- פרשת שבוע ותנ"ך
- פנחס
251
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יא–יב).
פינחס לא נתכהן יחד עם אחיו, אך בזכות מעשה הקנאות שהוא עשה, זכה להיות כהן גדול. ולא רק הוא זכה להיות כהן גדול אלא מובא בספרי (בלק קל"א):
מלמד שעמדו ממנו בבניין ראשון שמונה עשר כוהנים גדולים, ובבניין שני שמונים כוהנים גדולים.
המלבי"ם אומר שרוב הכוהנים הגדולים היו מבניו של פינחס, שנאמר: "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר שם יג). כמו שפנחס כיפר, כך יהיו בניו כוהנים גדולים מכפרים בבית המקדש.
לפני מעשה פנחס, הסדר היה שכל המדרגות וכל התפקידים החדשים נקבעו מן השמים ולא על פי ההשתדלות והמעשים של האדם. הקב"ה קבע מי יהיו כהנים ומי לווים. מפינחס הדברים משתנים. בסוף דור המדבר כשעומדים להיכנס לארץ ישראל, מתחיל סדר חדש בעבודת ה'. עד עכשיו הנהגה אלוקית ניסית, המן יורד מן השמיים, עמוד ענן ועמוד האש מוליכים את בני ישראל, כשישראל חוטאים מקבלים מיד עונש. רואים את יד ה' המכוונת ומנהיגה את עם ישראל. עכשיו שישראל עומדים בערבות מואב ועומדים להיכנס לארץ ישראל, מתחיל מהלך חדש. עם ישראל נלחם את המלחמות בעצמו וכובש את הארצות של סיחון ועוג, ולא "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, ד). וכעת פינחס עושה מעשה, שבזכותו נעשה כהן גדול.
מדרגה חדשה במפקד בני ישראל
הקדוש ברוך הוא אמר לפקוד את בני ישראל כשהם יוצאים לדרך המדבר, ועכשיו יש מפקד נוסף לבני ישראל כשהם מסיימים את הדרך ועומדים להיכנס לארץ ישראל. משה הוביל את עם ישראל מיציאת מצרים עד הנה, ועכשיו הוא עומד להחזיר את הפיקדון וצריך למנות את כולם. המניין הזה של ישראל שונה מהמניין הקודם. המניין הראשון היה לשמותם, המפקד היה מאוד אישי פרטי, כל אחד בשמו, הפעם המפקד הוא לא לשמותם. עם ישראל מגובש ועומד להיכנס לארץ ישראל, ובארץ ישראל עם ישראל מופיע ככלל אחד. לא הפרטים עיקר אלא הפרטים כולם הם חלק מהכלל כולו.
במניין הזה הם גם מקבלים תוספת לשם המשפחה שלהם. 'למשפחת החנוכי' תוספת של ה' בתחילת השם וי' בסופו. למה התוספת הפוכה משם ה', הרי בשם ה' של הוי-ה קודם מופיעה האות י' ואחר כך האות ה'. מסביר 'אור החיים' שההופעה עכשיו היא הופעה של השלמה וסיום של שם ה'. שם ה' נקרא בשם אדנות אבל נכתב בשם הויה והשילוב שלהם מבטא את המציאות האלוקית הגדולה שהיא למעלה מכל השגה, וכן את המציאות האלוקית המתגלה בהופעה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בכל הבריאה כולה. כשאנחנו משלבים את האותיות האחרונות משם הוי-ה ומשם אדנות יוצא שהאות ה' והאות י' מסיימים את השילוב של השמות. וקודם אות ה' משם הויה ואחר כך י' משם אדנות. זאת אומרת, ששני הסיומים ה' י', זאת ההופעה האלוקית המופיעה במדרגותיה מהמדרגה העליונה והפנימית ביותר ועד המדרגה היותר גלויה וממשית. ישראל שמקבלים את שם ה', הם בתוך ההופעה האלוקית הממשית. ישראל שנבראו בצלם אלקים, ישראל הם הופעה של ריבונו של עולם. זאת אומרת, שלב חדש של עם ישראל בהופעתו בכניסתו לארץ ישראל.
