קהלת, מלך בירושלים | הרב מיכאל רוטנברג | בית המדרש

קטגוריה משנית

266

5 דק' קריאה

מגילת קהלת היא מספרי החוכמה המופלאים שבתנ"ך, אך רובם המוחלט של הפירושים שנכתבו עליה משקפים את נקודת מבט של האדם הבוחן את חייו במבט לאחור. בשורות הבאות אני מבקש להציע להתבונן בדברי קהלת דווקא מבעד לעיניו של המחבר, הלא הוא שלמה, המלך ששאף רחוק יותר מכל אלו שהיו לפניו ואחריו, אך לעת זקנתו התבונן מחדש במהלך חייו, והתפכחות מסוימת החלה לחלחל בו. נקודת המבט הזו אינה שכיחה כל כך, ויש בה מן החידוש.
כך מסתבר שהפסוק הראשון לא נועד רק למסור פרטים ביוגרפיים על מחבר המגילה, אלא להגדיר כבר בתחילתה את נקודת המבט הייחודית של המחבר – "דברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים". נעשה כאן שימוש בכפל המשמעות של המילה דברים: לפנינו דברים – כלומר דיבורים, שעלו מתוך הדברים – המאורעות שעברו על המחבר או שהיה נוכח בהם. הביטוי "מֶלֶך בירושלים" בלשון הווה (בניגוד למָלַך), מדגיש אף הוא את העובדה שמחבר המגילה אמר את הדברים בעודו מלך, ובעיקר – מתוך היותו מלך בירושלים.
הקביעה החוזרת בפסוקי הפתיחה (א-יא) היא שיש יציבות בעולם, יש תנועה קבועה ואיטית, והאדם אינו יכול לחולל מהפכות ולשנות סדרי בראשית. כשאנו שומעים אמירה שכזו מפיו של אחד המלכים הגדולים ביותר בעם ישראל, ואף בעולם כולו בעת העתיקה - הדברים מקבלים מובן אחר לגמרי. האומנם זוהי מסקנתו של מלך אדיר, שייצב ובנה אימפריה של ממש בתחום המדיני והכלכלי, שהגיע להישגים אישיים יוצאי דופן בתחום החוכמה, על כל גווניה, ובעיקר – הצליח לבנות בית מקדש? כיצד הגיע קהלת למסקנה ש"הכול הבל", ו"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש"? שאלות אלו עומדות במלוא חריפותן דווקא כשאנו זוכרים מיהו האומר, ומהוות פתיחה מאתגרת מאין כמוה לקראת ההמשך.
גם המשך ההתבוננות במעשי האדם בעולם נשען על ניסיונו העשיר של המחבר, כמלך שכמעט ואין גבול ליכולותיו. הפרשה השנייה בספר (א, יב - ג, כב) עוסקת בעיקר בפירוט ההתנסויות של קהלת בשלושה אפיקים, שבכל אחד מהם הגיע למדרגות עליונות ביותר. תחילת התבוננותו על העולם היא מבעד למשקפי החוכמה , אבל הוא מסכם "כי ברוב חוכמה רוב כעס, ויוסף דעת יוסיף מכאוב" (א, יח). האפיק השני שאליו פנה שלמה־קהלת בניסיונו למצוא סיפוק ואושר היה זה של השמחה , אבל גם זה אינו עולה בידו: "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה" (ב, ב). האפיק השלישי הוא ריבוי הנכסים מכל הסוגים והמינים, אלא שאף כאן התברר לו ש"הכול הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש" (שם, יא). מבלי מילים נדחית כאן התשובה האנושית האולטימטיבית: אם אינך מתרגש ו/או שמח בהישגיך - עליך לשאוף להשיג עוד ועוד. שלמה מפריך בעוצמה גישה שגויה זו, שהרי הוא הגיע לפסגת היכולת האנושית – ועדיין תהה על משמעותה.

