262
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אמרו חכמים שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר (סנהדרין עא.). צריכים להבין מדוע נכתבה פרשה שהיא לא למעשה, ורק כדי שנלמד אותה, אומר הרב:
תוכן הדברים הוא שהתורה צריכה שתוכר תועלתה ביותר בתור הגנה, כלומר הסרת האפשרות שיהיה היזק בא, שזו הדרך המעולה שברפואה, מה שאין כן ברפואה שבאה אחר המכה. על כן דברי תורה מותר להגן על ידם ואסור להתרפאות בהם.
עיקר ענינה של התורה היא לא לטפל בבעיה אחרי שקרתה, כמו רפואה שבאה אחר המכה שזה דבר שהוא בדיעבד, אלא למנוע מראש את הבעיות. עניינה של הפרשה הוא שאדם ישמע את הפרשה, ויראה עד כמה חמורה ההתנהגות הזאת שיכולה להביא בהמשך לדברים איומים ונוראים, וזה מרתיע מראש. הפרשה הזאת נועדה לכוון את הציבור, הקטנים והגדולים, להתרחק מראש ולא להגיע להידרדרות רוחנית כזאת שיכולה להביא לקלקולים איומים ונוראים.
דברי תורה מותר להשתמש בהם להגן על ידם אבל לא להשתמש בהם בתור רפואה. הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יג, יב) אומר:
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על תינוק שלא ייבעט, וכן המניח ספר תורה או תפילין על קטן כדי שישן, לא די להם שהם בכלל חברים מנחשים אלא שהם כופרים בתורה שהם עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינה אלא רפואת הנפש שנאמר: "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי ג, כב), אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור תהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מהצרות ונזקים הרי זה מותר.
להתפלל מראש שלא יבואו צרות ונזקים מותר, אבל להשתמש בדברי תורה בתור רפואה ולהוריד דברי תורה למדרגה נמוכה זו - אסור. אם כן כל עניינה של הפרשה הזאת, פרשת בן סורר ומורה, היא למנוע מראש נפילה וקלקול רוחני, והלימוד של הפרשה מונע את הדברים מראש.
בין דיני אדם לדיני שמים
בן סורר ומורה הוא ילד קטן, נער צעיר, שסך הכול זולל וסובא, ועוד לא הרג או רצח או עשה דברים שמחייבים אותו מיתה, וחז"ל אומרים לנו שהוא נידון על שם סופו. על זה מתעוררת קושיא גדולה. המדרש והגמרא במסכת ראש השנה (טז:) אומרים שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה, ולומדים את זה מישמעאל. כפי שנאמר בספר בראשית "כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא, יז) שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים ריבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! והוא משיבם עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. דנים את האדם לפי מעשיו באותה שעה ולא לפי העתיד לבוא, וכאן בפרשת בן סורר ומורה, דנים את האדם לפי מה שהוא עתיד להיות. מצד שני ראינו גם שחכמים אומרים שבן סורר לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות. צריכים להתבונן בעניינה של הפרשה.
כששמואל בא לביתו של ישי להמליך את דוד, הוא רואה את הבנים אחד אחרי השני. ראשית כל הוא רואה את אליאב הבכור והוא מתרשם וחושב שהוא צריך להיות המלך. שמואל יודע להסתכל, ולפי המראה שלו הוא אומר שהוא מתאים להיות מלך. וה' אומר לו: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", המילה 'מאסתיהו' משמעותה שהוא היה ראוי ואחר כך נמאס, ולא שהוא לא היה ראוי בכלל. ומה הסיבה שגרמה שנמאס - בהמשך כשדוד מגיע למחנה, כתוב: "וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ" (שם יז, יח). כשדוד בא למלחמה, אליאב גוער בדוד, מה באת לכאן? אתה סקרן?
