו מימי עולם, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. הברית נחתמה בבשרינו ואי אפשר לבטל אותה. היא לא תלויה בנו, היא באה מצידו יתברך שמו. הברית הזאת היא גם הברית על התורה שנתנה בכפיה. הקב"ה כפה עלינו את התורה הר כגיגית, והיא טבועה בתוך המהות שלנו. הכול נקבע מצדו יתברך ולא מצידנו.
מזכיר כאן מורנו הרצי"ה שבהלכות נדרים, יש התרת נדרים, ויש הפרת נדרים. החכם מתיר את הנדר לגמרי כמו שמתירים קשר, כאילו לא היה. היו שני חבלים נפרדים, קשרו אותם ביחד, עכשיו התירו את הקשר ואין שום קשר. ויש הפרה שמפר הבעל, דהיינו הבעל מפר מכאן ולהבא ולא למפרע. הוא שומע שאשתו נדרה נדרים שיש בהם עינוי נפש, או נדרים שבינו לבינה, אז יש לבעל כוח להפר את הנדרים מכאן ולהבא. האב גם יכול להפר נדרים של בתו הקטנה עד גיל שתיים עשרה וחצי. אולי אפילו מגיל אחת עשרה שכבר יכולה לנדור כדין מופלא סמוך לאיש, אבל היא עדיין ברשותו, ואם נדרה והאב שומע, הוא יכול להפר את הנדר. ההפרה היא מכאן ולהבא ולא למפרע. זו לא הפרה מוחלטת. כאן בפרשה יש את הביטוי "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו, טו). אומר הרב, התורה אומרת, שמצד ישראל כביכול חס ושלום יכולה להיות הפרה, אבל הקב"ה אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר את בריתי איתם" - אני לא אפר את הברית. ישראל לא יכולים לבטל לחלוטין, כי הקב"ה קשר אותנו אליו מצד הברית באופן מוחלט, הברית מובטחת, הברית היא נצחית, הברית לא תמה. זכות אבות יש דעות שתמה אבל הברית שהקב"ה כרת עם ישראל לא תלויה בזכויות, היא לא תלויה בנו. היא משהו מוחלט כי היא באה מצידו יתברך שמו.
היחס בין חוקים למצוות
"אם בחוקותי תלכו" - לחוקים אין טעם, "ואת מצוותי תשמרו" - למצוות יש טעם. גם לחוקים יש טעם אבל אנחנו לא יודעים את הטעם שלהם. אדם לא יודע את הטעם של פרה אדומה, אבל יש טעם, כי אחרת לא הייתה קיימת המצווה הזאת. אם בחוקותי תלכו - הגישה צריכה להיות שאנחנו מקבלים את דבר ה' כמו חוקים, ומתוך כך מגלים גם את הטעמים של המצוות. "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", השורש הוא הדבקות בהקב"ה בלי טעם, בלי סיבות, בלי תנאים, גם אם לא מבינים את הטעם, גם אם לא משיגים את הטעם, יודעים שיש טעם, ומקבלים את דבר ה' באופן מוחלט, ומתוך כך כמובן לימוד והתבוננות והבנה והזדהות, מתוך הבנת הטעמים. אבל היסוד צריך להיות חוק. אלה דברי מורנו ורבינו הרצי"ה.
מדוע הנדרים מחוץ לסדר התורה?
בסוף הספר, אחרי הברכות והקללות, האמירה שאם עושים את רצון ה', ישראל מקבלים את כל השכר ואת כל השלמות הרוחנית והגשמית, וחלילה וחס להיפך, בסוף הספר מופיעות מצוות של הקדשת בכורות, נדרים וערכים. לכאורה הספר היה צריך להסתיים בברכות ובקללות, למה הלכות נדרים לא מופיעות מקודם עם כל שאר המצוות.
חז"ל אומרים (נדרים כב.): "כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן". אדם בונה במה כדי לעבוד את ה', אבל התורה לא מרשה לו. צריך לעבוד את ה' בבית המקדש. לא כל אחד יעשה לו במה בחצר שלו ויעבוד את ה'. הייתה אמנם תקופה שהותרו הבמות, אבל ברגע שנבנה בית המקדש נאסרו הבמות. לכאורה, אם אדם רוצה לעבוד את ה', מדוע לא יוכל לקחת קורבן ולהקריב, הרי לא תמיד הוא יכול לבוא לירושלים לעבוד את ה'. התורה מלמדת אותנו שיש סדר אלוקי. אל תהיה צדיק יחיד, אל תיפרד מהסדר, מהכלל. עבודת ה', הקרבת הקורבנות, מקומה בבית המקדש במקום שכל ישראל עובדים את ה' ביחד. כל ישראל עובדים את ה' ביחד בכל יום ויום על ידי הקרבת קרבן התמיד. לא הכהן עושה את המצווה הזאת - עם ישראל עושה את המצווה הזאת. עם ישראל כל יום מקריב קרבן תמיד. בית המקדש הוא המרכז של הכלל כולו. התורה לא מעודדת להעמיד במות, לעשות תוספות, עוד מצוות, עוד כיוונים חדשים, להיות שונה מכל האחרים. צריך לעבוד את ה' לפי מה שהקב"ה מצווה. אל תוסיף דברים על מצוות התורה.
