2491
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח בדברי הרב שלמה אלישוב, הסבא של הרב אלישיב, שהיה מקובל וגאון עצום (מחבר "לשם שבו ואחלמה"), שהשבת, חל יום השנה שלו. נביא מדבריו הנוגעים לענייני ימי חודש ניסן.
כידוע נחלקו הדעות האם הגאולה תלויה בתשובה או שהגאולה איננה תלויה בתשובה. וכך כותב:
"אמנם התקווה העתידה לכל חמדת ישראל שהם כל הייעודים האחרונים דימות המשיח וחיי עולם הבא, הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות, והוא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם".
זאת אומרת, אם הגאולה תלויה בזכויות, אז תלוי אם יש זכויות, וגם זכות אבות תלוי אם היא עדיין נשמרת לנו, או שכבר ניצלנו אותה במשך הדורות. אבל אם הגאולה תלויה בברית, היא דבר מוחלט. היא לא תשתנה. הקב"ה כרת ברית עם ישראל שהם עמו, והברית לא תופר, כדברי רבינו תם בתוספות במסכת שבת (נה.), שזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה. בעל ה"לשם" ממשיך ומוכיח שאכן הגאולה איננה תלויה בתשובה:
"וכן הוא מפורש בתורה בסוף קללות של תורת כהנים שכתוב שם: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו, כד) והרי מפורש ההבטחה על הברית. הקב"ה מבטיח על הברית שהיא לא תופר אפילו אם ישראל חלילה וחס עובדי עבודה זרה רחמנא ליצלן, כמו שמפורש שמה "עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (שם פס' ל) שזה עבודה זרה ואותה הברית הנה היא גם כן לכל יחיד ויחיד מישראל". זאת אומרת, אולי אפשר לחשוב שהברית הזאת היא לכלל ישראל, אבל יחידים שחטאו הם לא יזכו. אומר הגר"א בפרשת ניצבים, שאפילו לכל אחד ואחד מישראל הברית קיימת כי זאת ברית אבות וישראל, ביארנו בכמה מקומות מדברינו. בעל ה"לשם" מוכיח את זה:
"וזה מה שאמרו במסכת סנהדרין בדף צח' אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, ועיין בגר"א בתיקוני זוהר שכתב שוודאי באופן השני".
הגמרא אומרת אין בן דוד בא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, ובא הגאון מוילנא ואומר שבוודאי זה יהיה בדור שכולו חייב. תמוה! זאת אומרת שזה לא תלוי בזכויות, והוא יכול לבוא אפילו בדור שכולו חייב. הוא מסביר שאין הכוונה שלגמרי כולו חייב אלא שרובו חייב.
הגאולה תבוא בכל מצב
ממשיך בעל ה"לשם":
"הרי לנו דימות המשיח אינו תלוי בזכויות ומעשים כלל, וכן שם בסנהדרין בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע כתוב: "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" (ישעיהו נב, ג) לא בתשובה ומעשים טובים. כלומר, הגאולה לא תלויה במעשים טובים. הגאולה תלויה בהנהגת הקב"ה שהבטיח לגאול את ישראל בין כך ובין כך, והוא יגאל את ישראל בין שזכו ובין שלא זכו. ושקלו וטרו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע, ולבסוף שתק רבי אליעזר כמו שמבואר שם, והרי הודה רבי אליעזר גם כן לרבי יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ומעשים טובים כלל. וכן כתב הרמב"ן בפרשת האזינו, שהבטחת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטחת לבוא על כל פנים. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה" - יש דברי אגדה שאומרים שהגאולה תלויה בתשובה – "הנה הוא על פי מה שאמרו בסנהדרין (קיא.) כי אחד מעיר מזכה כל העיר. לא שכולם צריכים לחזור בתשובה, אפילו אחד מעיר מזכה כל העיר, ושניים ממשפחה מזכים כל המשפחה כולה וכן מבואר במדרש הנעלם בזוהר, שאמר שם רבי אליעזר בפירוש, כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אם יחזרו בתשובה אפילו חדא כנישתא" - כלומר בית כנסת אחד, קהילה אחת, תחזור בתשובה - "כבר מתקיים בזה שהגאולה תלויה בתשובה ובזכותם מתכנש כל גלותא".
