בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
14 דק' קריאה
השמחה הגדולה בחנוכת המשכן
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', יום חנוכת המשכן היה, ובו ביום נכנס אהרן לשמש ככהן גדול.
רש"י "ויהי ביום השמיני - שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם (פרק ז). ולזקני ישראל - להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס".
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב: "ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד! - הא שכיב נדב ואביהוא".
לא היתה שמחה גדולה לישראל במדבר כיום הזה, שבו הייתה אמורה השכינה להתגלות ולשכון בתוכם. כמה חכו ליום גדול זה, המשכן היה מוכן להיות מוקם כבר בכ"ה בכסלו, ולא יכלו להקימו עד ר"ח ניסן, ועתה ביום שהוקם המשכן, משה מבשר להם "כי היום ה' נראה אלכם".
המדרש מתאר על פי הכתוב את גודל השמחה וההתרגשות שהייתה להם באותו היום לקראת התגלות השכינה, ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות ה – ו: "ויקחו את אשר צוה משה - בזריזות , ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' - קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו . ומשל למלך שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה מיד חגרה מתניה קשרה כתיפיה והיתה משמשת אותו יותר מדאי, אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו לכך נאמר: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ".
העיכוב בירידת האש משמים
למרות השמחה המתוארת לעיל, אהרן היה מלא חששות שמא הוא לא ראוי לשמש כהן גדול ולכפר על מעשה העגל, במיוחד מאחר שהוא היה שותף לעשייתו, ומשה מעודד אותו להקריב, כי אין ראוי ממנו לכפר על העם.
פסוק ז: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
פרש"י "קרב אל המזבח - שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת". מפרש דגל מחנה אפרים נכד הבעש"ט: "אתה בוש – לכך נבחרת", דוקא בגלל הבושה והענוה שאינך ראוי לכך נבחרת לכפר ולהשרות שכינה בישראל.
משה מצווה לאהרן להקריב קרבן לכפר על חטא העגל, שכן הציווי על המשכן בא לכפר על חטא העגל. פסוק ב: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה', פרש"י "קח לך עגל - להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה".
פסוק כג: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:
קשה למה נכנסו ויצאו בלי צורך עבודה, שהרי אסור להיכנס לקודש בביאה ריקנית ללא עשיה, מתרץ רש"י "ויבא משה ואהרן וגו' - למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת 1 ... דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל".
למדנו מכאן את גודל ענוותנותו של אהרן, שתלה בעצמו את העיכוב בהשראת השכינה וירידת האש משמים.
"ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' א-להינו עלינו (תהלים צ יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".
נמצא, שגם ישראל אבדו את הביטחון שתשרה שכינה על ידם, שמא לא התכפר להם חטא העגל, והדבר גרם למבוכה רבה, על התנדבותם הרבה והטורח שטרחו שמא הכל היה לבטלה.
וזה יכול להסביר את היוזמה של נדב ואביהו להביא אש משלהם מן ההדיוט, שם פרק י פסוק א: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, הם ראו שאש לא יורדת משמים, וחשבו שנדרשת יוזמה מלמטה להביא אש מן ההדיוט, כפי שאכן זו ההלכה במעשה הקטורת שלוקחים אש מן המזבח. וכן ניתן להסביר מדוע הם הביאו קטורת דוקא, כי ע"י הקטורת ניתן להיכנס לפני ולפנים ולהתראות עם הקב"ה, וכמו שמפורש בהקשר למותם בפרשת אחרי מות פרק טז פסוק א – ב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: מכאן שכדי להיכנס לפני ולפנים 2 יש להביא קטורת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת, ומעשה הקטורת היה חסר בפרשה זו, ונדב ואביהו חידשו להביא קטורת כיוונו לאמת אלא שלא נצטוו על כך, והתורה מזהירה "ועל יבוא בכל עת אל הקודש" אלא בעת שיצטוו על כך 3 .