אומר הילקוט שמעוני:
אמר רבי מנא בן פטיש: כל אדם שכועס אפילו היה ראוי לגדולה מורידין אותו מגדולתו. מנלן? מאליאב, כשהלך שמואל למשוח את דוד, לגבי כל הילדים כתוב בזה לא בחר ה'. ובאליאב כתוב "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ כִּי מְאַסְתִּיהוּ מכלל דמעיקרא הוי חזי (מעיקרא היה ראוי), ולמה נדחה? בגלל הכעס. כל הכועס אפילו ראוי למלכות מורידין אותו מגדולתו.
אמנם בשעה ששמואל בא, עדיין התכונה של אליאב לא יצאה מן הכוח אל הפועל, אבל זה היה כבר באופי שלו, ואחר כך התגלה בפועל. הקב"ה מסתכל על הלב, "ה' יראה ללבב", ולכן "מאסתיהו". גם כאן אנו רואים שלא דנו את אליאב לפי מעשיו באותה שעה, שהרי באותה שעה עדיין לא כעס.
יש הבדל בין דיני אדם לדיני שמיים. כשנתן הנביא בא לדוד המלך ומספר לו את הסיפור של כבשת הרש, דוד שומע על ההתנהגות האיומה של אותו אדם שלוקח את כבשת הרש בשביל אדם עשיר, ואומר 'בן מוות האיש הזה'. מה פתאום בן מוות, הרי אדם שגונב כבשה לפי התורה חייב ארבעה וחמישה, ולא מוות! אבל דוד הוא מלך והוא שופט לפי חומרת ההתנהגות הרעה, וכביכול בדיני שמיים כך היה מגיע לו. דיני שמיים עמוקים יותר.
התורה אמרה בדיני מי שמכה את חבירו "יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כד), וגם בדין של עד זומם - "יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט, כא), וחכמים אמרו שאין הכוונה יד תחת יד כפשוטו, אלא ממון. נשאלת השאלה: אם הכוונה לממון, למה התורה לא כתבה ממון. הסביר הרב צבי יהודה, שהתורה אומרת מה שמגיע לאדם באופן אמיתי, באופן העמוק, אלא שזה לא יכול להתקיים בפועל. כמו שלפעמים במשפחה, הילד מתנהג בצורה לא טובה והאבא כועס עליו מאוד ומדבר אתו בחריפות גדולה, ואחר כך האמא באה ומעדנת וממתנת את התוקף של הדברים, ומסדרת שיהיה עונש סביר ולא עונש שאי אפשר לקבל אותו. כך כשהתורה אומרת "יד תחת יד" היא באמת מתכוונת שזה מה שעקרונית היה מגיע. זאת אומרת, לפעמים העיקרון הוא גבוה ונכון אבל אי אפשר לממש אותו.
כשהולכים לבחור מלך, הבחירה היא אלוקית, שמיימית, אז מי שיש לו בכוח תכונה כזאת של כעס הוא מאוס ולא יכול להיות מלך.
כמו כן בפרשת בן סורר ומורה. הדין הוא שהורגים אותו, כי זה מה שצריך להיות על פי דיני שמיים, והתורה כותבת דברים נכונים, אבל בפועל זה לא שייך. כמו שהתורה אומרת על עיר הנידחת שהורגים את כל אנשי העיר, ובאים חכמים ואומרים שלא הייתה עיר הנידחת ולא עתידה להיות (סנהדרין עא.). אז למה נכתבה פרשה זו - כדי להסביר לנו כמה זה חמור אם תהיה עיר כזאת שכולם נכשלים בה חלילה בעבודה זרה, ושיש עונשים איומים ונוראים על כך. כפי שמסביר הרב זה נועד למנוע מראש תופעה כזאת. התורה מדריכה את האדם באופן עמוק וגבוה.