"אם כן כמה וכמה ראיות שהגאולה איננה תלויה בתשובה אלא בברית. וכן מורים כמה פסוקים ביחזקאל בפרק לו ולז ומבואר שם כמעט בפירוש שהגאולה האחרונה אינה תלויה בתשובה ומעשים טובים והיא בטוחה לבוא על כל פנים". עוד ראיה שמביא, הרי האיש לבוש הבדים שהוא המלאך גבריאל, בא בשבועה בחיי עולם "כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי" (דניאל יב, ז). זאת אומרת, הוא נשבע מתי תהיה הגאולה. בזמן מסוים תהיה הגאולה, וזו שבועה שאי אפשר להפר. ואם היה קץ הגאולה תלוי בתשובה לא שייך שבועה על זה, כי תשובה תלוי בבחירה. "והיא באמת הראיה האחרונה שמביא רבי יהושע לדבריו והיא ראיה שאין עליה תשובה. וכן בחבקוק: "וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב, ג). זאת אומרת, הבטחה על הגאולה שמובטחת לבוא.
אנחנו מתייחסים לדברים הללו, כי יש אנשים שמסתכלים על הדור שלנו ולדעתם הדור שלנו לא בר הכי באמת להיגאל, כי כל מה שגלינו מארצנו זה מפני חטאינו, ואז מסתמא הגאולה תהיה כשנחזור בתשובה ונתקן את מעשינו, אז מגיע לנו להיגאל. כך לכאורה השכל הישר אומר. ומתבאר שיש כאן מקורות רבים שהגאולה איננה תלויה בתשובה, אף על פי שהגלות היא בגלל חטאינו, אף על פי כן, הגאולה איננה תלויה בתשובה. זה למאן דאמר שהדור לא ראוי. אבל מי אומר שזה כך? מי אמר שהדור לא ראוי? מי יודע לעשות את החשבונות? כמה זכויות יש, וכמה חובות יש? אבל אפילו למאן דאמר הכי מובטח שהגאולה תבוא בכל מצב.
ביאור המחלוקת מתי תבוא הגאולה, לפי המחלוקת אם גאולה תלויה בתשובה
נתבונן במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה ורבי יהושע אומר שהגאולה איננה תלויה בתשובה. ובמסכת ראש השנה (יא.) רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו גם מתי תהיה הגאולה? רבי יהושע אומר שהגאולה תהיה בחודש ניסן, ורבי אליעזר אומר שהגאולה תהיה בחודש תשרי. ונראה שיש קשר בין שתי המחלוקות הללו. מה עניינו של חודש ניסן לעומת חודש תשרי? חודש תשרי, זה החודש של ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים. בחודש תשרי מופיעה מידת הדין, מידת הגבורה, מידת החשבון. ורבי אליעזר שאומר שהגאולה תלויה בתשובה, לשיטתו הגאולה תהיה בחודש תשרי, כי הגאולה קשורה בתשובה, וכיוון שימי התשובה הם בחודש תשרי, אז הגאולה תהיה בחודש תשרי.
לעומת זאת, חודש ניסן, הוא החודש שבו ישראל נגאלו ממצרים, ולמרות שלפי חז"ל, הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא היו ראויים להיגאל. חודש ניסן הוא חודש של חסד. מידת החסד שייכת לחודש ניסן, ומידת הגבורה לחודש תשרי. זאת אומרת, המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, האם הגאולה היא תהיה בחסד או בדין? בדין הכוונה שזה בצדק, ומגיע לנו, כי עשינו תשובה ותיקנו את עצמנו, וכעת אנחנו ראויים לגאולה. לדעת רבי אליעזר סדר הגאולה שישראל חוזרים בתשובה, ואז הם נגאלים. ורבי יהושע חולק עליו ואומר שהגאולה תהיה במידת החסד. כלומר, זה לא שמגיע לנו, זה לא תלוי בנו, זה יבוא מתוך החסד האלוקי שהקב"ה עושה. חסד, פירושו של דבר לעשות דברים גם כשלא מגיע, לפנים משורת הדין. ריבונו של עולם אוהב את ישראל וברוב חסדו רוצה את קירבת ישראל, והוא מקרב אותם גם אם הם לא ראויים.