חומרת החטא להביא קרבן אשר לא ציווה
ועדין קשה מדוע הקב"ה הקפיד עמם כ"כ והמיתם מיד ולא האריך להם אפו כדרכו. ונראה שהם עברו על יסוד חשוב בהבאת קרבן, שהוא חייב להיות ע"פ ציווי כפי שנאמר ללא כל שינוי, ובהעדר ציווי הקרבן הופך לעבודה זרה. וזה היה חטא העגל, שלפי המפרשים היה אמצעי מקשר לקב"ה, אבל כיון שנעשה ללא ציווי היה לעבודה זרה. וכיון שהמשכן בא לכפר על חטא העגל, הקרבה ללא ציווי הייתה פגם גדול, שנוגד את כל סדר העבודה, והקב"ה לא היה יכול לאפשר זאת ביום חנוכת המשכן, ולכן לקח את נפשם של נדב ואביהו.
וכך אפשר לפרש את אזהרת משה לישראל בפסוק ה : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': היינו שרמז להם שיעשו רק מה שה' ציווה.
וראיה לדבר שזה היה חטאם, מזה שבמיתתם היה עונש גם לאביהם אהרן, על כך שהשתתף על החוטאים בעגל, ויקרא רבה (וילנא) (פרשת צו) פרשה ז סימן א: (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו וגו', ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אין לשון השמדה הכתוב כאן אלא לשון כילוי בנים ובנות כמה דתימא (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ועל כל פשעים תכסה אהבה תפלה שנתפלל משה עליו".
מדרש הגדול דברים (פרשת עקב) פרק ט פסוק כ: "והתפלה עושה מחצה, מאהרן. בתחלה נגזרה עליו גזירה קשה, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, והיו כל בניו ראויין למות. וכיון שנתפלל משה עליו, נמנעה ממנו חצי הגזירה, ומתו שנים ונתקיימו שנים" 4 .
מאידך, אין ספק שאהרן לא חטא בעבודה זרה כפשוטו, ומה שהשתתף עמם במעשה העגל היה מתוך כוונה טובה לעכב אותם מלחטוא, ולמצוא את שעת הכושר להציל אותם מהחטא, ומצאנו שחז"ל אומרים שזה גופא שהשתתף עמם במעשה העגל היה הסיבה שבגללה נבחר אהרן להיות כהן גדול שיהיה מופקד על עבודת ה' במשכן, וכך בויקרא רבה (מרגליות) פרשת צו פרשה י: "ד"א וירא אהרן, מה ראה, אמר אם בונין הן אותו הסירחון נתלה בהן מוטב שיתלה הסירחון בי ולא בישראל. ר' אבא בר יודן בש' ר' אחא לבן מלכים שנזז לבו עליו ונטל את הציפורן לחתור על אביו, א' לו פידגוגו אל תיגע את עצמך תן לי ואני חותר. היציץ המלך עליו אמ' לו יודע אני להיכן הייתה כוונתך, אמרת מוטב שיתלה סורחן בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע, ומיתר פתורי את אכיל, (מארמון שלי אינך יוצא, ומשולחן שלי אתה אוכל), ... אמר לו אהרן, אהבת צדק, אהבת לצדק את בניי. ותשנא רשע, שנאת לחייבן. על כן משחך א-להים א-להיך שמן ששון מחביריך. מהו מחביריך, אמר לו: חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, קח את אהרן ואת בניו אתו (ויקרא ח, ב)".
בקרובי אקדש - נדב ואביהו
אנו מוצאים שמשה רבינו ניחם את אהרן ואמר לו: (ג) "הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך"
לכאורה איך אפשר לומר שהיו גדולים ממשה ואהרן הלא בחטאם מתו? אמנם אין ספק שנדב ואביהו היו אנשים גדולים וצדיקים, אנו מוצאים שהם הורשו לעלות להר סיני ביחד עם משה ונזכרו בשמותם בעת קבלת התורה, שמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק ט: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: אבל אי אפשר לומר שהם גדולים ממשה ואהרן, ובפרט שבחטאם מתו?