יכולים להיות מצבים חריגים. חלילה וחס אם אדם היה שטוף בשכרות, רגיל לשתות הרבה יין, הוא נודר מן היין, ומקבל על עצמו באופן חריג נזירות כדי להתגבר על יצרו, ואז הוא נקרא קדוש, אבל הוא נקרא גם חוטא (ע"פ תענית יא.). זאת אומרת, יש כאן איזו הדרכה, אחרי שלמדת וסיימת הכול, אפשר גם לנדור נדרים, אבל זה לא לכתחילה. בעיקר המדובר הוא בנדרי איסור, אבל גם בנדרי הקדש, צריך לדעת איך לנדור באופן הנכון. לתת נדבה, לא נדרים והתחייבויות יותר ממה שהקב"ה נתן. דייך במה שאסרה תורה. אם תעשה את הדברים של התורה באופן השלם, אז יש מקום לתוספת ליחידי סגולה. אבל זה לא הסדר הרגיל. זו הדרכה מאוד חשובה בדרכה של תורה.
והיה מחניך קדוש – איסור השתתפות ביחידות קרביות מעורבות בצה"ל
אני רוצה לספר שהשבוע היה דיון בין הרבנים לגבי בג"צ שמקבל תביעה של בנות שרוצות שיכניסו אותן גם ליחידות הקרביות. התכנסו בזום הרבנים מהציונות הדתית מכל הגוונים, וכולם מאוד מודאגים ממה שיהיה אם המהלך הזה חס וחלילה יצא לפועל. ביחידות קרביות החיכוך הוא גופני, ואם בנות יכנסו לשם זה מנוגד לחלוטין לדרכה של תורה, ואי אפשר בשום פנים ואופן לאפשר את זה. אם יהיו החלטות כאלה, חס וחלילה, שבנות יכנסו ליחידות הקרביות, הם יגרמו שהציבור שלנו שכל כך רוצה להיות שותף בשמירה על ארץ ישראל, ויודע את הערך של הצבא והמדינה - לא יוכל לשרת בצבא ביחידות הללו.
זה לא נושא ששנוי במחלוקת בין הרבנים, אין רבנים שאומרים שזה לא נורא, ויש רבנים שאומרים שזה נורא ולא אפשרי. זה נושא שמוסכם על כולם על כל הגוונים של הרבנים בציונות הדתית, וודאי גם על כל הרבנים. זאת תהיה צרה גדולה מאוד אם לא יאפשרו לבנים שלנו שרוצים ומתאימים לשרת בשירות קרבי ביחידות מיוחדות, להתגייס ולשרת ביחידות הללו. הציבור שלנו גם צריך להבין את הדבר הזה, שאדם שומר תורה ומצוות לא יכול להיות ביחידה כזו ויום יום לנהוג אחרת ממה שהתורה מצווה ואומרת. צריכים להטמיע את זה בלבבות. להיות מוכנים למצב הזה.
אני לא מדבר עכשיו מבחינה צבאית. לכל הדעות, כל המומחים, אומרים שזה רק יקלקל ויוריד את הרמה ויזיק מאוד ויפגע בביטחון. אני מדבר מהצד התורני שפשוט לא יהיה אפשרי שנהיה שותפים בזה. אני מאד מקווה שלא יסבירו אותי שכאילו אנחנו מתנגדים לצבא. אנחנו מאוד רוצים שהצבא יהיה חזק. שמירה על המדינה זה חלק ממצוות התורה. אבל גם לא אפשרי שבחורי ישיבה יהיו בתוך יחידות מעורבות ממש. זה דבר המנוגד לחלוטין לדרכה של תורה.
מקווה שה' ייתן בליבם של המנהיגים את הכוח ואת היכולת להתנגד לכל הניסיונות הללו, ולשמור על הצבא בקדושתו בעזרת ה' יתברך.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
שמחת ארץ ישראל
שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו
סיון תשע"ז
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
האם מותר לפנות למקובלים?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך נראית נקמה יהודית?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מה המשמעות הנחת תפילין?
לקום מהתחתית של התחתית
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