נתינה בהארת פנים
בספר 'ארץ צבי' לרב אריה צבי פרומר, שהיה ראש ישיבת חכמי לובלין, מבאר את הפסוק: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב). לפי מה שאנו אומרים בסוף תפילת שמונה עשרה "ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך". הקדוש ברוך הוא יכול לתת פניו בלי אור, ויכול לתת פניו עם אור. בגמרא במסכת יומא (עה.) כתוב:
בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. הקדוש ברוך הוא קילל את הנחש, הנחש עולה לגג, מזונותיו עמו, עולה למטה - מזונותיו עמו.
הנחש אוכל עפר ויש בכל מקום עפר. קשה, מדוע הנחש קיבל שכר על שהוא החטיא. מובא בשם ר' יצחק מוורקא, מגדולי החסידות, שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שהנחש יבוא לבקש ממנו. סידר לו עפר שיהיה לו בכל מקום שיאכל, כמו שחייבים לתת למישהו משהו, ואומרים לו קח ולך, לא רוצה לראות אותך. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נותן, אבל בלי אור פניו, להיפך, מגרש אותו.
הרב פרומר מביא בשם ר' בונים מפשיסחא שאמר שאם יראה בעולם הבא טיפש שמובילים אחריו שלוש עשרה עגלות עמוסות, הוא לא מקנא בו. כי אצל טיפש כמה שהוא יקבל מעולם הבא, אין לזה משמעות. צריך לדעת איך לקבל, צריך להיות בר הכי. לפינחס הובטח "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" מפני שפינחס עשה מעשה שלא היה מחויב לעשות אותו, מעשה שמי שבא להימלך אין מורים לו הלכה לעשות כן לפגוע בחוטא, אבל קנאים פוגעים בו. קנאות זה השיא של האהבה. אדם אוהב מאוד את הקדוש ברוך הוא, והוא לא יכול לראות משהו שפוגע בקדוש ברוך הוא. המסילת ישרים (בפרק יט) מסביר שאחד הענפים של האהבה זו הקנאה לקב"ה. המקנא עובד ה' בצורה היותר שלמה ומלאה. ומצד שני הקב"ה אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום". זאת אומרת, כל מה שאני עכשיו נותן לו זה יהיה 'באור פניך', מתוך אהבה ומתוך שמחה.
אדם עושה עבודת ה' מתוך כורח, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו שכר באותו האופן, בלי הארת פנים. זה חסר מאוד שאין הארת הפנים. אנחנו רוצים שאור ה' יופיע עלינו. 'כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד' שהכול יהיה בהארה. זה מה שקיבל פינחס, שפע של טוב אלוקי שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו עם הרבה הארת פנים.
מעלת אמירת פרשיות הקרבנות
הפרשה שלנו עוסקת בקרבנות התמיד וקרבנות המוספים. חז"ל אמרו, שתפילות כנגד קרבנות תקנום, זה לא כנגד במובן שאנחנו מוותרים על הקרבנות, אלא בנוסף לקרבנות היו ישראל מתפללים במעמדות. הגמרא במסכת תענית (כז:) אומרת:
אלמלי מעמדות לא נתקיימו שמיים וארץ, שנאמר: "וַיֹּאמַר ה'... בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). אמר אברהם: שמא ישראל חוטאים
לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו: לאו. אמר לפניו: "ריבונו של עולם במה אדע" וכו'? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת". תינח בזמן המקדש קיים אבל אחרי שייחרב המקדש ולא יביאו קרבנות, באיזו זכות ישראל יתקיימו ויחזרו לארץ ישראל? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום.
