162
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
שבת גדולה עברה עלינו, שבת של שקידה והתחזקות.
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, א – ב). הפסוקים צריכים ביאור, שהרי כבר נאמר שבאו למדבר סיני, ולמה התורה חוזרת עוד פעם ואומרת " וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וגו'". אומר אור החיים, שהפסוק בא ללמד אותנו לא רק מאין נסעו ולאן הגיעו, אלא מה הם התנאים שצריכים להיות לקראת קבלת התורה. אדם צריך להיות מתאים לקבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה מתוך רפיון. התורה צריכה להילמד מתוך מאמץ והתגברות, מתוך התמסרות. 'ויסעו מרפידים' - נסעו מהרפיון מהחולשה, ובזה הם מתקרבים למעמד הר סיני, לקבלת התורה.
'ויחנו במדבר' - המדבר זה הענווה. במדבר אין שום דבר. ישראל מקבלים על עצמם את מידת הענווה וזה תנאי הכרחי לקבלת התורה. זהו התנאי הכי גדול והכי חשוב לקבלת התורה, שאדם מבטל את עצמו כלפי אורה של תורה, ומסיר מעצמו כל מחיצה, כל עצמיות שיש לו, כל משהו מעצמו, והוא מוכן לקבל את התורה כמו שהיא. הענווה היא המידה שמתאימה לתורה. והמהר"ל מרחיב את הדיבור ואומר שהתורה היא מופשטת, התורה היא אלוקית, על גבולית, וגם העניו הוא על גבולי. אדם הוא כלום, הוא לא קטן שמקטין את עצמו עוד ועוד, אם הוא קטן, אז הוא עדיין גבולי. אבל העניו הוא בעצם בטל כלפי האורה האלוקית. אני כשלעצמי מה אני, כל מה שיש בי, זה הכול הקב"ה נתן לי. הענווה היא מידת הפשיטות, והתורה היא במדרגת הפשיטות, ולכן העניו יכול לעסוק בתורה. המהר"ל מעמיק ואומר, שזה לא רק אמצעי חיצוני טכני, שאם אדם עניו הוא יכול ללמוד יותר טוב תורה, כי אם הוא גאה, קשה לו לבטל את דעתו בפני אחרים, הוא מתעקש על דעתו וקשה לו להודות שהוא אמר דבר לא נכון. ואם הוא לא מקשיב, הוא מתבייש לשאול, שזה כאילו יפגע בכבודו שיראו שהוא לא מבין. גם באופן טכני, אם אדם לא עניו קשה לו ללמוד תורה ולקבל את התורה. אבל המהר"ל מוסיף עומק והבנה נוספת, זה לא רק עניין חיצוני שאם אדם עניו אז קל לו להיות תלמיד, וללמוד תורה, אלא שאם אדם עניו, הוא מגיע למדרגת התורה. התורה היא מופשטת, והענווה היא גם כן מידת הפשיטות, ולכן הוא מתאים למדרגת התורה.
קבלת התורה באחדות
תנאי נוסף לקבלת התורה – "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"- כאיש אחד בלב אחד. זה עוד תנאי חשוב בקבלת התורה - האחדות. אור החיים מסביר את זה גם באופן מעשי, שלא טוב שהאדם ילמד לבד, צריך ללמוד בחברותות, צריך להיות מחוברים זה לזה. אבל עוד יותר גבוה ועמוק, כשעם ישראל מאוחד, אז הוא יכול לקבל את התורה הגדולה. כי צריך להיות כלי שלם כדי לקבל את אורה של תורה. וכשיש אחדות אז הכלי הוא שלם, הוא לא חסר, אין בו שברים, ואם אין בו שברים הוא יכול לקלוט את התורה. וכן הקיום המלא של התורה יכול להיות רק על ידי כלל ישראל שהם ביחד, כי כל אחד מקיים את המצוות המיוחדות לו. יש כהנים, יש לויים, יש ישראלים, יש מצבים שונים שאנשים נמצאים בהם, קיום מצוות במצבים שונים, יחד כל כלל ישראל הוא שמקיים את התורה. יחד זה הקבלה, יחד זה הקיום. אלה שלושת התנאים שמכשירים את ישראל לקבל את התורה.
