צבי לצדיק | הרב יעקב שפירא | בית המדרש

מדורים
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

יומא דריגלא של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה חופף תמיד לפרשת תצווה. בפרשה זו לא מוזכר שמו של משה רבנו, אלא כתוב רק "ואתה תצווה". אומר בעל הטורים שהואיל ומשה אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", לא מוזכר שמו בפרשה. אומנם יש עוד פירוש – הקב"ה פונה אל משה בלשון נוכח, בפנייה ישירה, מפני שפנייה כזאת מביעה יותר את מעלתו של משה רבנו ואת קרבתו לקב"ה. הקרבה הזאת נוצרה מפני שהוא מסר נפשו על הדבר.
כך אומר גם ה'אור החיים' על מה שכתוב אצל אברהם "וירא אליו ד'", שד' לא התגלה אליו בשם הידוע לו בציבור – אברהם, אלא על פי מהותו – "אליו". כך גם לגבי "ואתה תצווה" – משה הוזכר בלשון נוכח מפני שהוא הגיע לדרגה גדולה כזו שד' פנה אל מהותו הפנימית, משום שמסר נפשו על כלל ישראל.
באחד החגים בישיבה, ברגע האחרון נמנע מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק מלמסור שיחה מסיבה מסוימת. למחרת ביקשו ממנו התלמידים להשלים את השיחה על החג. הרב נענה, אך במקום לדבר על החג הוא הביא ירושלמי שאומר שאנחנו איננו יכולים כלל לדבר על רבי יוסי מפני שאין אנו מכירים את גדלותו. אני חושב שבכל שנה גם אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לומר את הדברים הנכונים על מורנו ורבנו. האם אנחנו יכולים להכיר את גדלותו האמיתית?
הרב יצחק הוטנר כותב במכתב לרב צבי יהודה שרק אחרי הרבה זמן הוא מרגיש שהוא מבין יותר את דברי הרב זצ"ל, והוא מרגיש עכשיו שהוא תלמידו יותר. כך גם לגבי מורנו ורבנו – ככל שעוברות השנים אנחנו מגלים עד כמה הוא צדק בכל דבר שאמר, עד כמה הוא ידע לראות למרחוק, גם כאשר אנשים חשבו שהוא איננו מחדש דבר, או אפילו אומר דברים שאינם מובנים דיים.
על משה רבנו כתוב שנתן מסווה על פניו. אין הכוונה דווקא למשה, אלא לאדם שכל כולו פנימיות, שאינו מדבר בחיטובי לשון וכדומה. החסרונות האלו הם רק למי שלא ידע לראות בראייה פנימית. גם המסווה שהיה בקולו ובדיבורו של הרב צבי יהודה לא הפריע לתוכן שהוא העביר. המסווה הזה לא היה רק בדיבור שלו, אלא בכל אורחות החיים שלו – במבנה הבית, באופן הלבוש. בלי גינונים, הסתפקות במועט – גם זה היה חלק מהמסווה שהיה על פניו.

לא לשתוק – לדבר נכון
ברוב שנותיו של הרב צבי יהודה הוא היה ספון בביתו בלימוד, בכתיבה ובעריכה של ספרי הרב זצ"ל – בתחילה ספרי ההלכה ולאחר מכן ספרי האמונה. רק מתוך שהוא הוריד את הדברים של הרב זצ"ל מעולם האצילות לעולם העשייה הוא זכה להשפיע על כל העולם.
לא כל דברי הרב זצ"ל ירדו לעולם בשעתו, ובנו הרב צבי יהודה זצ"ל נטה ידו בביאור הנעשה בעולמנו, בארץ ישראל ובמדינת ישראל – שאין לך גאולה גדולה מזו. על אחת כמה וכמה פועליו המעשיים של הרב זצ"ל – ייסוד הישיבה המרכזית וייסודה של הרבנות הראשית שהם שני צנתרי דדהבא – הוא מסר את נפשו עליהם לשומרם מכל פגעי טרוטי עיניים והדומים להם.
אנשים שהכירו את הרב לפני כן ידעו את כוחו. הרב יהושע הוטנר סיפר שבזמן שהוא היה בפולין נודע לו על פטירתו של הרב מטבריג, והוא נהג בכי של שלושה ימים, ואז פרסם בפולין מודעות אבל ופרטי אזכרה שתיערך לזכרו. באזכרה הספיד אותו הרב צבי יהודה לעיני המוני אנשים, אף שהוא לא הספיק להכיר אותו כל כך.
מעל הכול הייתה שמירת הלשון. שמירת הלשון אין עניינה כמו שהעולם מבין, שיש מצווה לשתוק. אחד מקנייני תורה הוא "מיעוט שיחה". העולם מבינים שהכוונה היא לא לדבר. הגאון מווילנה מפרש להפך – צריך גם לדבר קצת, ולא רק ללמוד ללא הפסקה. החפץ חיים על אף שמירת לשונו לא היה שתקן, אלא הוא הצליח לנווט את הדיבור נכון ולא לדבר לשון הרע. הדיבור הוא המראה של האדם. הסגנון כידוע תלוי באדם. אדם שמרגיל את סובביו ואת עצמו לדבר בהתלהמות מפסיד את העיקר. יש מושג שנקרא "צניעות הדיבור", כמו שכותב רבנו יונה. הדבר היחיד שהרב צבי יהודה שינה בישיבה הוא להזיז את תפילת מנחה מאחת לאחת ורבע, כדי שיספיקו ללמוד שמירת הלשון לפני התפילה, ומתוך כך הוא זכה שדבריו יושמעו ויתקבלו בכל העולם. לצערנו חדרו למחננו סגנונות שהם יותר "מולדת חוץ" מאשר "מולדת בית". גם אם הנושאים הם כאלו שיש לדבר עליהם – לא כל הרוצה יבוא וייטול.
"כל אדם שיש בו יראת שמיים, דבריו נשמעים". בספר אור לנתיבתי פירש הרב צבי יהודה שהכוונה היא שהדברים יישמעו לעצמו. אחרי שהוא יאמין בדברים שהוא אומר ויחיה לאורם – גם אחרים ישמעו ויאמינו לדבריו. אחרי שלא שמעו פעם אחת לדבריו, הרב צבי יהודה בא ואמר לרב אברהם רמר – "נראה שאין לי מספיק יראת שמיים".
הרב צבי יהודה הוציא מן הכוח אל הפועל את הדברים שהרב זצ"ל כתב עליהם. לדבר על סגולת ישראל, לדבר על אהבת ישראל, לדבר על קדושת ארץ ישראל, לדבר על קדושת האדם - זה דבר אחד. אבל לחיות את כל הדברים הללו, להביא אותם לידי ביטוי עכשיו בכל אחד ואחד – לזה לא כל אחד זוכה. הרב צבי יהודה חי את קדושת ישראל, חי את קדושת הארץ, חי את כל מה שהוא הוציא מפיו, בניגוד לאלו שכאשר הם צריכים להוציא משהו מהפה – כגון בענייני ארץ ישראל – הם אינם אומרים אותו, ולא מדין שמירת הלשון.