אמירת הקרבנות נחשבת כאילו אדם מקריב. הטור אומר (אורח חיים סימן א'): "אחר פרשת חטאת לא יאמר יהי רצון, שמא אינו חייב". כלומר, אדם אומר פרשת חטאת ויכול להיות שהוא לא חייב חטאת אז הוא כאילו מקריב קרבן שלא חייב בו, כאילו מביא חולין לעזרה וזה אסור. למרות שהוא רק אמר, ולא הביא קרבן, אם אדם אמר פרשת חטאת והוא לא חייב חטאת, הוא כאילו הקריב, וזה עושה נזק.
אומר הב"ח שאם אינו חייב, הרי זה כאילו הביא חולין לעזרה לכן לא יאמר 'יהי רצון' ורק את הפרשה יגיד. אמירת פרשה זה כקורא בתורה, אבל אם אדם אומר 'יהי רצון' והוא מתכוון שהאמירה של הפרשה הזאת תיחשב כמו הקרבן, אז יש בזה בעיה אם אדם לא חייב חטאת. המהרש"ל אומר שיכול לומר בלשון 'אם התחייבתי', כלומר יתנה שאם אני חייב חטאת, יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת. שואל המגן אברהם: הרי הלכה היא שאם אדם לא זוכר שחייב קרבן אז הוא לא חייב, ולא יכול להגיד 'אם נתחייבתי'. אולי אפשר לבאר את דברי המהרש"ל 'אם זכרתי שאני חייב, ושכחתי עכשיו שאני חייב' אז כבר נכנסתי לחיוב. לדוגמה, אם אדם עשה עבירה, כגון שעשה עבירה בשבת בשוגג ולא ידע שעשה את המלאכה הזאת, אז הוא לא חייב חטאת. אם עדים יבואו ויגידו שעשה, יהיה חייב על פי העדים. אבל אם הוא נזכר שהוא עשה, ואחר כך הוא שכח, הוא כבר חייב, ובמצב כזה גם אם הוא שכח הוא יכול להגיד אם שכחתי ועכשיו אני לא זוכר.
כל הדיון הזה, מראה לנו את ההתייחסות הרצינית שצריכה להיות לקריאת פרשיות הקרבנות. זו לא אמירה סתם. יש לאמירה הזו משמעות. אז נשאל: אם אדם קרא את הפרשה הזאת, האם עכשיו כשייבנה בית המקדש, הוא יאמר כבר אמרתי פרשת חטאת אני לא חייב להביא קרבן חטאת?! אומר הרב פרנק שהאמירה תולה לו. כאילו יש דחיית העונש כל זמן שאי אפשר להקריב עד שיגיע הזמן שאפשר להקריב.
אמירת פרשת הקרבנות וכן התפילות שחכמים תיקנו לנו, יש להן משמעות כאילו האדם הקריב קרבן. הקרבת קרבן היא כאילו שהאדם מקריב את עצמו. זורקים את הדם, שהדם הוא הנפש, וכאילו אדם מתקרב עכשיו לריבונו של עולם, וממילא נמחלים העוונות שלו. ....