אולם ויתרה מזאת, משה אומר לאהרן שכך נאמר לו בעבר "ונועדתי שמה לבני ישראל" היינו השראת השכינה במשכן תהיה בזכות בני אהרן שהקריבו אש זרה אשר ה' לא צווה, ואיך זה יכול להיות? ועוד וכי כך תכנן הקב"ה שיקרה כשאמר ונקדש בכבודי, האם יעלה על הדעת שכך רצה שיחטאו?
והנה חז"ל מחפשים דרכים לפרש את חטאם של נדב ואביהו למרות שחטאם מפורש בכתוב, נזכיר מה שרש"י כותב (ב): "ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש".
עוד הוסיפו בספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות לב: "ויקחו שני בני אהרן אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, ויקחו אין קיחה אלא שמחה נדב ואביהוא מה תלמוד לומר בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה, איש מחתתו איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסוה בלא עצה, רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם שלא נמלכו במשה רבן, רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
ויש עוד פירושים נוספים במדרשים לחטא נדב ואביהו, למרות שחטאם מפורש בכתוב, וכל זה מלמד שאי אפשר להבין את החטא כפשוטו, ולכן רבו הפירושים ולכאורה ע"י זה טפלו עליהם אשמה רבה והרי משה אומר עליהם שהם קרוביו וצדיקיו, והדברים צריכים עיון.
נלך בעקבות חז"ל שראו את מעשה נדב ואביהו אהבה גדולה ורצון לקרבת אלוקים, וכך אמרו בספרא שהובא לעיל: "ויקחו שני בני אהרן אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, ויקחו אין קיחה אלא שמחה ".
וכך מפרש אור החיים ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק טז פסוק א: "או יאמר על זה הדרך אחרי מות וגו'. דבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה' פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם והבן ובחינה זו אין מכיר איכותה".
אהבה יתרה בלא יראה
כיצד ניתן ליישב את הפרדוקס הזה, שמצד אחד אותו מעשה של נדב ואביהו היה מעשה נשגב של מסירות נפש להביא להשראת השכינה, עד שמשה אומר עליהם שהם גדולים ממנו ומאהרן, ומצד שני מה שעשו היה חטא והקב"ה דקדק עמם במידת הדין ומתו. וכן קשה מדוע הקפיד הקב"ה והמית את בני אהרן מיד ולא האריך אפו כפי דרכו, אומנם הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אבל האם היה ראוי לערבב את שמחתם במעמד הנשגב הזה של השראת השכינה בחנוכת המשכן?
אלא שתוספת אהבה זו הייתה על חשבון מידת היראה. וזה מסביר כיצד עשו זאת מתוך התלהבות וללא מעצורים, והורו הלכה בפני רבם, אפילו לא נועצו זה בזה, והיו כשתויי יין בשכרות של אהבה, ובגללם באה האזהרה "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", ואידך זיל גמור להסביר את שאר החטאים שבמדרש. ובאמת היה לכך תקדים במעמד הר סיני, נאמר שם שמות (פרשת משפטים) פרק כד פסוק ט – יא: וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
ובמדרש במדבר רבה (וילנא) (פרשת במדבר) פרשה ב סימן כה: "במדבר סיני, וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסין שלהם למיתה הה"ד (שמות כד) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו א"ר פנחס מכאן שהיו ראוין להשלחת יד אמר רבי הושעיה וכי קילורין עלתה עמהם לסיני כמה דתימא (שם /שמות כ"ד/) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה רבי יוחנן אמר אכילה ודאית דכתיב (משלי טז) באור פני מלך חיים א"ר תנחומא מלמד (על) שהגיסו את לבן ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב (שמות ג) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים ונהנה מן השכינה דכתיב (שם /שמות/ לד) ומשה לא ידע כי קרן אור /עור/ פניו בדברו אתו בשכר כי ירא וייראו מגשת אליו בשכר מהביט (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה ולמה לא מתו באותה שעה משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלה דבר של לוגמיא אמר המלך אם אני הורגו עכשיו הריני מערבב שמחת בתי למחר שמחתי באה ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו הריני מערבב שמחת תורה למחר שמחתי באה מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה הה"ד (שיר /השירים/ ג) ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה אהל מועד". 5
ולכן מצד אחד האהבה הגדולה שלהם הביאה להשראת השכינה ולקיום "ונועדתי לכם", והיה צורך בתגבורת אהבה לרצות את השכינה לשכון במשכן, ומצד שני היה צורך ששילוב של מידת היראה, "וממקדשי תראו", דבר שהיה חסר שמעשה נדב ואביהו, ומידת היראה הושלמה כאשר הם מתו (רש"י) : "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא א-להים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:" כיון שהקב"ה דקדק עמם במידת הדין ומתו באה היראה הנחוצה, "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ", והשמחה גדולה שבאה מאהבת ה' נמהלה בבכי של יראת שמים. כי צריך בעבודת ה' "דחילו ורחימו תרי גדפין" יראה ואהבה שהם כשני כנפים שעמם עולה עבודתנו למעלה ומתקבלת. וכפי שמסופר על ת"ח שעסקו בתורה "הייתה אש מלהטת סביבם והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני", האש רומזת ליראה והשמחה מרוב אהבה.
