מצות עשה לשבות ממלאכה ולהתענות ביום הכיפורים | הרב שמואל הולשטיין | בית המדרש

שבת ומועדים
הלכות יום הכיפורים

קטגוריה משנית

מדורים
מצוה גדולה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

5446

3 דק' קריאה

מצוה ל"א -

מצות עשה לשבות ממלאכה ביום הכיפורים שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם" (ויקרא כ"ג ל"ב).

מצוה ל"ב -

מצות עשה להתענות ביום הכיפורים שנאמר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כיפורים הוא וגו' ועיניתם את נפשותיכם".

מצוה לספר
בכל פעם שהיה האדמו"ר הקדוש ר' יחזקאל מקוזמיר פוגש את חברו הקרוב המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ, היה שואל אותו: "אביך, ר' שבתי כורך ספרים, היה יהודי נחמד, ירא שמים וכו' וכו', אבל בסך הכל היה יהודי פשוט, איך הוא זכה שיהיה לו בן כל כך צדיק כמוך?" בכל פעם היה המגיד מספר לו על איזו הנהגה טובה שהיתה לו וכדומה, אולם שום דבר לא התיישב על ליבו של ר' יחזקאל.

פעם אחת סיפר לו המגיד כי בעיירתם היה יהודי מומר, שנוא על כל היהודים בעיירה, היות והיה מלשין עליהם לפני הפריץ. פעם ניגש המומר לפריץ, ואמר לו, כי אם הוא רוצה שימשיך לשתף איתו פעולה, הוא דורש מהפריץ לדאוג כי הוא יהיה השליח ציבור אצל היהודים ביום הכיפורים הקרב ובא. למרות שיש לו קול יפה במיוחד היהודים לא מוכנים לתת לו להיות החזן בגלל שנאתם אליו. הפריץ לא התמהמה, הוא קרא לראשי הקהל ואמר להם שאם אותו מומר לא יהיה חזן, אזי יגרש את כל היהודים מהעיירה מיד במוצאי החג. היהודים כששמעו זאת נבהלו, איך יתכן שהרשע הזה יהיה השליח ציבור של הקהילה הקדושה ביום הקדוש?! הם ניסו לשכנע את הפריץ, אבל הוא סילקם מביתו בלי לשמוע מילה. ככל שהתקרב החג היו היהודים מוטרדים יותר ויותר, היות ולא מצאו שום דרך להעביר את רוע הגזרה. והנה מגיע היום, הציבור כולו נאסף לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, כשעל פני כולם רובצת עננה כבידה של צער, ביודעם מי עומד להיות החזן. שקט השתרר ברגע שהמומר נכנס בשערי בית הכנסת, הנוכחים הסתכלו זה על זה במבט מבוהל, הבלתי יאומן קורה, הרשע הזה ניגש לתיבה, ועוד רגע מתחיל בתפילה, ולהם אין מה לעשות. החזן כבר מתחיל, כשלפתע אשה מעזרת הנשים התחילה לצעוק בקולי קולות לכל המתפללים: "איך אתם נותנים לו להתפלל עבורנו? תתחילו לצעוק בכל הכח עד שלא נשמע אותו!" הציבור נענע לקריאתה בהתלהבות והצעקות היו מחרישות אוזניים עד שקולו של החזן לא נשמע כלל וכלל. למחרת הגיע החזן ושוב חזרו הצעקות להישמע, וכך גם במוסף ובמנחה.

הבושה של המומר הייתה ללא גבול, אולם הוא לא נשבר וניסה את כוחו שוב בתפילת נעילה. הציבור ניסה שוב לצעוק, אולם הגרונות כבר היו צרודים והקול היה נשמע חלוש ביותר. החזן כבר מתחיל, ולראשונה קולו נשמע. הציבור כבר היה מיואש, עד שאחד היהודים התעשת, לקח את המחזור הכבד והתחיל לדפוק איתו על הסטנדר. שמחים על הרעיון, לקחו כל הציבור את המחזורים והתחילו לדפוק בקולי קולות, עד שהמומר זרק את טליתו וברח מבית הכנסת. בסיום התפילה ניגש אחד היהודים לר' שבתי כורך ספרים ואמר לו: "לך ודאי תהיה שנה טובה, בגלל העבודה הרבה שיש לך, לכרוך מחדש את המחזורים של כולם". ר' שבתי הסתכל במבט תמהה: "למה לכרוך את כל המחזורים?", "בגלל הדפיקות" ענה היהודי, "על איזה דפיקות אתה מדבר?" שאל ר' שבתי שמרוב דבקות בתפילה לא שמע דבר.

ר' יחזקאל כששמע זאת אמר: "בגלל זה זכה לבן כמוך, אדם שבזמן שעומד בתפילה לפני הבורא יתברך, כל כך מרוכז בתפילתו בלי לתת לשום דבר להפריע לו, מגיע לו בן כל כך מיוחד!"

מצוה להורות
חסידים היו אומרים כי מעלתו של יום הכיפורים כל כך גדולה, עד שאם היה יום הכיפורים חל אחת לשבעים שנה, היה מברך איש את רעהו ש'יהי רצון שיחול יום הכיפורים בימיך'. בגלל מעלתו המיוחדת כל כך של היום הקדוש הזה, יש להתכונן אליו היטב, על מנת שלא יתבזבז. וכפי שאומר הרב חרל"פ(אורי וישעי פכ"ג ועוד) כי רמת התועלת מהימים הנוראים תלויה ברמת ההכנה של האדם להם.

מצוה מהתורה לאכול בערב יום הכיפורים, וכל המרבה לאכול, מרבה במצוה.
חמשה עינויים ישנם ביום הכיפורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה.
חולה הזקוק לאכול יקבל מהרופא את כל הפרטים הנחוצים בדבר מחלתו, והמלצתו המעשית, ויגש לרב פוסק מובהק על מנת שידריכהו כיצד לנהוג למעשה.

אסור ללכת עם נעל או סנדל עשוי מעור. נחלקו הפוסקים מה הדין בנעליים עשויות חומר אחר, כך שהאדם לא מרגיש כלל כי הוא יחף. להלכה מותר ללכת עם נעליים כאלו, אולם המחמיר ללכת עם כפכפים וכדומה תבוא עליו ברכה.

כל רחיצה שהיא לתענוג אסורה. אולם רחיצה להורדת לכלוך מותרת בשיעור הנדרש להוריד את הלכלוך. וכן נטילת ידיים תעשה עד סוף האצבעות ולא יותר.

ילדים מתחת לגיל תשע לא יצומו כלל, אולם לא ינעלו נעלי עור מפני שבזה אין להם סכנה. מעל גיל תשע יתחילו לצום שעות ספורות, ומגיל אחת עשרה ישלימו את כל התענית על מנת שיתרגלו לצום, הן בבני