מעלת התפילה לעני
הזוהר בפרשת בלק (קצ"ה ע"א) מציין שלוש פעמים שכתוב בהם תפילה. האחד אצל משה, שכתוב "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים' (תהילים צ, א) – "תפילה זו שאין כמותה באיש אחר" - תפילה מיוחדת שבלטה באופן מיוחד כתפילה היותר עליונה בין אנשים. כתוב גם "תְּפִלָּה לְדָוִד" (תהילים פו, א). אומר הזוהר שאין כמותה במלך אחר. אין מלך שהתפלל כמו שדוד התפלל. ועוד פעם שכתוב: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. איזו התפילה החשובה מכולם? אומר הזוהר: 'תפילה לעני' היא קודמת לתפילתו של משה ולתפילתו של דוד, וקודמת לכל התפילות, מפני שעני ליבו שבור וכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהילים לד, יט). כלומר התפילה של העני היא מעומק הלב, הלב שלו שבור וקשה לו. הזוהר אומר שהעני המסכן עושה קטטה, רב עם הקדוש ברוך הוא למה הביא עליו את העוני הזה. הקדוש ברוך הוא אוהב את ההתמרמרות הזאת, כי העני עושה זאת מעומק הלב. הקדוש ברוך הוא מקשיב לו ושומע מילותיו. כשעני מתפלל תפילתו, ה' פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה נדחות מפני תפילת העני שליבו שבור. כתוב "תפילה לעני כי יעטוף" הכוונה היא כמו "עטופים ללבן" המאוחרים, העני מאחר את כל התפילות האחרות. כל התפילות צריכות לחכות עד שהתפילה של העני תעלה למעלה. כי התפילה הזאת מתקבלת ראשונה. "לפני ה' ישפוך שיחו" הקדוש ברוך הוא אומר: אני לא צריך שבית דין ידון ביני ובין העני, שהוא ידבר איתי ישירות, שתבואנה התרעומות שלו אלי, ואני והוא נהיה לבדנו.
הזוהר בא לבטא, שתפילה שנאמרת מקירות הלב, מאכפתיות, מכאב, מבקשה פנימית עמוקה, היא התפילה היותר נשמעת. "קרוב ה' לנשברי לב", ואין תשוקה גדולה לקדוש ברוך הוא כמו תפילת העני השופך דמעות ומתמרמר ומתרעם, ותפילה זו מאחרת דוחה את כל שאר התפילות. משה התפלל ותפילתו נתעכבה כביכול בגלל תפילת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי השמיים מוכנים להיפתח לפני תפילת העני, כיוון שראה זאת, עשה עצמו עני ואביון, פשט את לבוש המלכות ישב על הארץ כאביון ואמר תפילה, שכתוב: "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהילים פו, א) כשראה שזאת התפילה שמתקבלת, דוד פיתח גם הוא את התחושות האלה כביכול. אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, וכי אינך מלך ושולט על מלכים גיבורים, אתה לא יכול להיות במקום הזה של אביון ועני, אתה מלך, אתה במקום אחר לגמרי. מיד שינה תפילתו באופן אחר, אמר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (שם פס' ב), ועם כל זה, הכול היה בדוד, גם עני וגם חסיד. כלומר דוד ידע לבקש מעומקא דליבא.
לא לחטט בעבר
בעניין שאדם צריך לעשות את עצמו חסיד, מזכיר הזוהר שאסור לאדם לשים עצמו רשע. אם כן, שואל הזוהר כשאדם מתוודה על חטאיו, הוא מגלה שהוא לא חסיד ומשים עצמו רשע. אומר הזוהר כשאדם מפרט חטאיו, אז הוא חסיד שבא לקבל תשובה, אבל אין הוא צריך לפרט את כל חטאיו. אם אדם לא זוכר את כל העבירות שעשה, זה מספיק. הוא לא צריך לחטט, כמו שההלכה אומרת לגבי בדיקת חמץ שאדם לא צריך לבדוק למטה משלשה טפחים ולא למעלה ממקום שידו מגעת, כי שם הסבירות שהוא לא הניח חמץ, ואם נשאר חמץ במקומות אחרים זה בטל. גם כהן שבודק את המומים של הנגעים, אם הנגע הוא באופן כזה שיכול לראות את כולו בבת אחת, אז הוא בודק, ואם זה נגע שאי אפשר לראות אותו היטב, הוא בראשי איברים וצריך להפנות את העין כדי לראות אותו מכל הצדדים, אז זה לא נגע. לא מסתכלים על זה.