כיצד להתייחס למצוות שלא מתאימות לזמננו
אני רוצה מזה להמשיך לנושא נוסף. אנחנו פוגשים בפרשה שלנו מצוות כאלה שהיום הן לא שייכות. דין נערה בתולה, האם בימינו יש מושג כזה שנערה מתחתנת בגיל שתים עשרה - זה לא שייך. האם כשעם ישראל כולו יחזור בתשובה וכולו יהיה שומר תורה ומצוות, הוא יחזור לצורת חיים שהייתה פעם בעבר שנערות בגיל שתים עשרה היו ארוסות או נישאות, ונחזור גם לכל העונשים החמורים האלה שהתורה אומרת על מקרה חלילה של ניאוף וכד' - יכול להיות שכן אבל לא מוכרח להיות.
אנחנו צריכים להתרגל. הרבה דברים שאנחנו פוגשים בתורה, היום החיים הם לגמרי אחרים, המציאות שונה, והתורה דיברה על סוג של חיים אחרים.
אתן דוגמא מירושה. התורה אומרת שרק הבנים יורשים ולא הבנות, והבכור נוטל פי שנים. היום גם בבתים היותר תורניים והיותר מדקדקים, לא מקובל שרק הבנים יורשים והבנות לא יורשות, גם לא מקובל שהבכור מקבל פי שניים. צריכים לעשות את זה על פי התורה, אז הבנים מוחלים, והבכור מוחל על חלקו. אבל מה שהתקבל בפועל הוא לא כמו שהתורה אמרה.
נתבונן למה התורה אמרה שרק בנים יורשים ולא בנות. בעבר היה נהוג שחיים בחמולות. זאת אומרת, כל הבנים חיים יחד עם האבא, הבנות מתחתנות והולכות לבתים של הבעלים שלהן. כל משפחה מישראל ירשה שטח מסוים בארץ ישראל, כשהבנים יורשים אותו, כולם גרים ביחד באותו אזור. אבל אם הבנות היו יורשות והבנות מתחתנות עם אנשים ממשפחות אחרות אז הן יורשות גם את השדות והשדות היו מתפצלות, שדה הזאת שייכת למשפחה הזאת ובאמצע פתאום שדה ששייכת למשפחה אחרת. לכן לפי דין התורה, כל הבנים יורשים את האבא, והבנים יורשים את הבנים והנחלה נשארת במשפחה. הבכור שיש לו תפקיד גדול כראש המשפחה, ולוקח את האחריות על כל האחים, מגיע לו כפליים. בעבר, קבלת האחריות הייתה בגיל הרבה יותר צעיר. היום לבכור אין תפקיד מרכזי. וכמו שאנחנו יודעים, כיום לא שייכת צורת החיים הזאת של חמולות. אולי זה טוב, אולי זה לא טוב, אבל זו המציאות. התורה דיברה על מציאות מסוימת ואנחנו נמצאים היום במציאות אחרת. מי גרם שתהיה מציאות האחרת - ריבונו של עולם!
העולם משתנה ומתפתח כל הזמן. העולם לא מתפתח מעצמו בניגוד לרצון ה', להיפך, זה הסדר האלוקי שהעולם מתקדם ומתפתח בכל המובנים, גם במובנים הגשמיים גם במובנים הרוחניים. התורה דיברה על מציאות מסוימת, להעתיק אותה למציאות שלנו שהיא שונה, זה לא מה שהתורה מתכוונת. התורה לא מתכוונת שיעשו במציאות זו את מה שהיא דיברה לגבי מציאות אחרת. המצב משתנה לחלוטין. התורה מדברת על המצב שבזמן שהתורה ניתנה, ודון מיניה ואוקיה באתריה. כלומר, צריך לקחת את העקרונות הנכונים שהתורה מלמדת אותנו, עקרונות המוסריים ולראות מה התורה מתכוונת שנעשה במציאות החדשה, במציאות אחרת. האמירה הזאת היא אמירה מאוד נועזת. יש כאלו שיאמרו שזו רפורמה. רפורמים, פירושו של דבר להגיד שהמציאות השתנתה, וצריכים לעשות הכול בצורה שונה, והדברים שתורה דיברה זה רק תיאורטי וכדומה. מצד שני להישאר במציאות הישנה והעתיקה, זה הקראים. חז"ל אומרים שסנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה, היא סנהדרין קטלנית. התורה כותבת שמי שמחלל שבת ועוד עבירות כמו עבודה זרה גילויי עריות חייבים עליהם מיתה. באים חז"ל ואומרים זהירות! לא כל כך מהר להחליט החלטות כאלה כבדי משקל של שפיכות דמים, של עונש מוות.