גם 'כלי יקר' שהיה בזמנו של המהר"ל, שימש אותו בשנותיו האחרונות של המהר"ל, וגם היה בעיר פראג. הוא מסביר "ויסעו מרפידים היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת, כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה, ורפידים אותיות פרידים, כמו כשב וכבש, על שם הפירוד שהיה ביניהם, וכשיש רפיון ידיים אז יש גם פירוד. ועכשיו שנסעו מרפידים מן המקום ההוא, רצה לומר הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני כי מקום זה גרם להם שיהיו באגודה אחת, כי בקשת הכבוד והשררה סיבה לכל ריב ולכל נגע", ואז כשבאו נגד ההר, היו ישראל בלב אחד. ומקודם הוא אומר "לא היו ישראל ראויים לקבלת התורה, עד שיהיה שלום ביניהם. בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד, והתורה כל נתיבותיה שלום כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצאת התורה כשתי תורות". הכלי יקר לא מתכוון לגמרא במסכת חגיגה (ג:) שאלו אוסרים ואלו מתירין שזה בסדר, אם יש מחלוקת שאחד מבין שצריך לאסור, והשני חושב שצריך להתיר, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, יכולים להיות חילוקי דעות וביחד מכוונים לשם שמים. הכלי יקר מתכוון למחלוקת שבאה מתוך פירוד, והפירוד עושה את התורה כשתי תורות. אבל כשזוכרים שהכול ניתן מרועה אחד, כלומר מרועה אחד נתנו הרבה דעות, והתורה היא שבעים פנים ואין פירוד, אז אפשר לקבל את התורה. זהו שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי... בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). הורה שהחודש הזה מזלו תאומים המורה על הדיבוק ואהבה, וכשיש אחדות, אז אפשר לקבל את התורה.
הופעת שם ה' בעולם על ידי ישראל
כלי יקר מבאר את המשך הפסוקים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד). יש כאן שלוש דרגות, 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים', 'וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי', ואחר כך "וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ו). 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' - כאב שנושא את בנו, שומר עליו. הנשרים עפים גבוה אם יירו חיצים הם רוצים להגן על הבנים ונושאים אותם על גבם. הקב"ה נהג בנו כבנים שהוא מגן עלינו, 'ואביא אתכם אלי' זו עוד מדרגה. בהתחלה הייתם לי כבנים, אחר כך כאחים כאילו שווים. ואחר כך מדרגה עוד יותר גדולה, 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' הכוונה כביכול מלכים עלי, שנאמר: "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" (שמואל ב, כג, ג). הכלי יקר מבאר את זה על פי המדרש שאומר ששאל רבי שמעון בר יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי האם שמעת מאבא שלך, מה הוא הפירוש "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) אמר לו, משל למלך שהייתה לו בת והיה מחבבה ביותר ובהתחלה קרא לבתו בתי, ואחר כך אחותי, ואחר כך אמי. זאת אומרת, בהתחלה היחס של הקב"ה לישראל הוא כיחס האב לבנו הקטן שזקוק שיוליכו אותו, כמו שהפסוק אומר: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" (שמות יג, כא) הם לא יודעים ללכת לבד, והקב"ה מוביל אותם. אחר כך הבן גדל, ונהיה כאילו שותף, והקב"ה קורא לישראל אחותי. כלומר כאילו אנחנו שווים. עם ישראל גדל וכאילו נהיה שותף עם הקב"ה בקריאת