המחלוקת אם מגמת העולם להתנהל בדין או בחסד?
כשנתבונן יותר עמוק, נראה שהמחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע היא עוד יותר עמוקה. רבי אליעזר ורבי יהושע חולקים מתי נברא העולם? האם בתשרי או בניסן? הם חולקים, לא רק מתי תהיה גאולה, אלא לגבי כל עניינו של העולם. האם המגמה של העולם היא להיות במידת הדין, או במידת החסד, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג).
נסביר את הדברים. כשהקב"ה ברא את עולמו, וכמובן במגמה שהעולם יהיה עולם טוב, עולם חיובי, עולם שעושה את רצון ה'. אז כוונתו שמגמת העולם היא שהעולם יתנהג באופן כזה שיהיה ראוי לקיומו. זה גם רמוז, שהקב"ה התנה את קיומו של העולם, שאם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לא, יהפוך את העולם לתוהו ובוהו (עבודה זרה ג.). העולם לא יכול להתקיים בלי תורה. אבל האם באמת מידת הדין זו המגמה האלוקית, לכאורה זו מגמה נפלאה מאוד, שהעולם יהיה כזה, שכל הקיום וההתפתחות שלו וכל השפע שיבוא אליו, יהיה מפני שהעולם ראוי לזה, כי ישראל שעומדים במרכז העולם, שבהם תלוי קיומו של עולם, יעשו את רצון ה' באופן היותר נכון והיותר שלם וממילא העולם מתקיים בצדק. זה לכאורה הדבר האידיאלי, שהעולם יכול להתקיים במידת הדין.
רבי יהושע חולק ואומר שהמגמה של העולם, זה הופעת החסד האלוקי. כמה שהעולם מצד עצמו יהיה טוב ומתוקן, וכמה שבני האדם יהיו שלמים, הם עדיין יהיו מוגבלים. אם העולם תלוי במידת הדין, ותלוי במעשים של ישראל, אמנם ישראל יהיו טובים וצדיקים, ועושים רצונו של מקום, אבל כמה שהם טובים ועושים רצונו של מקום, זה מוגבל, הכוחות שלהם מוגבלים, הם אנשים. רבי יהושע סובר שהקב"ה רוצה שהעולם יהיה יותר ממה שאנשים יכולים לעשות. חסדו של הקב"ה הוא מעל ומעבר, כלומר, זה לא תלוי ביכולות ובכוחות של ישראל כמה שהם מצליחים לעבוד את ה', אף על פי שיכול להיות מצב כזה שבאמת יש להם זכויות והעולם קיים בזכותם, אבל עדיין העולם קיים בגבולות שישראל שיכולים לעשות, וריבונו של עולם רוצה לתת יותר מזה. ריבונו של עולם אוחז במידתו מידת החסד, והעולם עניינו להתקיים בשפע אלוקי מעל ומעבר למה שישראל יכולים לעשות. יש צד למעלה הגדולה של מידת הדין, שהעולם יתקיים בזכות עצמו ולא תלוי בחסדים. ויש צד אחר שהעולם עניינו להיות כל הזמן מואר באור האלוקי עוד יותר ועוד יותר במידת החסד.
מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר, מחלוקת יסודית במגמה השורשית של עניינו של עולם. ובזה כמובן תלוי איך תהיה הגאולה. אם במידת החסד או במידת הדין. ואם הגאולה תהיה בניסן או בתשרי. וכפי שראינו לא רק בדברי הלשם, אלא כפי שהוא הביא הרבה ראיות, ההכרעה כרבי יהושע שהגאולה יכולה להיות בניסן.
החכמה בראש או בלב
המחלוקת הזאת, מחלוקת עמוקה. בילקוט שמעוני בתחילת ספר משלי, נחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר איפה החכמה מצויה? רבי אליעזר אומר בראש רבי יהושע אומר בלב ואתיא כדעתיה דרבי יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי" (תהילים ד, ח). ואין שמחה אלא חכמה שנאמר: "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג, טו). זאת אומרת, שהחכמה נמצאת בלב כמו שאמר רבי יהושע, ואף דוד פירש עליה "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים" (תהילים נא, יב). מפני מה ניתנה החוכמה בלב? לפי שכל האיברים תלויים בלב.