זאת אומרת, התורה ניתנה לנו כתורה שבכתב עם תורה שבעל פה, עם פירושיה, כמעט אין דבר שאנחנו עושים על פי מה שכתוב בתורה, אלא על פי מה שחכמים מפרשים את התורה. התורה אמרה לעשות סוכה אבל מה זו סוכה בדיוק, מה הגודל שלה, מה הגובה שלה, כל הפרטים ממה ואיך היא עשויה חז"ל מבארים. התורה אומרת "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). במה להריע - חז"ל מפרשים. אין כמעט מצווה אחת בתורה שאנחנו יכולים להגיד שהתורה פירשה הכול ואנחנו לא צריכים את חז"ל שיפרשו אותה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה זה חדא. מי זו התורה שבעל פה - זה כלל ישראל, זו הסנהדרין שיש לה כוח של כלל ישראל. כלל ישראל בוחר בה, כלל תלמידי החכמים בוחרים בסנהדרין, כמו שאומר הרמב"ם שהיום אפשר לחדש את הסנהדרין על ידי כלל ישראל בארץ ישראל, שאם חכמי ארץ ישראל כולם יתאספו ויבחרו אדם אחד ויסמכו אותו, הוא יהיה סמוך, והוא יוכל לסמוך, וכך יכולה להתחדש הסמיכה. כלל ישראל, כלל חכמי התורה, זו התורה.
רק סנהדרין יוכלו להתאים התורה לזמננו
אם יבואו חכמי הסנהדרין ויגידו לנו שהתורה לא דיברה על מעמד הבכור בימינו, ויכול להיות היום אחרת, לסנהדרין יש את הסייעתא דשמיא, את השפע של רוח הקודש, הקב"ה עוזר להם להחליט את ההחלטות הנכונות כפי שהם מבינים את התורה. גם לסנהדרין יכולה להיות טעות, אבל היא יכולה לתקן את עצמה על ידי קרבן פר העלם דבר של ציבור.
אנחנו פוגשים הרבה דברים בתורה שהם נראים לנו לא מתאימים להיום. אפשר לנהוג בשתי דרכים. לא רוצה לחשוב או לדעת מה קורה היום, אבל זה מציק בתוך הלב. הנשים שואלות למה אין לנו זכויות, ועוד שאלות קשות שקשה לענות עליהן. התורה היא לא נגד השכל הישר, היא המקור של השכל הישר. יש דברים שהם גזירת הכתוב, אבל יש להם היגיון פנימי. לכן אנחנו צריכים להבין שתורה שבעל פה ותורה שבכתב זה דבר אחד.
איך לבנות את בית המקדש העתידי, האם לבנות אותו בדיוק כמו שהיו בית המקדש הראשון או השני, כמו שהיה המשכן, או כמו שמתאים לגודל של הדור שלנו, פי עשר יותר גבוה, יותר גדול ויותר מרווח. מי שמחליטים אלו הסנהדרין והנביא שרוח הקודש שורה עליהם. כמו שהקב"ה נתן לסנהדרין לבחור מהו "המקום אשר יבחר ה'". לא כתוב בתורה איפה צריך להיות בית המקדש רק "במקום אשר יבחר ה", איפה המקום אשר יבחר ה', חכמי התורה יגידו איפה המקום אשר יבחר ה'. חכמים מגלים לנו מה ריבונו של עולם רוצה.