שמו בעולם. ואחר כך, יש מדרגה עוד יותר גבוהה, שקשה באמת להבין, שרבי שמעון בר יוחאי שואל האם יש פירוש, מה זאת אומרת שהקב"ה קורא לישראל אמי "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ", שלמה הוא כביכול הקב"ה, האם יש משהו מעל הקב"ה? מה הרעיון? משל למלך ממנה שר צבא, ושר הצבא בונה לו צבא גדול חזק ועוצמתי וזה מגדיל את שמו של המלך. ואז שר הצבא נהיה כל כך חזק ומשפיע, עד שבעצם המלך נהיה כאילו תלוי בו. כבודו של המלך תלוי בשר הצבא. עד כדי כך שיואב יכול היה להמריד ולעזוב את דוד, ולהתקרב לבית שאול. מי עשה את יואב לשר הצבא - דוד. דוד עשה אותו לשר, והוא מינה אותו והגדיל אותו, ובסוף הוא כאילו תלוי בו, וזקוק לו. כך ריבונו של עולם נסתר, גבוה מעל גבוה, אי אפשר להשיג אותו, רק על ידי עם ישראל שמו מופיע בעולם. הקב"ה ברא אותנו, יצר אותנו, אנחנו בנים של ה' יתברך, הוא עשה אותנו לעם ה', עם אלוקי, עם השגות עליונות מאד, עם שיודע לספר את שמו בעולם, 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו', ואחר כך אנחנו נהיים כביכול שותפים בהופעת שמו בעולם. והופעת שמו בעולם תלויה בישראל. וכאילו יש איזו בחינה מסוימת שרק ישראל הם המופיעים. בלעדיהם כביכול לא מופיע שם ה' בעולם. ועד כדי כך שכביכול הקב"ה זקוק לנו שנופיע אותו בעולם, זו הבחינה של אמי.
כבר סיפרתי כמה פעמים, שהרב צבי יהודה ב'אנעים זמירות' היה אומר את המילים 'פארו עלי ופארי עליו', בהתלהבות מיוחדת במינה. הקב"ה מתפאר בנו, עם ישראל. וכן 'יתפאר בי כי חפץ בי', שהקב"ה כאילו מתפאר בישראל. עם ישראל, עם הסגולה, עם עליון, זוכה להיות מי שמופיע את שמו של הקב"ה בעולם, וכביכול זה תלוי בעם ישראל.
כל עשרת הדברות – מדרגת הנבואה לכל ישראל
ישראל באים להר סיני והקב"ה מתגלה אלינו, ואנחנו שומעים מפי ה' את עשרת הדיברות. יש מחלוקת, האם ישראל שמעו את כל עשרת הדיברות מפי ה', או שרק את שתי הדיברות הראשונות. בכל אופן עם ישראל מגיע למדרגה עליונה שהוא שומע את קול ה', ומגיע למדרגה עליונה של אמונה, "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט). המהר"ל אומר (גבורות ה' פרק מז) שלוש מדרגות. בהתחלה כשמשה רבינו בא למצרים, "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא) ישראל מאמינים שהקב"ה שלח אותו לגאול את ישראל, זה יסוד האמונה שיש ה', והוא משגיח ובא לגאול את ישראל. אחר כך התחזקות האמונה בקריעת ים סוף, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). אז ההופעה האלוקית הייתה כל כך גדולה, אם עשר מכות במצרים, חמישים מכות על הים, ואם חמישים מכות במצרים, מאתיים וחמישים מכות על הים. זאת הייתה הופעה גדולה, לראות את הגדלות האלוקית שאין עוד מלבדו, עד שישראל אמרו "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) מלכות ה' תתקיים תמיד. ומאז ועד היום אנחנו אומרים את הפסוק הזה בכל הדורות, ומכריזים את אותה ההכרזה שהכריזו ישראל בקריעת ים סוף: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". אבל יש מדרגה עוד יותר גבוהה ונישאה, עד עכשיו מכירים את הגדולה האלוקית אבל עדיין לא שמעו את דבר ה', ועכשיו ישראל בהר סיני שומעים את קול ה' מדבר. הם רואים שהנבואה היא אמיתית ואפשר לשמוע את ריבונו של עולם. זו הייתה מדרגה מיוחדת שעם ישראל מגיע לנבואה כמדרגת משה רבינו. באופן חד פעמי שומעים את דבר ה'.