פורים בוודאי מכפר
בגלל התמסרותו לישיבה ולכתבי הרב זצ"ל, לא הספיק הרב צבי יהודה להוציא לאור את כל הדברים שהוא אמר וחשב, ורק תלמידים הביאו לדפוס שיחות ושיעורים שלו. היה עוד דבר אחד שהוא זיכה בו את כולם – ההערות הנפלאות שלו על הספר עולת ראי"ה. שבת אחת התפללנו בביתו, והוא אמר לנו שצריך לדייק במילות התפילה לא פחות ממה שמדייקים במילות הגמרא והראשונים. אחר כך הוא התייחס לברכות בברכת המזון – הברכה הראשונה "הזן את העולם כולו בטובו", והברכה השנייה "נודה לך ד' אלוקינו על ארץ חמדה טובה ורחבה". הוא אמר – שימו לב, הברכה הראשונה מדברת על כל העולם ולא רק על עם ישראל. בברכה זו לא מודים לקב"ה ישירות אלא בגוף שלישי – "הזן את העולם כולו בטובו וכו'". כשמגיעים לדבר על ארץ ישראל – שם כבר מדברים בלשון נוכח, מפני שככל שהדברים הם בעלי משמעות גדולה יותר, צריך להודות לקב"ה עוד יותר.
הוא לימד אותנו גם לגבי מה שאומרים "מגדיל ישועות מלכו" ו"מגדול ישועות מלכו", שמכיוון שהשבת מופרשת מימי החול – בה צריך לומר את הפסוק שמובא בספרי הנביאים, ולא כמו בימי החול שבהם אומרים פסוק מספר תהילים.
הרב צבי יהודה לא רק חיזק תורה, תפילה וארץ ישראל, הכול במקשה אחת, אלא לולא הוא הרים את הכפפה, לולא זעק את הזעקה הגדולה על ארץ ישראל – ייתכן שהדורות שהיו באים אחריו היו "נבוכים הם בארץ". אמירה אחת, דיבור אחד - השפיעו כל כך, נתנו כוחות כה רבים לנושא עיקרי ומהותי כל כך במשנתו של מורנו ורבנו זצ"ל.
כל האמור לעיל על אחת כמה וכמה שמורנו ורבנו הסתלק בפורים, ביום ש"הדור קיבלוה". השפת אמת אומר ש"הדור קיבלוה" בימי אחשוורוש, מפני שבזמן מתן תורה היה עמלק בעולם, ולכן היו צריכים לכוף עלינו הר כגיגית. לעומת זאת בפורים, שכילו בו את עמלק – היה בנו הכוח לקבל את התורה ללא כל כפייה.
בהלוויה של הרב צבי יהודה זצ"ל הספידו אותו גדולי עולם. הרב גורן הספיד ואמר שיום הפורים בעיקרו הוא משתה ושמחה, יום גדול ליהודים, ויום הפטירה של הרב צבי יהודה חל בו, מפני שזהו היום שמחלק בין פרזים למוקפים. רבנו ניסים כותב בשם הירושלמי שהחילוק הזה הוא דווקא על פי ימות יהושע בן נון, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל. ממילא מתאים הדבר שביום הזה של הפורים ניתן כבוד לרצי"ה שנתן כבוד גדול לארץ ישראל, ולא רק נתן בעצמו, אלא עמל להנחיל זאת לדורות הבאים אחריו.
חז"ל משווים את פורים ליום כיפור. ביום כיפור יש מחלוקת בין חכמים לרבי אם עיצומו של יום מכפר או שרק אם עשה תשובה. אומר הרב חרל"פ: המחלוקת הזו היא רק לגבי יום כיפור, אבל לגבי פורים ודאי שעיצומו של יום מכפר. משום כך כתוב שיום כיפור הוא כְפורים. על אחת כמה וכמה שמיתתם של צדיקים, כמו הרב צבי יהודה, מכפרת ביום הזה.
יהי רצון שתורתו תעמוד לנו להמליץ טוב בעדנו ובעד ערי אלוקינו, להגדיל אורה של תורה לשפע חי ממרומים על כל ישראל.

הרב יעקב שפירא הוא ראש ישיבת מרכז הרב וחבר מועצת הרבנות הראשית
מתוך ב'שבע'

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק