^ 1. ראו בתשובה הקודמת וכן בחלק ב תשובה צא; חלק ג תשובות סד, ע, עב; חלק ד תשובות קכב-קכג; חלק ה תשובות צה-צו; חלק ז תשובות פ-פא.
^ 2. בירושלמי (מועד קטן ב, ד) נאמר שאין להוציא מת מקברו על מנת לקוברו מחדש, ואפילו מקבר בזוי לקבר מכובד. וכך פסק השלחן ערוך (יו"ד שסג, א). לאיסור פינוי מת מקברו ישנם כמה טעמים: א. משום ניוול – בגמרא (בבא בתרא קנד ע"ב) נאמר: "שאלו את ר"ע מהו לבודקו? (דהיינו לפתוח הקבר ולבדוק המת אם הביא סימני בגרות בחייו) אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו". וכתב הנודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן קסד): "כי לדעתי הניוול נוגע גם לחיים שרואין סוף האדם לניוול כזה". וכן עיינו בשו"ת חכם צבי (סימן נ) הכותב, "לא כן אנכי עמדי דודאי פתיחת הגולל לאחר שנסתם יותר חמור דאית ביה משום ניוול... לפתחו ולראות ניוולו הוא יותר חמור"; ב. משום חרדת דין – הבית יוסף (יו"ד סימן שסג) כתב בשם הכלבו: "לפי שהבלבול קשה להמתים, לפי שמתייראין מן הדין... וזכר לדבר 'ישנתי אז ינוח לי' (איוב ג, יג)". וכן שמואל כעס על שאול שהעלוהו באוב: "למה הרגזתני להעלות אותי" (שמואל א כח, טו). אמנם יש אחרונים שסייגו טעם זה: 1. הנודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן פט) כתב שטעם זה קיים דווקא כל עוד לא התעכל הבשר, אבל אחר כך אין לחוש לו. אך בשו"ת פרשת מרדכי (סימן כד) חלק וסבר שאף בעצמות יש חרדת הדין וכך שיבת ציון (סימן סג), ועין יצחק (יו"ד סימן לד); 2. המהר"ם שי"ק (יו"ד סימן שנד) כתב שלאחר י"ב חודש אין לחוש לחרדת הדין, אך רבים מהאחרונים חלקו עליו, אם במפורש ואם במשמע מדבריהם שדנו על חרדת הדין אף לאחר מאות שנים; 3. השרידי אש (חלק ב סימן ק) ציין למהר"ג ממיץ שסבר שמי שעדיין לא הגיע לגיל עשרים, כיוון שאין עונשין אותו למעלה, לא שייך לגביו 'חרדת הדין', ולכן פסק במקרה שהיו שני מתים, אחד גדול ואחד קטן, ששכחו להלבישם בכל התכריכים, שיש לפתוח את הקבר הקטן ולא את הגדול. והסכים עמו הכנסת יחזקאל (סימן לד), אך חלקו עליו החכם צבי (סימן מז) והנודע ביהודה (מהדורה תנינא סימן קסד); ג. ביזיון המת – הרא"ש (מועד קטן פרק , סימן יג) כתב: "גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שנתעכל הבשר", ואין זה מטעם 'ניוול', שהרי איסור ניוול קיים גם לאחר שהתעכל הבשר, ונראה שכוונתו לביזיון המת מפני סירחון הבשר; ד. חזקת מקום – המהר"ם שי"ק (יו"ד סימנים שנד-שנה) חידש טעם זה, בדומה למה שאמרו חז"ל בקרשי המשכן: קרש שזכה להיות בצפון לעולם בצפון וכו'; ה. ביטול מצוות לאבלים – הנודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימן פט) כתב: "נכון שלא לגרום אבלות לקרובים בליקוט העצמות, שנפטרים על ידי זה מכל קיום מצוות"; ו. ביזיון שאר מתים שנשארים קבורים שם – טעם זה מקורו בצוואת רבי יהודה החסיד (אות יא), ובאור זרוע (אבלות סימן תיט). אבל הפתחי תשובה (יו"ד סימן שסג ס"ק א) הביא דברי התפארת צבי (יו"ד סימן נט) שאין למנוע פינוי מת לקבר אחר מטעם שנמשך ביזיון לנשארים בבית