שתי דברות ראשונות – הכרת מלכות ה'
שתי הדיברות הראשונות, הקב"ה מדבר אל עם ישראל בלשון נו, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב) , ואחר כך "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", כאן כבר מדבר בגוף שלישי. כלומר זה יכול להיות שמישהו אחר אומר, משה רבינו אומר 'לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא'. אומר הכלי יקר, כמו שאמרנו שיש שתי דעות. דעה אחת אומרת, שכל הדיברות שמעו ישראל אבל בהפרש, שתי הדיברות הראשונות דיבר הקב"ה איתם בלשון נוכח, ואחר כך ההזכרות הנוספות בלשון נסתר. אבל איך הקב"ה מדבר עם ישראל 'לא תישא את שם ה' אלוקיך' כשהוא לא נראה להם והוא רק נשמע. אז הוא מביא משל, כשמלך רוצה להנהיג, ראשית הוא צריך שיראו אותו ויכירו שיש מלך, הוא מופיע ומתגלה. הקב"ה מתגלה אל בני ישראל, הנה אני, אני מדבר אליכם, 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. ואחרי שרואים את הנוכחות האלוקית ממש עין בעין כביכול, ורואים ושומעים את הקולות, וכבר יודעים שיש בורא ויש מנהיג, אחרי זה הוא יכול כבר להורות את ההוראות שלו, לאו דווקא בעצמו, יכול גם לשלוח שליח. יכול לדבר בצורה כזו שלא ממש רואים אותו, אלא מוסר את הדברים שלו באופן אחר ויקבלו את דבריו. כך עשרת הדיברות, שתי הדיברות הראשונות 'אנוכי', 'ולא יהיה לך' באופן נוכח, ואחר כך שאר הדברות בלשון נסתר.
ולמה צריך את ה'לא יהיה לך', משום שלאחר הדיבור 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', יכול השואל לשאול, ומי ברא את העולם, האם יש מישהו אחר, והקב"ה רק הוציא אותנו מארץ מצרים, באה הדיברה השנייה ואומרת: 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' - רק אני נמצא. אני מדבר אליך מפני שאתה ראית אותי שאני הוצאתי אותך מארץ מצרים, לא רוצה לדבר על דברים שלא ראית, אבל תדע לך שאין עוד מלבדי. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". אחרי האמירה הזאת, אחרי שיש את ההכרה הזאת, משה רבינו אומר את שאר ההוראות שהקב"ה אומר.
הופעת הדברות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' - רק בארץ ישראל
הכלי יקר מוסיף עוד, ששתי הדיברות הראשונות, קשורות לארץ ישראל. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". למה זה שייך לארץ ישראל - כי כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה. כל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) כמי שעובד אלילים אחרים, כמי שעובד עבודה זרה. זאת אומרת, קבלת עול מלכות שמיים שהקב"ה הוא אלוקים שלנו, יכולה להיות רק בארץ ישראל. כשישראל נמצאים בארץ ישראל, בבית המקדש, עושים רצונו של מקום, אז מתגלה ש'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' ואז 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. אבל אם עם ישראל חלילה לא עושים רצונו וגולים לחוץ לארץ, לארצות אחרות, שכל מי שנמצא שם כאילו עובד עבודה זרה, אז הם לא יכולים לקיים את הדיבור של 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', כי הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. מדוע מי שגר בחוץ לארץ נקרא כאילו עובד עבודה זרה - מפני שהוא חלק מאותה אומה שהוא גר אצלה, לאותה אומה יש השקפת עולם אחרת, ואם הוא גר באנגליה או אמריקה או צרפת, ואותה אומה יש לה השקפת עולם, אז הוא נעשה חלק מאותה השקפת העולם, הוא משלם שם מיסים הוא שייך לסדר של המדינה הזו, וזה נחשב כאילו עובד עבודה זרה.
שתי הדברות הראשונות הקב"ה אומר ישירות. 'אנוכי' מופיע עליך באופן גלוי בעצמי. ונוכחות אלוקית ממש זה בארץ ישראל. בארץ ישראל מופיע 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', 'ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. אבל בחוץ לארץ שתי הדברות האלו לא מתקיימות. לעומת זאת שאר הדברות מתקיימות גם בחוץ לארץ, "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ד), וכבוד שבת, וכיבוד אב ואם וכו' זה שייך בכל העולם כולו. אבל שתי הדברות הראשונות שהם יסוד הכול, שייכות רק לארץ ישראל.