נדב ואביהו הורידו את האש משמים
יצוין לפירוש הרשב"ם שהאש שירדה שמים ואכלה את הקורבנות היא אותה אש שאכלה אם את נדב ואביהו וכאילו היו הם הקרבן של כלל ישראל, וז"ל רשב"ם פרק י פסוק א:
"ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם, וכן וישב את הכסף לאמו שכתו' שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל [את העולה] ואת השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי ותצא אש מלפני [י"י] להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה:"
ואם אותה האש שירדה משמים ואכלה את הקורבנות אכלה גם את נדב ואביהו, אפשר לומר שהם גרמו לאש לרדת משמים, ע"י שהראו אהבה גדולה לה' ומסרו נפשם על כך, ולפיכך הם הפכו בעצמם להיות כקרבן לפני ה', ובמיתתם הביאו ליראת המקדש, והושלם החיבור הנדרש של אהבה ויראה הנחוצים להשראת השכינה במשכן.
וכך נראה מהכתוב במדבר פרק ג פסוק ד: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם", שמתו לפני ה' כקרבן.
דחילו ורחימו יראה ואהבה משולבים
ברור שאין ה' חפץ במיתת הצדיקים, ואם היו זוכים היה מתקיים בהם בשלמות החבור של אהבה ויראה כמו שאמרו "שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי" 6 , אבל בדיעבד נדב ואביהו הראו מה במיתתם את גודלה של אהבה, וגם את גבולות היראה.
ולפי זה יובן מה שמשה מזהיר את ישראל "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם, מפני מה כי אני ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' ". היינו לשלב את יראת ה' עם אהבתו.
את השילוב הזה של מידת היראה מצאנו אצל אהרן שהיה בוש להתקרב אל הקודש, ובענוותנותו חשב שאינו ראוי לכך. וכן אצל משה שלא נכנס למשכן עד שקרא לו הקב"ה "ויקרא אל משה" וחז"ל התפעלו מענוותנותו של משה, ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה א: [טו] "דבר אחר ויקרא אל משה וידבר י"י. מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה, אבי חכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (תהלים קו, כב), ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני לפנים עד שקרא לו, שנא' ויקרא אל משה וידבר".
היראה מלהביט בשכינה רמוזה בקטורת, שע"י ענן הקטורת המכסה אזי כי בענן אראה על הכפורת מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן, ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות, הא אם לא נתן בה (לא היה) מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה (ספרא אחרי מות פרשה ב תחילת פרק ג אות יא).
אפשר שזה היה הטעות של הצדוקים ששמים אש על הקטורת מבחוץ ועם זה נכנסים פנימה, כאילו זה היה קרבן, ולא היא, אלא בשעה שהכהן הגדול נמצא בפנים, הוא מכסה עצמו בענן ואז מתגלית השכינה עמו בהסתר.
