Why We Need Death and Suffering | הרב ארי יצחק שבט | בית המדרש

קטגוריה משנית

11424

6 דק' קריאה

1. שבת דף נה ע"א
א"ר אמי, אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח), אין יסורים בלא עון, דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט).

2. הראי"ה קוק, עין איה / שבת ה, לו על מסכת שבת דף נה ע"א
סדרי היצורים שנחקקו מאת צור כל העולמים ב"ה, הוא להיות מוסיפים והולכים בשלמותם, וכיון שהם מגיעים למדרגת האדם, הבוחר החפשי במדה ידועה, הנה מתחלת שלשלת המדרגות לעלות לפי עילויו המוסרי, שהוא הכח המרכזי בהשלמתו. ע"כ, אם המעמד המוסרי לא נגמר בכללותו, ולא בא עד אותה המדרגה השלמה שאין החטא נמצא עמה, הרי המיתה מוכרחת לו למען שכלולה של היצירה ההולכת ומתקדמת, עד באה אל המגמה של המנוחה, מציאות האדם השלם בתכלית המוסר היותר זך ועליון שהחטא לא נמצא בו. הירידה המוסרית, מצד שעדיין לא בא השכלול האנושי לאותה המדרגה העליונה שאין החטא נמצא עמה, לא תכיר שום עון של מזיד, שאין אנחנו עסוקים בפתרון השאלה של צורך המיתה בעסק של ענינים מקריים שבחיים המוסריים של האדם, כ"א במעמדו הנשפל הכללי שלא הורם עדיין להכיר כלל את רוממותם של החיים המשוללים לגמרי מן החטא, ע"כ רק החטא יסבב המיתה, ואין מיתה בלא חטא.

אמנם כשם שהחכמה האלהית מפלסת את נתיב הנהגתה העליונה ביחש לכללותה של שלשלת היצירה, כן היא מדרכת את החיים הפרטיים ע"פ אותה המדרגה שהם כבר ראויים לה כ"א כפי מעלתו, שיהיו נשמרים מרעות שיש בידם כבר להזהר מהן במערכה המוסרית. אותן הרעות שהכח המוסרי כבר יש בידו עז להכיר את גנותן, לא תצטרך המיתה לבא לתקנתן. היא עסוקה רק להביא לעולם יצורים יותר מושלמים ע"י העברת הבלתי מושלמים, אחרי כלותם את שימוש זמנם המספיק להעלאת הדרגת החיים ע"פ תכונתם. אבל העון בא כבר בתור התפרצות מהמסגרת שכבר הגיע יתרון החיים אליה, בשבילו צריך רק יסורים, להשיב את האור הנפשי אל מכונו ע"י הדכדוך של היסורים, המסירים את התבלול הבא לשובב דעתו של אדם, לאמר ללבו שהוא איננו צריך להכיר כ"א את רצונו לקו להליכות חייו, ולא לחק עליון המתוה לו את דרכו. היסורים אמנם יראוהו איך שהוא תמיד בעצם טבעו קשור בהכרח ברתוקות של חוקים עליונים וכלליים, שאם ישוה על פיהם את חקות חייו אז ינעם גורלו, ואם יתפרץ מהם יוכח במכאוב. וזה תהיה לו לעדה ג"כ על מציאות החקים המוסריים, עד באו אל קצה גבהם, אל הקשר העליון הקדוש והנאמן של חקי ד' ועדותיו, אין יסורים בלא עון.

החטא אמנם הוא כולל את מעמד הנפש שלא נשלמה בכל כללותה, "הנפש החוטאת היא תמות". העון מישר את הפרט המתפרץ מהחוג שאפשר לו להגיע אליו, "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". ההתקוממות תוכל לבא על החקים היותר רחוקים מחוש ההרגשה של האדם במטרתם, שזהו תוכן הפשע, ע"כ רק יסורים מחוג רחוק, הנובעים משלשלת הנראית רחוקה, ומ"מ היא מתקרבת ושולטת על האדם להרע לו, יסורין כאלה ילמדו את האדם לשא דעו למרחוק (עפ"י איוב לו, ג), להשכיל אל ערכו של הצורך הנשגב של חקים רחוקים בתכליתם לפי קוצר ראייתו של האדם הפרטי, המוסגר במסגרת מצבו וזמנו, שבט החיצון הרודה בו בעת ההכרח. העון בא ע"י התקוממות בעלת פנים קצרים, רק התעלמות מהחוג הקרוב, שבמעט השקפה לא יוכל להתעלם, יורהו דעה איך להכנע מחק עליון, שהוא כולל כל קרוב וכל רחוק. הנגעים, יסורים קרובים אל חוג המרגיש בהם, עונם, אף שלא הגיע לאותה המדה המתעצמת בעמקי הנפש לקרותה בשם הראוי לה, "הנפש החוטאת", וכשאך תכיר עותתה, כבר עשו היסורים משלחתם, "ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י).

3. תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב
עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין, ואת אמרת כולי האי! מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. רבא, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים. דווקא שלש ועלו בידו שתים, אבל שתים ועלו בידו שלש לא, דליכא טירחא למישדייהו. וכל כך למה? דתניא דבי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין - קיבל עולמו. במערבא אמרי: פורענות מזדמנת לו [פרש"י: למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין].

4. ויקרא טז, כט-ל
וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ.

5. הראי"ה קוק, עין איה, שבת א, מג, על דף יב ע"א
א. ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא".
ב. מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה.
ג. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו.
ד. והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב.
ה. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחִיל ודוּמָם (ע"פ איכה ג, כו), לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו.
ו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים, ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל.
ז. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו.
ח. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום.
ט. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה.
י. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא,
יא. לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.