לא לשנות את התורה בלא סמכות
אנחנו נמצאים במצב ביניים כעת, אין לנו סנהדרין שיש לה את רוח הקודש ואת הסייעתא דשמיא של כלל ישראל שהיא יכולה להגיד לנו מה נכון לעשות. אנחנו לא משנים תפילות, לא משנים סליחות ולא משנים קינות. לא משנים דברים שאפילו חלק מהם מובן שאולי היה צריך לשנות. אנחנו זהירים. אנחנו יודעים שיש מקום לשנות, אולם זו לא הסמכות שלנו. אנחנו מחכים ליום הזה שבע"ה עם ישראל יתמלא בקודש ובתורה, ותלמידי חכמים יתעלו ויקבלו את השפע האלוקי שנותן להם את הכוח ואת הגדלות ואת הסייעתא דשמיא וגם את האומץ להחליט. אנחנו כבר יכולים להקים סנהדרין. זה יבוא מתוך גדלות תורנית, ואז יוכלו באמת להתבונן בסייעתא דשמיא, מה התורה מתכוונת שנעשה במציאות שלנו היום.
אנחנו לא מפחדים ממצבי ביניים. אנחנו יודעים שיותר טוב לשמור קלה כבחמורה ולא לזוז מההלכה, אפילו שעל חלק מהדברים אולי יבואו חכמים ויגידו איך התורה הייתה מכוונת למה שמתאים היום, אבל יש לנו סבלנות. כמו הדוגמאות שהזכרנו שאנחנו פוגשים שחכמים דורשים במפורש שבן סורר לא היה ולא נברא, ויש לפרשה זו תפקיד אחר, או כמו שהזכרנו "יד תחת יד רגל תחת רגל", שחכמים מסבירים שהכוונה עקרונית רוחנית לא בפועל. בהרבה דברים חכמים ביארו לנו שהתורה היא לא כפשוטה, אז כשהדור משתנה, אנחנו מעמיקים עוד יותר בהבנת התורה. זה התפקיד של הסנהדרין, להתעמק בתורה ולמצוא מה היא מתכוונת לאותו הדור. דבר זה לא כל אחד יכול להחליט, גם לא כל קבוצה יכולה להחליט, שעכשיו צריכים לשנות כך או כך. זו סמכות שנתונה רק לכלל ישראל שהם חכמי הסנהדרין. שנזכה במהרה להגיע לזה.
האמון במשפחה ובעולם יסוד המציאות
הפרשה שלנו עוסקת גם בשמירת קדושת המשפחה. יש פגיעה בקדושת המשפחה וזה איום ונורא. יש כאן עניין עמוק ויסודי. המשפחה בנויה על אמון. אי אפשר לחיות חיי משפחה טובים ומסודרים בלי אמון הדדי בין בני הזוג. זה כל הבסיס של בניית המשפחה. אמון זה אמונה אחד בשני, לסמוך ולבטוח אחד בשני, רק אז אפשר לבנות בית. היסוד הזה של אמון מופיע במשפחה הפרטית המצומצמת, ובעצם האמון הוא היסוד של קיומו של עולם. כל העולם בנוי על זוגיות. השמיים והארץ הם זוג, ישראל ואורייתא זוג, ישראל והשבת זוג, אמרה שבת מי יהיה בן זוגי, ליום ראשון יש את יום שני, ליום שלישי יש את יום רביעי, עד יום שישי מופיעים זוגות. שבת נשארה בלי בן זוג. אמר הקב"ה: ישראל יהיו הבן זוג שלך. הקב"ה מקדש את ישראל, הוא הרב שעושה את הקידושין בין ישראל ובין השבת, זה הקידוש שאנחנו עושים בשבת. כמו שאדם מקדש את אשתו, כך אנחנו מקדשים ומתחברים אל השבת, והקב"ה הוא מזווג הזיווגים. ישראל וארץ ישראל, ישראל והתורה.