יש כאן מחלוקת אם החוכמה נמצאת בראש, או בלב. מפני מה ניתנה חוכמה בלב לפי שכל האיברים תלויים בלב. "אמר שלמה אני לא אעשה כמו שעשה אבא, אבא פתח בחוכמתו בראש אותיות כלומר דוד המלך בספר תהילים פותח באלף, אשרי, וסיים באמצע. פתח בראש "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" וכו' וסיים באמצע, בפסוק האחרון :" כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהילים קנ, ו) האותיות 'כל' הם אמצע האותיות. יש כ"ב אותיות, ואין אות אמצעית ממש, אבל שתי האותיות האמצעיות זה כ"ף ולמ"ד. אבל אני, אומר שלמה, איני עושה כן, אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות. פותח באמצע אותיות במקום שיש חוכמה והיכן החוכמה נתונה בלב שנתון באמצע האדם וזה ספר משלי שמתחיל במ"ם. "נמצאת אומר, שדוד תפס כדברי רבי אליעזר - מחלוקת בין דוד ושלמה זה מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר - ושלמה תפס כדברי רבי יהושע. ולא עוד אלא כשהלב נתון ביד הקב"ה שנאמר: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (משלי כא, א) וכיוון שראה שלמה שהחוכמה נתונה בלב, משם התחיל שנאמר: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד" (משלי א, א).
הסגולה והבחירה
צריכים להתבונן במחלוקת הזו התבוננות עוד יותר עמוקה. כוח הבחירה הוא בראש, השכל החושב המברר והמושל והמנהל, ושם נמצא כוח הבחירה. ומה יש בלב? החיים, הצד הפנימי של החיים שזה הסגולה. הלב והמוח, זה הסגולה והבחירה. "וְכָל חֲכַם לֵב" (שמות לה, י) אנחנו מכירים את זה, יש חוכמה שבלב, החוכמה שבלב זה בעצם משהו יותר עמוק, עצם החיים, החיים אחר כך מתחילים להופיע ולהתגלות, הם מופיעים בשכל, הם מופיעים בשאר הכוחות שיש בגוף אבל בשורש מה מופיע? החיים, החיים זה הטבע, זה העצמיות זה הסגולה, זה הנשמה. וישראל יש להם את שני הכוחות, וצריכים להוציא את שני הכוחות האלה מן הכוח אל הפועל. יש להם את הסגולה ועניינה של הבחירה להוציא את הסגולה ולגלות אותה ולהופיע אותה. כשיש בחירה ואין סגולה אז כל מה שאדם עושה, זה במציאות החיצונית שלו, בכוח הבחירה האנושית שלו. אבל ישראל שיש להם סגולה אלוקית, כשהם בוחרים בטוב, הם מופיעים את הצלם האלוקי המיוחד שלהם, את הסגולה האלוקית שלהם. כלומר, כל דבר נכון שישראל עושים, הם מופיעים בעצם את העומק הפנימי, לא את הבחירה החיצונית שיש לכל אדם ואדם, אלא את העומק הפנימי, את הנשמתיות.
וזה מה שהתגלה ביציאת מצרים כשהקב"ה בחר בישראל מצד הסגולה, לא מפני שישראל היו טובים וצדיקים, לכן ישראל נבחרו. כך המהר"ל (נצח ישראל פרק יא) אומר ביחס לאברהם אבינו, שבתורה לא נזכר שאברהם אבינו היה צדיק וטוב, והקב"ה אמר לו מפני שאתה צדיק ועושה משפט, אני בוחר בך. אלא בתחילה לא מוזכר שום דבר על אברהם אבינו ולא נזכר מקודם שהיה צדיק ועשה משפט, כי הבחירה באברהם אבינו לא הייתה מצד המעשים, אלא מצד הסגולה שבו. אצל נח כתוב "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (בראשית ו, ח). ואז הקב"ה מדבר אתו ומטיל עליו תפקידים. אבל אצל אברהם אבינו, הבחירה הייתה סגולית. זו המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע מה להדגיש, מה העיקר.