הקברות הישן: "דאין מחויב לסבול בזיון בשביל חברו"; ז. סכנה לחיים – הציץ אליעזר (חלק ה סימן כ) הביא טעמים נוספים לאיסור, וביניהם טעם זה של סכנה לחיים, משום שבעוון חיטוט קברים באות צרות (וכך בשבות יעקב חלק ב סימן קג, ודעת כהן סימנים רג-רד); ח. הסגת גבול – בספרי (דברים פסקה קפח) אמרו: "מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך, יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשות עובר בלא תעשה". וכן נאמר בתורה (במדבר י, כט) שמשה אמר ליתרו: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם", ודרשו חז"ל בספרי (במדבר פסקה עח): "אותו אתן לכם – ואין לגרים בו חלק. ומה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מז, כג)... אם אינו ענין לירושה תניהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל". וביאר האור שמח (הלכות אבל יד, טו) שכוונת הספרי שאף שהגרים "לאו בני נחלה בארץ ישראל, גם להם ניתן קבורה". ומצאנו בגמרא (נדה נז ע"א) שהכותים (שלתקופה מסוימת נחשבו כגרים) לא היו קוברים נפלים בגלל שדרשו את הפסוק (דברים יט, יד) "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך", כל שיש לו נחלה – יש לו גבול, כל שאין לו נחלה – אין לו גבול, וסברו שלנפלים אין נחלה. אמנם הואיל ולמדו מהפסוק של הסגת גבול אף לגבי דברים אחרים, כגון בגמרא (שבת פה ע"א) דרשו את הפסוק לענין מומחיות יושבי הארץ בזריעת זרעים, ותוספות (שם ד"ה לא תסיג) כתבו שם שזה לאו שבכללות או רק אסמכתא, העלה האור שמח (שם) שהאיסור לפנות קבר אינו מדאורייתא.
^ 3. השלחן ערוך (יו"ד שסג, א) מציין כמה אופנים שהתירו פינוי מת מקברו: א. לקברו בקברי אבותיו (ירושלמי שם); ב. להעלותו מחו"ל לארץ ישראל (רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק א); ג. כאשר מלכתחילה קברוהו רק באופן זמני (רבנו ירוחם שם); ד. הקבר אינו משתמר, כגון שהוא נמצא במקום שיש חשש שהעכו"ם יוציאוהו משם או שייכנסו מים לקבר (אור זרועאבילות סימן תכ). בפתחי תשובה (יו"ד סימן שסג, ס"ק א) בשם החכם צבי (סימן נ) כתב שמי שנקבר בקרקעות עכו"ם, מותר להוציאו ולקוברו בקברות ישראל. וטעמו משום החשש שהגוי יחרוש ויזרע על הקרקע של הקבר. וכן האגרות משה (יו"ד חלק ג סימן קמו) כתב שחמורה קבורת גוי ליד יהודי, ואפילו בדיעבד מפנים. וכן ביביע אומר (חלק זיו"ד סימן לו) פסק שאם נקבר גוי בבית קברות יהודי ואי אפשר לפנותו בגלל החוק, יעבירו את היהודים הקבורים אצלו למקום אחר.
^ 4. מסקנת הפוסקים על פי הגמרא (כתובות קיא ע"א): "אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: (שמות כ, כ) 'מזבח אדמה תעשה לי', וכתיב התם: (דברים לב, מג) 'וכפר אדמתו עמו'". וכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יא) "וגדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לקברם בא"י, צא ולמד מיעקב אבינו ומיוסף הצדיק". וביביע אומר (חלק ו יו"ד סימן לא) פסק שאין לפנות מת הקבור בארץ ישראל לקברות אבותיו בחו"ל, וכך פסק הילקוט יוסף (אבלות נב, ז; ועיינו שם ג-ו).
^ 5. בשלחן ערוך (יו"ד שסג, א) על פי הירושלמי (מועד קטן ב, ד) מובא שאין מפנים את המת והעצמות אפילו מקבר בזוי למכובד, ובתוך שלו מותר אפילו מקבר מכובד לבזוי, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן מצאנו בגמרא (נזיר מד ע"א) "מעשה שמת אביו של רבי צדוק הכהן בגינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את רבי יהושע וארבעה זקנים עמו (אם מותר ליטמא לו כדי לפנותו לקברות אבותיו, רש"י ד"ה דתניא, תוספות ד"ה ובאו), ואמרו לאביו, בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר" מוכח שאלמלא איסור כהונה – מותר לפנותו כדי לקברו בקברות אבותיו ונחלקו האחרונים: א. לדעת הט"ז (שם ס"ק ב), באר הגולה (שם), חתם סופר (יו"ד סימן שלא), מלמד להועיל (חלק ב סימן קיט) ההיתר הוא לפנותו לא רק לקברי אבותיו, אלא אף למקום ששוכבים שם בני משפחתו; ב. היד הלוי (יו"ד סימן ריב) אסר לפנות אדם לקוברו ליד קבר אשתו, שייתכן שההיתר נאמר רק באופנים הבאים: 1. דווקא בקברי אבות ולא שאר קרובים; 2. דווקא ביחס לזמנם שהיה חלקת קבר מיוחדת רק לבני המשפחה (ראו בבא בתרא ק ע"ב, וברשב"ם שם ד"ה המוכר קברו לעשות לו קבר). אמנם המהרש"ם (סימן שמג) דחה סברא זו: "שלא נגרעה חביבות המשפחה להיות קבורים ביחד, בעבור שיש גם קברים אחרים למרחוק", ובמיוחד לאור דברי הבית יוסף (יו"ד סימן שסד) שאיסור פינוי מת הוא רק איסור דרבנן משום כבוד המת; ג. המשפטי עוזיאל (חלק א יו"ד סימן ל) אסר לפנות מת ממקומו לקברי אבותיו – משום שלדעתו דווקא כשעתה קבור במקום שאין שם קברות ישראל נוהג דין זה, וציין כמה ראיות: א. בתורה (בראשית מט, כט-לא) יעקב מצווה את בניו לקברו בקברי אבותיו, וזה היה דווקא במצרים, מקום שלא היה בו קברות ישראל [וכך ביאר את הגמרא לגבי רבי צדוק, שגינזק היה מקום בודד או שנקבר בקברי גוים ולכן התירו]; ב. השלחן ערוך (יו"ד שסג, ב) אסר להוליך מת לקבורה מעיר שיש בה בית קברות לעיר אחרת, אלא רק מחו"ל לארץ ישראל, מוכח שבחו"ל עצמה אסור להוליך ממקום למקום, וכן בארץ ישראל אסור להוליכו ממקומו למקום אבותיו, ואם כך קודם שנקבר, קל וחומר לאחר שנקבר. וציין שני טעמים לדבר: 1. ביזיון המת; 2. ביזיון למתים האחרים שמסלקים אותו ממחיצתם. אמנם הכנסת יחזקאל (סימן מג) והכתב סופר (יו"ד סימן קפג) דחו סברא זו, לאור דברי הרשב"א בתשובה (סימן שסט) שאפילו אם האדם נקבר תחלה עם המתים שבעירו, מותר לפנותו כדי לקברו עם אבותיו, שכיוון שזה כבודו של המת, אין להשגיח בביזיון שאר מתים, וכל שכן במקרה שהמת בעצמו ציווה לעשות כן. ולמעשה בפוסקים מצאנו שלושה כיוונים: א. יביע אומר (חלק ז יו"ד סימן לח) כתב שאחרונים רבים התירו אף לקברי שאר קרובים, ואף בזמן הזה, ובמיוחד לאור דברי הבית יוסף (יו"ד סימן שסד) שאיסור פינוי מת הוא איסור דרבנן משום כבוד המת. וכך הכריע גשר החיים (חלק א פרק כו, א); ב. האגרות משה פסק (חלק ב יו"ד סימן קסא): "אין למחות באלו הרוצים לפנות לקבר משפחה, אף