ריבונו של עולם וכנסת ישראל הם גם זוג. כל שיר השירים מבטא את העניין הזה של הדוד והרעיה. הקב"ה הדוד וישראל הרעיה. הדוגמא הזאת של דוד ורעיה אומרת לנו שיש בקשר הזה גם קרבת משפחה וגם קרבה שמגיעה על ידי בחירה. גם קשר עצמי משפחתי, קשר סגולתי, וגם קשר בחירתי הדוד והרעיה. יש מדרגה יותר גבוהה, קודשא בריך הוא ושכינתיה. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה מתחיל מלמעלה וההופעה האלוקית מתגלה דרך מדרגות וכל העולם כולו בנוי על הזוגיות על הייחד. הזוגיות יוצרת מציאות. כשיש זוגיות נמשכים מזה תולדות.
הרב מדבר באורות בישראל ותחייתו פרק כ"ו שבין פועל למעביד חייב להיות אמון. הפועל עובד ומאמין שהמעביד ייתן לו את שכרו. והמעביד סומך על הפועל שיעשה את עבודתו כפי שצריך לעשות. הסוחרים עושים עסקים ואחד מתחייב לשני לתת סחורה והשני מתחייב לתת לו כסף, נותנים אמון אחד בשני. בלי אמון אי אפשר לקיים את המציאות. כל המציאות כולה בנויה על אמון. אמון זה האמונה. האמונה היא יסודו של עולם.
להתגדל באמונה
אנחנו מתקרבים לראש השנה, ורוצים לבוא לקראת ראש השנה כמה שיותר מתוקנים ושלמים. הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לתקן זה לא רק בפרטים המעשיים של ההתנהגות, אלא בעיקר להגדיל את האמונה שלנו. אמונה גדולה בריבונו של עולם פירושו של דבר שהאדם מבין את הגדלות ואת ההנהגה האלוקית יותר ויותר, ואז אמונתו הולכת וגדלה. האמונה היא לא רק עניין של הכרה שאדם יודע בשכל, תופס ומבין את הגדולה האלוקית וכמה היא עוצמתית וכמה טוב ה', אלא הוא גם חי את המציאות הזאת. לא רק שאדם יודע להסביר את תפיסת האמונה שלו, אלא הוא חי את האמונה הזו שהקב"ה נמצא ומחיה את כולם.
הקב"ה ברא את עולמו עם מדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, ומתוך כך עם ישראל תמצית האנושיות ויש לו תפקיד מאוד גדול. בכל דור עם ישראל מתקדם בעוד שלב כשהוא ממלא את תפקידו. לכל דור ודור יש התפקיד שלו. אדם צריך להתבונן בהסתכלות גדולה ורחבה, ולשאול מה התפקיד של העולם, מה המגמה של העולם, מה המגמה של ישראל, וממילא איזה תפקיד מיוחד יש לדור הזה בתוך המגמה הכללית של ההנהגה האלוקית בעולם, מה התפקיד של הציבור שלנו, ומה אני בתוך התפקיד הזה. מתוך ההסתכלות הזאת הוא רואה את עצמו כחלק ממבט שלם. יש להסתכל במבט גדול של אמונה.