יש לאדם מישראל סגולה, ויש לו בחירה. מה הדגש? מה המגמה העיקרית? הצד הבחירי של ישראל או הצד הסגולתי של ישראל? וגם בזה יש הכרעה כרבי יהושע שעם ישראל עם סגולה, והסגולה היא העיקר.
המחלוקת מה העיקר?
אני רוצה להסביר שהמחלוקת היא לא מחלוקת קיצונית, שכאילו זה אומר רק הצד הסגולי ולא הצד הבחירי בכלל, וזה אומר שרק הצד הבחירי ולא הצד הסגולי. זה מחלוקת בדגשים. כל המחלוקת אם הגאולה תלויה בתשובה או התשובה תלויה בגאולה, היא מחלוקת בעצם איך זה מתחיל, אבל ברור שהגאולה מביאה לידי תשובה והתשובה מביאה לידי גאולה. השאלה מה יותר דומיננטי ועיקרי? האם הגאולה היא העיקר שהיא באה מבפנים והיא מביאה את התשובה, או שהתשובה מביאה את הגאולה. כך גם המחלוקת אם ראש השנה בתשרי או בניסן, שניהם ראשי שנה, ארבעה ראשי שנים הם, ראש השנה לחודשים זה אחד בניסן. וראש השנה לשנים זה אחד בתשרי. במובן מסוים, כל אחד מהם הוא ראש השנה. אם אנחנו מתחילים למנות מניסן אז תשרי זה החודש השביעי, שיש בו קדושה מיוחדת, כל השביעים קדושים. ואם אנחנו מתחילים למנות בתשרי אז ניסן הוא השביעי. על כל פנים שני החודשים האלה זה סבב, ובמחלוקת אם העולם נברא בניסן או בתשרי. אז מי צודק? הרי זה מחלוקת עובדתית, מה קרה, מישהו אחד צודק והשני לא צודק? שניהם צודקים יש שלבים של בריאה. תחילה עלה במחשבה, ואחר כך בפועל, אז מה עיקר? עלה במחשבה או הבפועל? זאת אומרת, שבתשרי עלה במחשבה ואחר כך בניסן נברא בפועל, הופיעה המציאות הממשית בניסן. והמחלוקת כפי שהסברנו, בדגשים, מה העיקר? הרעיון, השורש, או ההתגלות בפועל. מה שעלה במחשבה תחילה או בפועל.
לפי זה כמובן גם הגאולה יכולה להיות בשלבים. שלב מסוים מתגלה בתשרי, שלב מסוים בניסן, ומחלוקת מה יש להדגיש מה העיקר? ושניהם צריכים להופיע, הבחירה והסגולה. עם ישראל עם ה' עם סגולה והעולם חסד יבנה, וגם יש את הבחינה של הדין.
'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'. בכל ניסן יש איזו בחינה של יכולת של הופעת הגאולה. ואנחנו צריכים להתפלל ולבקש שנתקדם בעוד שלב בגאולה, בניסן נגאלו ובעזרת ה' ניגאל.
'זה הדבר אשר ציוה' – לעמוד לפני ה' תמיד
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א) זה ראש חודש ניסן. אחרי ההכנות של שבעת ימי המילואים, הגיע הזמן להקמת המשכן. והקב"ה אומר למשה, ומשה אומר לאהרן ולבניו ולזקני ישראל לקחת עגל וכבש ולבני ישראל גם כן קחו שעיר עזים וכו' והם עושים " וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם פס' ה – ו). כבר הפסוק הקודם אומר שלקחו את מה שציוה משה, ואחר כך משה אומר להם "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. מה מתכוון 'זה הדבר'? למה הוא מכוון? אומר 'אור החיים' משה אומר להם שיתרכזו כולם במשכן, ויקחו את אשר ציווה משה אל פני אוהל מועד, והפסוק מסיים "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", ישראל עומדים עכשיו לפני ה', ומשה אומר להם, "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ". תמיד תעמדו לפני ה', "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח). ישראל פה עומדים במעמד מיוחד, ומרגישים שהם עומדים לפני ה', אומר משה שכך צריך להיות תמיד, זה הדבר שאתם תעשו. תמיד צריך לעמוד לפני ה', תמיד תזכרו שריבונו של עולם נמצא בכל מקום, ותמיד תחיו את העובדה הזאת שאתם עומדים לפני ה'.