קטורת קושרת ומחברת
ראוי לציין כאן, מעשה של אהרן שהקטיר קטורת בחוץ ללא ציווי, שבניגוד לפרשה כאן היה מקובל על הקב"ה וכפר על ישראל. זה היה בפרשת קורח, במחלוקת קשה בישראל כנגד משה ואהרן, בתחילה נבלעו דתן ואבירם וכל השותפים במחלוקת. אחר כך נשרפו מקטרי הקטורת. אבל העם לא נרגע ואמר למשה ואהרן "אתם המיתם את עם ה' ". ואז פרצה מגיפה בעם.
במדבר פרק יז פסוק יא – יג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:
רש"י : דבר אחר למה בקטרת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקדוש ברוך הוא תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית:
מנין ידע משה את סוד הקטורת להחיות, מובא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד א כאשר משה עלה למרום להוריד תורה לישראל, וניצח את מלאכי השרת בוויכוח כולם נתנו לו מתנות, "מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?"
משמע שה' לא ציווה לעשות כן, אלא משה אמר לאהרן לעשות זאת כהוראת שעה, ושם זה התקבל ברצון, כי שם מידת היראה הייתה העוצמה גדולה עקב כל העונשים שקבלו החוטאים, והיה צריך לגלות את האהבה שה' אוהב אותם, וזה במעשה הקטורת, כי הקטורת עניינה לחבר (קטורת - קוטרא, עשן. קיטרא – קשר) בין ישראל לקב"ה בקודש הקודשים, ובמקום זה עולה הריח הטוב של אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים.
וכן עניינה של הקטורת לחבר את כל ישראל ביחד. וכך בתלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד ב: "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: ואגודתו על ארץ יסדה".
החלבנה מסמלת את פושעי ישראל, וכמו החלבנה שריחה רע אבל כאשר היא מחוברת לשאר סממני הקטורת היא משבחת אותם, כך גם פושעי ישראל בשעה שהם מחוברים לכלל ישראל, הם משביחים אותם.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף מד עמוד א: "ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת - על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי." הקטורת מכפרת על חטא לשון הרע, כי לשון הרע מפריד בין בני אדם והקטורת באה לחבר ביניהם.
אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היה לו את הכישרון לחבר את עם ישראל ביחד באהבה וברעות, והוא היה יכול לכפר על ישראל במעשה הקטורת שרומזת על החיבור בישראל של כל גווני העם. ומובא בספרים שמענן הקטורת יצאו ענני הכבוד שגם הם בזכות אהרן שמכניס את כל ישראל כאחד תחת כנפי השכינה. והריח הטוב של הקטורת רומז לריח הטוב הפנימי שיש בכל אחד מישראל. וכמו שיצחק אבינו הריח ביעקב שידיו נדמו לידי עשו, "ריח שדה אשר ברכו ה' ", והיה כריח הקטורת. וכך דרשו חז"ל "וירח את ריח בגדיו" "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו", שגם מהם מפנימיותם עולה ריח קטורת טוב אשר ברכו ה'.



^ 1.מכאן שבאותו היום היה ראוי להקריב קטורת כדי להתראות לפני ולפנים, כפי שעשו נדב ואביהו, אלא שהם לא צוו ובכך חטאו.
^ 2.לפי אחד הפרושים חטאם היה שנכנסו לפני ולפנים בלא שנצטוו.
^ 3.יצוין בזה שהגר"א מוכיח מן הכתוב שבזמן המדבר היה אהרן רשאי לבוא בכל עת שירצה, ובלבד שיעשה ככל המעשים האמורים בפרשה. ורק לדורות הבאים הדבר מותר רק ביום הכפורים. ולפי זה מובן עוד יותר מה שעשו נדב ואביהו, שהביאו קטורת כדי לאפשר את כניסתם לפני ולפנים.
^ 4.וכן ברש"י שם פרק י פסוק יב: "[בניו] הנותרים - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא".
^ 5.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נב עמוד א: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי". קשה להבין איך נדב ואביהו הצדיקים אמרו דבר כזה. ונראה שזה אמר כתגובה לכך שלא ירדה אש מהשמים והם פרשו שצריך שהראות יותר אהבה ומסירות נפש ממשה ואהרן שגילו איפוק ויראה רבה.
^ 6.תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה ג: "עוד אמר דוד המלך, אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il