הזוהר רוצה לומר לנו, שכאשר אדם חוזר בתשובה, הוא לא צריך לשקוע בכל החטאים ולחפש ולחטט אלו דברים הוא לא עשה כהוגן, אלא באופן כללי צריך לחזור בתשובה, ולהיות חסיד. גם כשהוא מתוודה, לא להגזים בהאשמת עצמו. זו הדרכה מיוחדת. אדם לא צריך לשקוע בקלקולים שהיו לו בעבר. מישהו פעם אמר שמי שמסתכל אחורנית נהיה נציב מלח... צריכים להסתכל קדימה. כמובן שיש דין לשוב בתשובה, אבל זה לא לחטט בעבירות. כשאדם מתחיל לחשוב על עבירות שהוא עשה והוא מתעסק בהן ומחטט בהן, הוא מתלכלך, מה שצריך לעשות בווידוי ותשובה – עושים, אך לא מעבר לזה.
נחזור לעניין התפילה. יש ארבעה דרכי תפילה ודוד שם עצמו בארבעה דרכים: עם העניים, החסידים, העבדים, ועם אלה שמוסרים נפשם לה'. אפשר לעבוד את ה' בתפילה בכמה מצבים. ביארנו כבר שתפילת העני והבקשות שלו נובעות מעומק הלב, כי אדם מרגיש חסר מאוד. יכול להיות גם ברוחניות, שאדם מרגיש כמו העני, הבקשות שלו באות ממקום עמוק מאוד, והתפילה שלו נשמעת. אדם גם צריך לשים את עצמו עבד לה'. יש הבדל בין עבד ובין שר. לתפילה של עבד יש משמעות מיוחדת במינה, כי העבד מתבטל כלפי האדון שלו. המהות של העבד היא לשרת את האדון, וזה עניינה של התפילה, שאדם עומד לפני ה', ואומר הכול מה', אני כשלעצמי מה אני. באמת התפילה נקראת עבודת עבד. מסירות נפש היא למסור את נפשו לקידוש ה'. שוב פעם זה סוג של התבטלות גדולה יותר מעבודת עבד, זו התבטלות של מוכנות למסירות נפש. כשאדם מתפלל, בהתחלה הוא שר שירי זמירות, פסוקי דזמרא, כעבד שמנגן עכשיו בתזמורת לפני ריבונו של עולם, לפני אדון כל. אחר כך הוא מגיע לקריאת שמע, קריאת שמע זו מסירות נפש. אפשר להסביר מסירות נפש בקריאת שמע בפסוק הראשון, שאדם אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), זה לא רק שיש בורא אחד ואדון אחד, אבל יש גם מציאות ויש גם בריאה, אלא הכוונה שה' אחד ואין עוד מלבדו. אין עוד מציאות, הכול ממנו יתברך, הכול בטל כלפי מציאותו. באותו הרגע האדם בטל כלפי הגדולה האלוקית יחד עם כל המציאות כולה – "ה' אלוקינו ה' אחד", בחינה של מסירות נפש. ואפשר גם בפסוק השני "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה), כפשוטו. זו מסירות נפש להיות מוכן ברגע הזה למסור את נפשי, אני כולי בטל לפני הקדוש ברוך הוא. תפילה כזאת שאדם מתפלל, עם המדרגות האלה, זו הייתה תפילתו של דוד. גם כעני, גם כחסיד, חסיד זו חזרה בתשובה ונקי מכל רבב, גם כעבד וגם במסירות נפש.