עבודת ה' לפי ההדרכה האלקית
הנצי"ב מביא את דרשת חז"ל בתורת כהנים:
"אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מליבכם ותהיו כולכם בעצה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר " וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י, טז) מפני מה? "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (שם פס' יז), עשיתם כן וירא עליכם כבוד ה'.
המדרש פתאום מרחיב כאן לנושא שלכאורה לא שייך לעניין. זה דבר חדש, מה המדרש אומר: אמר משה לישראל, היצר הרע תעבירו מלבבכם תהיו ביראה אחת כולם ביחד, כי ה' יחידי, ככה עבודתכם צריכה להיות מיוחדת, איך זה נשמע מתוך הפסוקים? ומה הכוונה של הדברים האלה? מסביר הנצי"ב בהעמק דבר, שישראל מתכוננים לקראת המשכן, זה יהיה אירוע מאוד מכונן, עומדת לרדת שכינה בישראל, ואנשים מתלהבים מאוד מאוד, וכל אחד רוצה להידבק יותר בריבונו של עולם. לעשות הרבה פעולות כאלה של דבקות, כי היה בימי משה כיתות בישראל שהיו להוטים מאוד אחר אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה התורה. הלב שלהם משך אותם לעשות עוד ביטויים של דבקות בריבונו של עולם בלי הדרכה שהקב"ה מכוון אותם איך לעבוד אותו. זה מה שהיה בקורח, שהם גם כן רצו לעבוד את ה', הם אמרו: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ"? אנחנו רוצים גם כן להקטיר קטורת, זה להיכנס לפני ולפנים ממש עבודה רוחנית מאוד, זה לא סתם עבודה אפילו של קרבנות, זה משהו עוד יותר גבוה, עוד יותר נישא, להיכנס לפני ולפנים. מדוע שרק הכהנים יעשו את זה? מדוע שרק בני אהרן? כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', זה הכל מתוך חפץ עצום להידבק בריבונו של עולם, אבל זה לא על פי מה שהקב"ה אמר. אבל הם כך רוצים להידבק, והם ידעו אפילו שזה מסוכן, והם אפילו מוסרים את הנפש בשביל הדבקות, אבל הקב"ה לא רוצה את זה. זה לא מה שהקב"ה ביקש. בשביל זה אמר משה לישראל לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע, זה יצר הרע, זה לא יצר טוב. הרצון להידבק בה' שלא על פי רצון ה', זה יצר הרע. זה מה שאומר המדרש: הסירו את היצר הרע מלבבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת" – לא כל אחד יעבוד את ה' כמו שמתחשק לו. אלא יש דרך, כולם ביחד, ובסדר שהקב"ה מדריך. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. לכן אמר משה לישראל אותו יצר הרע הסירו מליבכם "שגם זה התשוקה אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך אינו אלא דרך יצר הרע". ובהמשך הפסוק "כי אני ה' אלוקיכם וכו' "...אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז) ועשיתם כן וירא עליכם כבוד ה'. יש אנשים שרוצים לשחד את הקב"ה, ולעבוד אותו לא כפי שהוא ביקש, זה שוחד.