אמונה זה ביטחון. אמונה פירושו של דבר לדעת שריבונו של עולם הוא טוב מכל טוב, טוב שלם, ו"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס:). כל מה שמתרחש בעולם זה טוב ה', לפעמים יש דברים שלא נראים כך - זה טוב מוסתר, החיצוניות לא נראית טובה בכלל, אולם בפנימיות הכול מתחיל מהטוב האלוקי. אם אדם מאמין שהקב"ה הוא טוב, ורוצה רק טוב, יש לו על מי להישען, על אבינו שבשמיים. הוא לא מפחד משום דבר. אף אחד לא יוכל להזיק לו אם הקב"ה לא רוצה. אף אחד לא יכול לפגוע במישהו, אם הקב"ה לא אמר. אם אדם חי במבט אמוני כזה, הוא בוטח בריבונו של עולם, ויודע שהקב"ה טוב ורוצה את טובתו ומשפיע עליו כל הזמן שפע של טוב. "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר " (תהילים קלה, כה) "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהילים קמה, יט) מתוך אמונה זו יש לו הרבה כוחות. הוא מאמין בתפקיד שלו, ביכולות שלו למלא את התפקיד שלו. הוא יודע שהקב"ה עוזר לו, וגם אם בהתחלה הוא לא מצליח, הוא יודע שבסוף הוא יצליח כי הקב"ה יעזור. 'יכול להיות שהדרך הזאת שאני צריך ללכת בה היא דרך שבה צריך להתגבר על כל מיני עיכובים וכל מיני אתגרים, אולם אני בטוח שאני אצליח, כי ריבונו של עולם רוצה שאני אצליח, והוא עוזר לי להצליח'. "וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י). וככל מה שאדם יותר בוטח בה' - יותר חסד יסובבנו. הקב"ה רואה שאדם בוטח בו וסומך עליו אז הקב"ה עוזר לו - זה הסדר. ואם אדם מלא ביטחון אז הוא גם מלא שמחה, הוא דבוק בשלמות האלוקית, בטוב האלוקי.
זהו התיקון הגדול והחשוב ביותר שאנחנו צריכים לעבוד עליו לקראת הימים הנוראים ובכלל, להגדיל את האמונה שלנו, שתהיה אמונה גדולה בקב"ה הגדול והטוב. להגדיל את הביטחון בה', ולהגדיל את השמחה. כשאדם עובד את ה' באופן כזה הוא מגיע לתוצאות הכי גדולות שיכולות להיות - וזה רצון ה'.
האמונה – שורש לכל המעשים הטובים
"בא חבקוק והעמידן על אחת" - "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) (מכות כד.). כשהאמונה גדולה אז כל המצוות מתקיימות, כי אדם רוצה מאד לקיים את המצוות כדי להגיע לקרבת ה'. אדם מאמין בהקב"ה, הוא רוצה להתפלל אליו, ללמוד את תורתו, לעשות חסדים עם אנשים. הכול תוצאה של גודל האמונה. ככל שהאמונה יותר גדולה אז ממילא אדם רוצה את קרבת ה', ולעשות את רצונו, כי על ידי עשיית רצונו הוא מתקרב אליו. לעשות את רצונו זה להיפגש עם עשיית המצוות, שהן תרי"ג רצונות של הקב"ה. תרי"ג עצות של ריבונו של עולם, ובראש ובראשונה כמובן לימוד התורה. אז אם אדם מתוך האמונה הגדולה, אוהב מאוד את ה' ומחפש את קרבתו, הוא כל כך שמח ללמוד את תורתו. וכשלומדים את התורה באהבה, שוקדים עליה, שומרים עליה, רוצים לזכור אותה, רוצים להיות מחוברים אליה.
השורש האמוני הוא העיקר. השורש האמוני הוא השורש של כל התוצאות המעשיות והמחשבתיות. על האמונה אנחנו צריכים לשים דגש חשוב, לא במקום תיקונים פרטיים, אולם לדעת מה העיקר, להגדיל את האמונה. להגיע לראש השנה ולהמליך את ה' עם עומק וגודל.
שנזכה בעזרת השם לאמונה גדולה ולעשייה גדולה, ולהיות מוכנים לימים הנוראים.
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
סדרת החינוך של הטבע!
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך עושים קידוש?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
לקום מהתחתית של התחתית
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
ריסוק קרח בשבת- סוחט או מוליד?
איך נראית נקמה יהודית?