לחיות את ההווה
התמיהה על תכליתם של מעשי בני האדם ממשיכה גם לפרק הבא, ולענייננו חשוב לשמוע אותם דווקא מנקודת מבטו של שלמה, המלך שהביא את ישראל לשלמות שלא הייתה לפניו וגם לא אחריו. מלך שכזה, הקובע ש"לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", מודה בחצי פה שלא ניתן לדחוק את העת ולהקדים את הזמן הראוי, "כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם" (ג, יז). נדמה שאפשר לשמוע מבין השורות את מסקנתו האישית של שלמה, אשר דוק של עצבות משוך על פניה על כך שהוא דחק את הקץ, לא הכיר בעיתוי הנכון ובקצב הנכון לשינויים, ולא מיצה את ההווה כראוי - "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" (ג, כב).
ההתבוננות הייחודית של שלמה ממשיכה גם לפרשה השלישית (ד, א – ו, יב), העוסקת בעיקר בעיוותים שבחברה האנושית ובהתמודדות עימם. ממרום שנותיו ומפסגת חוכמתו מתבונן שלמה על החברה הישראלית הנהנית משפע חסר תקדים, מהשראת שכינה בירושלים, מחוכמה הנלמדת לכל דורש ומביטחון מדיני וצבאי - אך אינה מצליחה לדכא את תאוות הבצע ואת "המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש" (ד, ג). וכך, למרות כל הכסף והזהב, רואה שלמה מצד אחד את "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (ד, א), ומצד שני אנשים ש"עינו לא תשׂבע עושר" (ד, ח). משמעות הדברים, אם נבקש לשייך אותם לזמן ולמקום שבו עומד שלמה וצופה על עמו, היא ששלמה מבין (לצערו העמוק) שעל אף כל מפעליו האדירים בבניין המקדש, הממלכה והחוסן הלאומי כלפי פנים וכלפי חוץ - עדיין רחוקה הדרך מהשגת השלמות. לא תיתכן שלמות אנושית מבלי לתת מקום ל"דמעת העשוקים", לרדת לפרטים הקטנים ולשים לב שכל העמל וכל "כישרון המעשה" המושקע בעשייה האנושית נובע למעשה מ"קנאת איש מרעהו" (ד, ד).
לאחר ששלמה חוזר לעסוק בהרחבה בחוכמה ובמגבלותיה, (ז, א – י, כ) הוא מודע יותר מאי פעם לעוצמתו ולחד־פעמיותו של ההווה, ולכן הוא מציע לאדם שיפסיק לדאוג מהעתיד, כי מניסיונו שלו - "כאשר נתתי את ליבי לדעת חוכמה ולראות את העניין אשר נעשה על הארץ" (ח, טז), כלומר להבין את תכלית הבריאה ומטרותיה, התוצאה הייתה ש"גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה" (קהלת ח, טז). דומה שניתן לשמוע מבין השורות את התובנה שהחכם מכל אדם הגיע אליה לאחר שעשה שימוש בחוכמתו כדי למשול בעמו, לעשות משפט וצדק, אבל גם כדי לתכנן תוכניות שאפתניות, בחומר וברוח, ולהתחיל להוציאן מן הכוח אל הפועל. שלמה מבין כעת שאולי הוא דחק את הקץ וראה את עצמו ואת עמו כאילו הם חיים כבר כעת את העתיד. הוא דימה לעצמו שהוא מבין את כל הנעשה, מהיכן הכול נובע ולאן הכול הולך, ולכן הרשה לעצמו לנקוט מהלכים נועזים בתחום עבודת ה' שבמקדש, גם בבניינו וגם בסדרי העבודה שבו, כפי שהצענו בפרקי הספר 'שלמות חסרה: החזון הגדול והסדקים הקטנים' (שיצא לאור ממש בימים האחרונים). עכשיו, כאשר הוא רואה את כל המעשה אשר נעשה, הוא מבין שהמציאות מתנהלת לאט יותר, ולכן עליו לחיות את ההווה בהתאם ליכולותיו ולמשימותיו.

להיצמד למסגרת עבודת ה'
חלקו האחרון של הספר (יא, א – יב, יד) דווקא מעודד את האדם לעשות ככל יכולתו, אולם מנקודת מבטו של שלמה, המלך שכבר ראה הכול, התובנה העיקרית היא, כך נדמה, שיש לעשות ולפעול בעולם מתוך אמונה ועבודת ה', אבל מתוך ענווה גדולה, שכן אין האדם יודע מהי הדרך שתביא לתוצאות הנכונות והרצויות. שלמה מבין כעת שיש להיצמד למסגרת העיקרית – ובתוכה יש לפעול. המסגרת היא "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור" (יב, יג), ואותה אין לפרוץ בשום מקרה. ניתן לשמוע כאן די בבירור את ביקורתו וצערו של שלמה ביחס לעצמו, על כך שניסה לדחוף את העולם קדימה בכל כוחו בימי בחורותיו, ומתוך אמונה מופרזת בכוחו חשב שהוא יכול לתקן את העולם באמצעות ריבוי הרכוש החומרי והרוחני, ולכן לא שמר את המסגרות של עבודת ה' כפי שנמסרו בתורה. רק בסוף ימיו הכיר בכך שבסופו של דבר "הכול נשמע", ולכן המסקנה הפשוטה, הנכונה לכל אדם, אם מלך הוא ואם הדיוט, היא "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור", מפני שבסופו של דבר כל המעשים כולם, על כל עומק כוונותיהם הנעלמות, יעמדו למשפט הא־ל: "כי את כל מעשה האלוקים יבוא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע" (יב, יד).
הצענו כאן קריאה ייחודית של מגילת חוכמה מיוחדת זו, מגילת קהלת, מתוך מודעות מלאה לזהותו של המחבר – שלמה המלך – שקורות ימי מלכותו נפרשו לפנינו בפרקים הראשונים של ספר מלכים, (והתבארו בפרקי הספר'שלמות חסרה' ). דומה שבכך מקבלים פסוקי קהלת ופרקי ספר מלכים עומק נוסף הנבנה מתוך ההעשרה וההפריה ההדדית של פירות העיון בהם, ונמצא דבר ה' מתברר.

הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר קרני שומרון ומרצה בתוכנית לתואר שני ביישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב. המאמר מבוסס על ספרו 'שלמות חסרה: החזון הגדול והסדקים הקטנים' על חייו ומעשיו של שלמה המלך, שיצא לאור לאחרונה

מתוך העיתון בשבע.