"לא ייקח שוחד מי שנותן נפשו על אהבת ה' ועל עבודתו יתברך באופן שאינו מחויב בזה ואין לך שוחד גדול מזה. ובא משה רבינו בשעה מוכשרת לכך להגיד לאדם יושרו זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו" – תעשו כמו שהקב"ה מצווה, אל תעבדו את ה' כמו שמתחשק לכם. תשמעו לרבנים, לתלמידי החכמים, תשמעו להדרכה הנכונה. אתה אוהב את ארץ ישראל מאוד, אתה רוצה לעשות את הכל למען ארץ ישראל לשם שמיים, אבל צריכים לעשות על פי ההדרכה, על פי דרכה של תורה. אתה אוהב מאוד את התורה, בגלל זה אתה עושה כל מיני פעולות לשם שמיים, אתה מוכן להרוג אנשים שלא עושים רצונו של הקב"ה לשם שמיים. לשנוא או לאהוב, כל דבר צריך להיות על פי ההדרכה אלוקית, זה הדבר אשר ציווה ה'. טוב מאוד להתלהב להידבק ולעשות, אבל לפי מה שהקב"ה רוצה. אתה עושה את זה בשביל הקב"ה. אתה לא עושה את זה בשבילך, כי אתה מרגיש מיזה התרוממות והתעלות ודבקות, בזה אתה עובד את עצמך. אנחנו עובדי ה', אנחנו לא עובדי עצמנו. אדם יעשה את עצמו אליל, עובד את עצמו, הוא רוצה ליהנות, הוא רוצה להידבק, אז הוא עושה כל מיני פעולות שבהם הוא מרגיש דבקות, אבל הם לא נחת רוח לקב"ה. אם זה לא על פי מה שהקב"ה ציווה, זה לא זה. כמו שקרה לקורח, ואותו דבר אצל בני אהרן שרצו לעבוד אבל לא על פי מה שציווה ה'. "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו".
שמחה בסיום זמן לימוד של תורה (דברים שנאמרו שנה שעברה בסיום זמן חורף תשפ"ד)
אנחנו עומדים לקראת סיום הזמן. היה לנו זמן נפלא, כך אני מרגיש, שנה מעוברת, שישה חודשים רצופים של ישיבה ושקידה בתורה, היינו בתקופה מאוד לא פשוטה, תקופה של מלחמה. שיכולה לגרום להיסח הדעת ולחולשות, אך גם יכולה לגרום להתחזקות, וזה מה שקרה לנו, שהתקופה הזאת הייתה תקופה של שקידה ועלייה במעלות הקודש. מפעם לפעם אני רואה שעושים שם סיומים במסדרון על מסכת. עכשיו אנחנו כולנו עושים סיום על הזמן. זה סיום גדול מאוד, של תקופה ארוכה של לימוד ועלייה בלימוד, וצריך ממש לשמוח על זה שמחה מאוד גדולה. על זה שזכינו לשבת לשקוד בתורה עוד יום ועוד יום ועוד יום, חצי שנה, שישה חודשים. על זה צריך להודות לריבונו של עולם. וברוך ה' הישיבה התקדמה בשקידה, ואדם צריך לדעת להעריך את המעשים שהוא עושה. לא לזלזל, יכולתי ללמוד יותר, יכולתי להספיק יותר, כמה כבר הספקתי? אסור לאדם לזלזל בעצמו. 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', גם את עצמך. אתה גם בן אדם. לא לטשטש ולהגיד שעשינו את המקסימום ולא יכולנו לעשות יותר. יכול להיות שהיה אפשר לעשות יותר. אבל צריך לדעת ולשמוח מאוד במה שמשיגים, ותמיד לשאוף להשיג עוד יותר כמובן, ואם אפשר להתקדם יותר כמובן מה טוב. אבל לדעת לשמוח במה שמשיגים. אם אדם שמח במה שהוא למד, זה נשמר אצלו. אדם מבקר את עצמו, ואומר מהזמן הבא אני אלמד יותר טוב. עכשיו זה לא היה כל כך טוב, הוא כאילו משכיח מעצמו את מה שהוא השיג בזה. וזה לא נכון ולא צודק. לכן כשאנחנו מסיימים את הזמן צריכים להסתכל בהסתכלות חיובית על כל התקופה שעברה עלינו. לראות את האור שהיה בה, האור הגדול, הזכות שזכינו לה. הדבר היותר גדול שאדם יכול לעשות בעולם הזה, זה ללמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. דבר אחד מהתורה שקול כנגד כל המצוות, ועוד הזכות ללמוד תורה בארץ ישראל. הרוצה לראות את השכינה ילמד תורה בארץ ישראל. אנחנו עוסקים בזכות הזאת, למדנו תקופה ארוכה נפלאה מאוד, וזו ממש סיבה לעשות מסיבה גדולה של סיום.
