"אשרי אדם מפחד תמיד" | הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא זצ"ל

1915

2 דק' קריאה

אלול איננו חודש התשובה, הוא הנהו רק חודש ההכנה לתשובה, וגדולה ההכנה מהתשובה עצמה, שכן לזה נתיחדו רק עשרה ימים, ואילו להכנה הוצרך חודש ימים.
תוכן ההכנה אפשר לבטא בסמל החודש - "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו), לזעזע את שיווי המשקל הרוחני, להכניס חרדה בנפש, קצת אי אימון למסלול החיים הקבוע, קצת פקפוק בכח החלטתנו אנו ובאמונה הנפרזת בכח עצמנו.

כרגיל אדם מפחד תמיד, אבל לא לאותו פחד הדברים מכוונים. האדם מפחד מה יהיה מחר, מה יהיה מחרתיים, האדם רוצה ערובות לבטחון קיומו למחר ולאחר זמן לו ולמשפחתו. ועל חשבון הבטחת המחר הנעלם, המפוקפק, הבלתי ידוע הוא מוותר על היום, על ההוה ודבר שאין צריך לומר - על העבר. העבר בכלל אינו בא בחשבון, הוא מת, הוא בטל מן העולם. עליו אין מה לחרוד, עליו אין מה לחשוב.

הפחד הנכון האמתי, המוכרח, נהפך בראי העקום של מחשבתנו לפחד שלא במקום ושלא בזמן. הפחד הנכון הוא רק פחד האדם ממעשיו הוא, ממעשי אחרים אין לו מה לפחד. "אשרי אדם מפחד תמיד", בדברי תורה כתוב (ברכות ס, א), והוא אינו אלא פחד לשעבר, דוקא אותו מין פחד שכרגיל אין מחשיבים אותו ואין חושבים עליו. באופן רגיל פחד זה אינו אלא מסבב פחד לעתיד - "הן גור יגור אפס מאותי" (ישעיה נד, טו).

"כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב), אין אנו נוטים לראות מומים בעצמנו. הטועה הוא לעולם השני, הצדיק הוא תמיד אני. עד כדי כך, שגם כשאנו מצדיקים דין זה של השקפת האדם על עצמו איננו רואים לנגד עינינו כדוגמא אלא את החבר. אותו פתגם שהיה שגור ברומא "הדוצ'ה (המנהיג) איננו טועה" נפוץ הוא מאד ומהוה אבן יסוד בהכרת האדם בהערכת עצמו. כל עוד הכרה זו קיימת באדם, כל עוד מאמין האדם בכח שיפוטו אין לדבר על תשובה, כל עוד מאמין האדם בעצמו, לא יוכל להכניס ללבו אמונה בבורא עולם.

וכאן המקור לשלוה העצמית, לאי הנכונות לבקורת עצמית, וממילא גם לתיקון עצמי. אלול בא לזעזע את השלוה והבטחון העצמי. הוא משתדל להפנות את תשומת לבנו לא לעתיד אלא לעבר, לראות כאן ורק כאן, את המפתח לעתיד אף הוא. הוא בא להכניס את הפחד מהעבר הזה, פחד בריא, יוצר ומרענן. הוא איננו נותן לנו מנוחה, הוא דורש מאתנו לעורר בקרבנו את החוש לבקורת עצמית, להתיחס לעצמנו בחשדנות, לבדוק את מהלך מחשבתנו ולראות עד כמה הבטחון העצמי הנהו מוצדק באמת, עד כמה אין בו מההשליה וההשכחה. ש"הדוצה ג"כ יכול לטעות" - זהו, ורק זהו תוכנו של חודש אלול. ואכן אצלנו יש דרך פשוטה - לא הולכים ולא שומעים והכל כדאשתקד. ומכיון שאין הכנה אין תשובה, והימים המיועדים לחולל מהפכה בנפש עוברים לבלי סמנים ניכרים של התפכחות. כי אין האדם נטהר אא"כ הוא יודע שהוא טמא. בואו חשבון, הנחה יסודית זו שיש צורך בחשבון, בדקדוק במחשבה, לא בכדי לצאת ידי חובה כלפי מישהוא, אלא כלפי עצמו, וכלפי יודע המחשבות היא הנה כבר חלק מהחשבון עצמו.

(מכת"י)