התגלות ה' כאלקים – רק בארץ ישראל
בהמשך לזה אני רוצה להביא דברי הזוהר בפרשה (שמות ע"ט ע"ב). רבי יצחק שאל, מה זה שכתוב: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ", היה צריך לכתוב 'לה' אלוקינו', אמר לו רבי שמעון, היינו רבי שמעון בר יוחאי, למה רק על זה אתה שואל, תשאל על הפסוק "כִּי ה' מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" וכן "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (דברים כו, א) "ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה" (דברים ד, כד) למה לא כתוב 'ה' אלוקינו' - התשובה שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. כשמשה מדבר אל עם ישראל הוא אומר לעם ישראל אתם באים לארץ ישראל, אז הקב"ה אלוקיכם. משה רבינו אומר לעם ישראל, אני לא נכנס לארץ ישראל, אבל אתם נכנסים לארץ ישראל, אז ה' הוא אלוקיכם. למה הוא לא אומר אלוקינו, למה הוא לא כולל גם את עצמו - בגלל שהוא נשאר בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ ה' הוא לא ממש אלוקים, רק בארץ ישראל. ואתם שעומדים להיכנס לארץ ישראל, זו 'הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך', ה' אלוקיך לא ה' אלוקינו, 'כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה'. זה חריף מאוד. מי יותר ממשה רבינו שה' הוא האלוקים שלו - אין מישהו שהוא יותר ממדרגת משה. ואף על פי כן, מי שזוכה להיות בארץ ישראל, זוכה לאיזו מדרגה של אמונה מיוחדת שמשה רבינו לא זכה. וגם רבי זירא אמר את הדבר הזה, 'דוכתא שלא זכו להיכנס משה ואהרן, מי אמר שאני אזכה? (כתובות קיב.) משה ואהרן זכו לקרבת ה' הכי גדולה שהייתה בכל הדורות, מי זכה לקרבת ה' יותר ממשה רבינו - ואף על פי כן, יש איזו תכונה מיוחדת שרק בארץ ישראל זוכים לה, ולא זכו לה משה ואהרן ועוד גדולים - ואנחנו זכינו.
עם ישראל שנמצא בארץ ישראל, מופיע את האמונה בצורה הבהירה והגדולה. כשעם ישראל נמצא בשלמותו בארץ ישראל עוד יותר טוב. כשבית המקדש בנוי, וכל עם ישראל קשור לתורה ומקבל את דרך האמונה, אז כמובן מופיע ריבונו של עולם בצורה היותר עליונה ויותר שלמה. אבל כל אחד שזוכה להיכנס לארץ ישראל הוא כבר במדרגה מיוחדת.
'אנכי' – הופעה עצמית של הקב"ה
נדקדק במילים "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". המדרש מביא הרבה מקומות שבהם נזכרת המילה 'אנוכי'. 'אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל" (ישעיהו מד, כד), "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי" (ישעיהו מה, יב). כלומר בראתי אדם. אנוכי דיברתי עם אברהם אבינו, "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו, א). ועם יצחק, "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" (שם כו, כד). עם יעקב, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (שם מו, ד). עם משה, "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" (שמות ג, ו) "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (שמות ד, יב) ובעשרת הדיברות גם כן הקב"ה אומר 'אנוכי'. כלומר, המדרש שם לב לביטוי הזה, אנוכי. מה ההבדל בין אנוכי ובין אני. יש פעמים כשהקב"ה מתבטא בשם אנוכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג, כג), "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיהו נא, יב), ופעמים שהוא מתבטא בשם 'אני' "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מא). המשמעות של 'אני ה' אלקיכם' שהפסוק מתכוון להדגיש לנו, שכל הגדולה, וכל ההופעות שרואים במציאות, זו הופעה אלוקית. הדגש על ההופעה, תראו את הגדולה האלוקית שמתגלה בכל המציאות, הגדולה הזאת שייכת לה'. וכאשר נאמר 'אנוכי ה' אלוקיך', הדגש לא על הגילויים וההופעות אלא על עצמותו של הקב"ה. כל הגילויים הם בטלים לגבי המקור האלוקי. אנוכי זה אני בעצמי. בלשון המלבי"ם: 'אני מדייק הנשוא, ואנוכי מדייק הנושא'. 'אני הולך', הדיוק והדגש הוא על ההליכה. זאת אומרת, אני לא עומד, אני הולך. אבל אנוכי הולך, זה אני בעצמי. הדגש הוא על מי הולך, הדגש שאני הולך ולא אחר, אני בעצמי. חז"ל אומרים במסכת שבת (קה.) שאנכי זה נוטריקון 'אנא נפשי כתבית יהבית'. אני בעצמי כתבתי את התורה, אני נתתי לכם את עצמי. ורש"י פירש שם 'אנוכי מדלא קאמר אני', מזה שלא אמר 'אני' אלא אמר 'אנוכי', מזה אפשר לראות את האני בעצמי שבתורה, נתתי לכם את עצמי כביכול. המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ז) מוסיף שיש אני, ויש אתה ויש הוא. אבל אנוכי אין לזה הטיה לאתה, אנוכי בעצמי אין נוכח ואין נסתר. בזה אנחנו מבינים את מה שחז"ל אמרו, שכל פעם שיש בתורה את המילה 'אנוכי', זה משהו מיוחד. כלומר, 'אנוכי בורא כל' כלל הבריאה, כשאתה מסתכל על כלל הבריאה, כאן מופיעה עצמותו של הקב"ה, פרטים זה הופעות של כוחות. אבל אנוכי בראתי זה כלל. כלשונו של המהר"ל, אנכי זה מיוחס לאמיתת עצמו. כלומר, הקב"ה מדבר אל האבות הוא מופיע באמיתת עצמו. כשהקב"ה מופיע לפעמים זה על ידי שליחים, בהופעה נסתרת, לא בהופעה ישירה. אבל אל האבות, אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, שהם יסוד העולם, הקב"ה בעצמו מופיע. אל משה ואל הגאולה, הקב"ה מופיע ועושה בעצמו את הגאולה. הוא הגואל, הוא הנותן את התורה. 'אנוכי ה' אלוקיך'" אני בעצמי, 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', הקב"ה מתגלה בעצמו.
נוסיף הסבר לדברים על פי המהר"ל. חז"ל אומרים (מסכת אבות פרק ו משנה י), "חמישה קניינים יש לו לקב"ה בעולמו, ואלו הן תורה, שמיים וארץ, אברהם, ישראל, ובית המקדש". מה זאת אומרת, חמישה קניינים יש לקב"ה בעולמו, הרי כל העולם שלו! נכון, הכול שלו, אבל בכל זאת יש מדרגות. כל העולם כולו שלו כמובן. הוא עשה את הכול, הוא שליט על הכול, וקנה את הכול, "מלאה הארץ קנייניך". אבל זה כמו מלך שיש לו ארמון, ויש לו הרבה בתים מסביב של כל העבדים והמשרתים. מצד אחד הכול שלו, אבל כששואלים אותו איפה אתה גר, איפה הבית שלך - הוא יאמר, אני גר בארמון! הכול שלי, אבל מתכוונים מה שלך ממש, שרק אתה משתמש בזה. יש לך הרבה דברים שהם שלך, אבל הם נתונים גם לשימושים של אנשים אחרים, אבל במה אתה משתמש בעצמך לבדך.
והנמשל, חמישה קניינים, שמיים וארץ, אברהם, ישראל, בית המקדש, אלה הדברים שהם עיקר עניינו של העולם, עיקר הבריאה. עיקר הבריאה זה שייך לאמיתת עצמו. יש אמיתת עצמו, ויש הופעות שלו. 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אני בעצמי הוצאתיך מארץ מצרים. אני עכשיו מצווה אותך במצוות 'אנא נפשי כתבית יהבית'. עם ישראל זוכה להופעה אלוקית אדירה עצמית. הכול זה כמובן כביכול.