באמת אשרינו מה טוב חלקינו, ומהכוח הזה אנחנו נמשיך גם בבין הזמנים. כשאנחנו יוצאים מהישיבה, יש לנו תפקיד כפול, לא רק לשמר את מה שהיה אלא אנחנו יוצאים אל הבית, אל הסביבה האחרת שאינה ישיבתית, ויש לנו תפקיד להאיר את האור הזה בכל מקום שאנחנו נמצאים. כל בן תורה חייב לזכור אני מופיע את התורה, מסתכלים עליי כבן תורה, ואני צריך להתנהג בהתאם לדבר הזה, לא רק בגלל שכלפי חוץ, אלא זה מצד עצמו של האדם. להפוך את התקופה הזאת של בין הזמנים שהיא תקופה מאתגרת במובן מסוים כי לא נמצאים ביחד בתוך העולם של הישיבה, וכל אחד עומד בפני עצמו, אבל זו תקופה בונה. אם אדם מתכונן אליה איך הוא יהיה בתקופה הזאת, איך הוא ישמור על הגובה, ועל קביעות התפילה וקביעות הלימוד, זה בונה כוחות חדשים. בישיבה לא צריכים להתאמץ כל כך כמו שבבית, ולכן אם אדם מתאמץ ובונה כוחות חדשים אז הוא עולה במעלות הקודש עוד יותר ועוד יותר, ואחר כך הוא בא עם כוחות עוד יותר גדולים לזמן הבא.
'והתקדשתם והייתם קדושים' - קדושה או טומאה
אני רוצה לסיים בסיום הפרשה, באיזו מחשבה שעלתה לי היום. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד). מסבירים שהקדושה הזאת שמדובר כאן היא לא להיטמא בשרצים " אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, מג – מד). אל תהיו כאלו שאוכלים את השרצים המזוהמים הללו, הטמאים הללו, אלא שאם אדם לא אוכל שרצים הוא לא נהיה קדוש, הוא פשוט לא נטמא, לא ירד מטה מטה, וזה דבר גדול שלא ירד מטה מטה. אבל בכל זאת, מי שלא אוכל שרצים זה עדיין לא כל כך מעלה גדולה, מי שלא אוכל שרצים הוא עדיין לא קדוש? למה כתוב " וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים "? יש לזה הסברים. אבל אני חושב, שמדרגת הקדושה היא המדרגה העליונה במסילת ישרים על פי הברייתא של רבי פינחס בן יאיר, המדרגה של הקדושה זו מדרגה עליונה. אדם לבד לא יכול להגיע לקדושה, אדם יכול להתחיל את הקדושה ואחר כך הקב"ה מוסיף קדושה. אבל זה אחרי שהוא עולה מעלה מעלה, וכאן התורה אומרת, אתם לא תאכלו שרצים ואז תהיו קדושים. אתם עוד במדרגה הכי נמוכה שלא אכלתם שרצים ולא התקדמתם בשום דבר. אבל התורה אומרת לנו, אם אתם לא תהיו למעלה למעלה, אז עם ישראל שהוא עם ענק, כל מה שהוא עושה, הכל בענקיות. או שהוא למעלה למעלה, ואם הוא לא למעלה למעלה, הוא יורד מטה מטה. אם אתם לא תתקדשו והייתם קדושים, אם לא תהיו במדרגת הקדושה, אז יהיו במדרגה שנטמאים באכילת שרצים המגועלים האלה. זאת אומרת, אין מצב של בינוניות. מי שלא רוצה להיות נמוך בעם ישראל, חייב לעלות מעלה מעלה "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא יא, מד) אם לא תהיו קדושים, אז אוי ואבוי.. אבל אם כן תהיו קדושים "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (שם פס' מה) אני קדוש, ואתם שייכים לי. ריבונו של עולם קדוש, ואתם שייכים לריבונו של עולם, אתם חייבים להיות קדושים, זו המדרגה של עם ישראל.
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
חידוש כוחות העולם
למה משווים את העצים לצדיקים?
האם מותר לפנות למקובלים?
עבודת ה' ליום העצמאות
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
לקום מהתחתית של התחתית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה זה בכלל אמונה?
השוכח לספור יום אחד
הרב יוסף צבי רימון | איר תשע"ח
הילולא של רבי מאיר בעל הנס
מתוך "קול צופייך" גיליון 400
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | אייר תשס"ז
מנהגי אבלות בספירת העומר
הרב אליעזר מלמד | אייר התשס"א