ההבדל בין שר לעבד
חכמינו אמרו שיש הבדל בין עבודת עבד ועבודת שר. רבי חנינא בן דוסא היה בבחינת עבד, ורבן גמליאל היה בבחינת שר. הגמרא בברכות (לד:) מספרת מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, אז הוא שלח את רבי חנינא בן דוסא שיתפלל על הבן שלו. ר' חנינא שם את ראשו בין ברכיו והתפלל והבן הבריא. שאלה אשתו של רבן גמליאל, הרי אתה תלמיד חכם גדול, מדוע שלא תיענה תפילתך? אמר רבן גמליאל אם אני הייתי שם את ראשי בין ברכי כל היום כולו זה לא היה עוזר. משום שיש הבדל, אני שר והוא עבד. עבד נכנס גם לחדר המיטות של האדון, לפני ולפנים, הוא בן בית שם. שר הוא אדם מכובד, מכניסים אותו לסלון לדיונים עניינים חשובים, אבל הוא לא נכנס לפני ולפנים. שר עוסק בעניינים הכלליים, הציבוריים ולא עוסק בעניינים פרטיים. הוא בא אל המלך כדי לטפל בכלל, בציבור. העבד עוסק בצרכים היומיומיים של המלך אז בדברים קטנים פרטיים כאלה הוא יכול לטפל, ומתאים לו לבקש בקשות קטנות. לאנשים גדולים לא מתאים להיכנס לפרטים מצד הגדלות שלהם, גם מצד הריחוק שלהם, יש דיסטנס. העבד מרגיש כמו בבית, יכול לבקש כל מיני בקשות שאחרים לא יכולים לבקש.
יש עניין ללמוד כמו שר, ולעבוד את ה' כמו עבד. גם שר צריך להיות בבחינת 'עבד', כפי שדוד המלך כשהתפלל עשה את עצמו גם כעבד. "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם... כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ", דוד כמה פעמים אומר "אני עבדך".
הסבר המחלוקת אם מצוות התפילה מהתורה או מדרבנן
חכמינו נחלקו אם תפילה דאורייתא או מדרבנן. לפי הרמב"ם תפילה היא מהתורה. אם אדם לא התפלל כל היום כולו ביטל לפי הרמב"ם מצווה מדאורייתא. לומדים את זה מהפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג), איזו עבודה שבלב ובנפש - זו תפילה. תפילה זו עבודה שבלב. אמנם הפה מגלה, אבל עיקר התפילה היא בלב. זה מתרץ את הקושיא למה אין ברכה על התפילה, הרי אם תפילה היא מצווה מדרבנן או מדאורייתא, צריכים לברך עליה, כמו שמברכים על כל מצווה, גם על מצוות דרבנן מברכים כפי שיש ברכה על הדלקת נרות חנוכה לפני ההדלקה, וכן מברכים על הדלקת נרות שבת! המהר"ל מסביר בהגדה של פסח שאין ברכה על ההגדה כי העיקר בהגדה זה הלב, הדיבור הוא לא העיקר, ועל דברים שבלב אין ברכה, וכך גם בתפילה, עיקר התפילה היא העבודה שבלב.
הרמב"ן מקשה על הרמב"ם שמספר פעמים ראינו בדברי חז"ל שכתוב שתפילה היא דרבנן. ניתן לתרץ את הרמב"ם שבאמת עיקר התפילה, שזו העמידה לפני ה' היא מדאורייתא, אבל הנוסח של התפילות שחכמים תיקנו בשחרית מנחה וערבית זה דרבנן.
אפשר להסביר שנקודת המחלוקת היא עמוקה מאוד, ומבטאת שני צדדים חשובים. הרמב"ם אומר שלא יכול להיות שתפילה היא לא מדאורייתא, זו חוצפה שאדם בא לפני אדון כל בלי הזמנה, צריך לקבל רשות! כשהולכים להיפגש עם המלך, צריכים להיכנס לבית שלו ויש שם מספר כניסות. אתם יודעים כמה מעברים צריכים לעבור עד שמגיעים לראש הממשלה? עוד פעם ועוד פעם בודקים וסורקים, אפילו שר בממשלה שיבוא ויגיד שרוצה לדבר עם ראש הממשלה, ישאלו אותו: הוא הזמין אותך? אז מה אם אתה רוצה לדבר איתו, צריך לקבל רשות! אז לעמוד לפני ריבונו של עולם ולבקש בקשות מריבונו של עולם, צריך רשות. זה מה שאומר הרמב"ם, שהקדוש ברוך הוא נתן רשות, אי אפשר מבלעדי זה. הוא ציווה אותנו להתפלל, כי אחרת לא נוכל לפנות מעצמנו לריבונו של עולם.