מידת ההסתפקות מול החמדה – יסוד כל התורה
הדיבר האחרון שבעשרת הדברות, 'לא תחמוד', הוא מבחינה מסוימת כולל הכול.
אומר הגר"א באבן שלמה, פרק ג, "כל העבירות והחטאים באים מחמדה". המידה הזאת היא יסוד כל הדברות ויסוד כל התורה. הנטייה הזאת אל החמדה, שאדם חומד דברים של אחרים, היא השורש לכל העבירות. וההסתפקות שאדם בוטח בה' ושמח בחלקו, ונשען על הקב"ה ולא דואג משום דבר, ולא מחפש ולא רוצה מה שלא שלו, ושמח בכל מה שהקב"ה נותן לו - זאת המידה המרכזית, מידת ההסתפקות שהיא ההפך מחמדה, היא יסוד כל התורה. היא האמונה השלמה שלא לדאוג דאגת מחר. להישען על הקב"ה ולבטוח בו ולשמוח בחלקו. והוא אומר: 'מי שלבו טוב במידת הביטחון, אף על פי שעובר עבירות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחוסר מידת הביטחון וההסתפקות, שעל ידי זה הוא בא לקנאה ושנאה אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים'. ומי שיש לו את מידת הביטחון, ומידת ההסתפקות, הוא יותר גדול ממי שאין לו את המידה הזאת, אף על פי שאותו השני עוסק בתורה ובגמילות חסדים. ולמה, כי כל זה לעשות שם, כי זה הכול חיצוני, אם אין את מידת ההסתפקות ומידת הביטחון אז התורה וגמילות החסדים זה לעשות שם. 'ובמצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה'. כלומר, יכולים להיות בני תורה ויראת ה' אבל יש להם התכונה הזאת של החמדה שמקנאים באחרים ורוצים דברים של אחרים, רוצים עוד, ולא שמחים בחלקם, לא נשענים ובוטחים בקב"ה. ואם חסר המידה הזאת זה פחות טוב מאשר שיש את המידה הזאת אף על פי שעוברים עבירות חמורות.
'לא תחמוד' – כיצד אפשר לקיים המצווה
נזכיר את דברי האבן עזרא, שהוא שואל איך אפשר לצוות על 'לא תחמוד'? הרי זה טבע של אדם שהוא חומד, ואיך אפשר לצוות שלא להתאוות? אדם רואה אשת איש שמושכת אותו איך אפשר לצוות על הלב? האם אפשר לצוות על הלב? ותשובתו שכן, אדם יכול לשלוט על הלב שלו. והוא מביא דוגמה שמה שאין אדם יכול להשיג, הוא לא מתאווה אליו. למשל אם אדם פשוט רואה בת מלך, כמה שהיא תהיה נאה בעיניו, הוא לא מתאווה אליה, כי הוא יודע שאין לו סיכוי. אם אדם יודע שמה שלא שלו, זה לא שלו, זה 'לא תגזול'. אפשר לגזול בידיים, ואפשר לגזול בעיניים, זה כמו שלקחת דבר שלא שלך. כך גם אפילו בעיניים, לראות ולרצות את הדבר שהוא לא שלך, זה לא נכון. ואדם יכול לשלוט על זה. אדם יכול לשלוט על לבבו. התורה מצווה אותנו על אהבת ה', אהבת הבריות, אהבת הגר, לשלוט על הלב. וזה אפשרי, כך אומר האבן עזרא. וכפי שראינו, שהגר"א אומר, שזה יסוד מוסד של הכלל להיות בוטח בה', מסתפק ושמח בחלקו. וזה יסוד הכול, וההיפך ההיפך. שנזכה בעזרת ה'.
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך נראית נקמה יהודית?
הלכות שטיפת כלים בשבת
למה משווים את העצים לצדיקים?
שלא נהגו כבוד זה בזה - ספירת העומר
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
'וחי בהם' - שמירה על חיי אדם במצבי קיצון - התאבדות אנשי מצדה
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
מכות דף י"א
הרב אלי סטפנסקי | כ"א ניסן תשפ"ה