מצד שני, הרמב"ן אומר שדווקא תפילה היא מדרבנן ולא דאורייתא. אדרבה, התפילה צריכה לבוא דווקא מהאדם ולא מהציווי. יש דיון, אם אדם אינו מצווה ועושה זה יותר גדול או פחות ממצווה ועושה. יש בזה צדדים לכאן ולכאן, והמסקנה שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אמנם יש גם הווא אמינא אחרת. הרמב"ן אומר שהתפילה צריכה לבוא מקירות הלב, מהאדם עצמו, לא בגלל שהוא מצווה, כמו שחז"ל אמרו אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים. התפילה באה ממקום פנימי מאוד.
שניהם צודקים. כשיש מחלוקת, כל צד מדגיש פן מסוים, אבל בעצם מצד אחד, אדם צריך להרגיש לפני מי הוא בא להתפלל, ורק מכוח הרשות שהקב"ה נותן לו הוא יכול להתפלל. ומצד שני הוא צריך שזה יבוא ממנו, מהעומק הפנימי שלו, ואז התפילה באמת מתקבלת, כמו שהזוהר הדגיש לנו שהתפילה הראשונה שמתקבלת זו תפילה לעני. הקדוש ברוך הוא אוהב שהאדם בא לבקש מעומקי הלב ומתחנן.
בית המקדש מקום התפילה
זהו גם עניינו של בית המקדש שהוא מקום התפילה. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". שלמה המלך כשהוא מסיים את בנין בית המקדש והוא עומד ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, הוא בעיקר חוזר ומשנן שהבית הזה יהיה בית של תפילה. וישראל שיהיו בחוץ לארץ משם יתפללו אליך דרך ארצם, דרך העיר, דרך הבית. וכשישראל יהיו בארץ ישראל, אז בירושלים דרך הבית מתפללים אל ה'.
להרגיש את החיסרון של בית המקדש בזמננו
אנחנו נכנסים לשלושת השבועות, בין הימים שבהם נבקעה העיר בי"ז בתמוז, לבין הימים שנחרב המקדש בתשעה באב. בימים האלה אנחנו מקיימים את המנהגים של האבלות: לא מתחתנים ולא מסתפרים, אבל עיקר העיקרים זו התחושה של החיסרון שאין לנו בית המקדש, והעיר ירושלים לא בטהרתה ובקדושתה וזרים נמצאים בהר הבית, וזה יותר גרוע מאשר שועלים. חזרנו לארץ ישראל, אנחנו מתיישבים בחלקים גדולים מארץ ישראל, ודווקא כשמתקרבים מאוד, התחושה של החיסרון יכולה להיות עוד יותר חזקה.
מספרים על האדר"ת שעלה לירושלים והיה לו חלון מול הר הבית. כל פעם שהיה רואה את הר הבית, היו דמעות ניגרות מעיניו מהצער העצום על חורבן בית המקדש, ואומרים שכנראה בגלל זה הוא חלה ונפטר בדמי ימיו. זאת אומרת, דווקא ההתקרבות יכולה להעמיק את הרגש והצער. מצד אחד אנחנו מתקדמים, ומצד שני אנחנו נפגשים עם החורבן בבית.
הבית השני חרב על כך שלא היינו מאוחדים, בימים האלה באופן מיוחד נשתדל לראות את הטוב ואת היחד. לראות את הצד הקדושתי שיש בכל אחד ואחד מישראל, ולהתחבר אל הכלל כולו, בלי לוותר על כל התיקונים. אנחנו לא מכילים את הדברים הרעים, אבל אנחנו כן רואים את הדברים הטובים. לא בגלל הדברים הרעים אנחנו נימנע מלראות את הדברים הטובים. נלמד להסתכל במבט מאחד, ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
איך עושים קידוש?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד גמרא?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