שאין שם אביו ממש, אבל למי ששואל ורוצה לעשות כהוגן וכהראוי לטובת המת, יש לומר לו שאין כדאי לפנות, ושמצערין להמת טובא ובפרט למתים שבזמן הזה במקומותינו שיש להם הרבה מה לירא מחרדת הדין ואין רוח חכמים נוחה מזה". ובמקום אחר הוסיף (יו"ד חלק א סימן רלו) שאף כשהחליטו לפנות, "לכל הפחות יחכו עד שיתעכל הבשר, ויישארו רק עצמות, שבמקרה זה סובר הנודע ביהודה (יו"ד מהדורה קמא סימן פט, ראו הרחבה לעיל הערה 1) "שליכא בלבול המתים מחרדת הדין"; ג. המחנה חיים (חלק ג יו"ד סימן מה; רבי חיים סופר, תלמיד החתם סופר, היה רב בהונגריה 1821–1866) ציין שיש מצווה על הבנים להביא את אביהם לקברי אבותיו, ובמקרה שהבן כהן, מותר לו אף להיטמא ולטפל בהבאת אביו לקברי אבותיו, וראייתו מהגמרא (נזיר מד ע"א) שהובאה לעיל. אמנם אין לכהן לפנות את אביו מקברו אם יש חשש שמא חסר מגופת אביו (גשר החיים חלק א פרק כו, ד, יד). וראו הרחבה בסעיף ב5 בגוף התשובה.
^ 6. מלבד הנימוק שהוזכר לעיל של פינוי לקברי אבות (הערה 4), ישנו נימוק נוסף, והוא שהקרובים יוכלו לעלות לקבר הנפטר, כדלקמן: הטור (יו"ד סימן שסג) כתב שאין לפנות את המת אפילו כדי לעשות לו קבר מכובד ממה שיש לו עכשיו, אך "לכפרה שלו או לכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל או לקוברו בקבר אבותיו מותר". וכתב הבית יוסף (שם): "ודוקא משום האי כבוד מפנין וכמו שנתבאר שערב לאדם בשעה שנינוח אצל אבותיו אבל משום כבוד אחר לא". וכך פסק הש"ך (שם ס"ק ב). ולאור זאת פסק ההר צבי (יו"ד סימן רסח): "ומה שהם רוצים כדי שיהא נוח להם לבקר על קבר אמם, זה להנאת עצמם הם דורשים ואי אפשר לגרום צער להנפטרת בשביל זה. וצריך לעכב על ידם שלא יעשו צער לאמם שלא נוח לה להטלטל מקבר לקבר ומעיר לעיר". אמנם השרידי אש (חלק ב סימן ק) חולק, ובמקרה שהפינוי נעשה למקום שגרים בו הבנים, "גם זה הוא מכבודו של מת שבניו יבואו להשתטח על קברו", וענינה של ההשטחות היא תפילה של החיים בעד הנפטרים. והביא ראיה לדבר ממה שהתירו חז"ל להלין את המת כדי שיבואו קרוביו (ראו שלחן ערוך יו"ד שנז, א) אף שיש בזה ביטול מצוות עשה, כל שכן שיתירו פינוי מת שעיקר איסורו רק מדרבנן, כדי שיוכלו הבנים להשתטח על קברי אבותיהם. וציין השרידי אש (שם) לרדב"ז בתשובה (חלק ב סימן תריא) שכל דבר שהוא לתועלת המת אין בו משום ביזיון, כי זהו לכבודו, וראייתו מהמשנה (שקלים ח, ב) שלכל הדעות "המגרפה והמריצה המיוחדים לקברות" שנמצאו בירושלים מטמאים, וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה (שם) מריצה – כלי שרוצצים ומשברין בו עצמות המת להכניסם בסל להוליכם ממקום למקום, מלשון הפסוק (שופטים ט, נג) "ותרץ את גולגלתו". וביאר הרדב"ז (שם): "הרי אתה רואה שהיו מתירין לרצץ העצמות להוליכם ממקום למקום וסתמא דמילתא לא היו עושין כן אלא לכבודו של מת לקוברו אצל בני משפחתו".
יש להעיר שבמקרה שלנו, שקונים חלקות קבורה למשפחה, נראה שאף לשיטת ההר צבי מותר לפנות, הואיל ונחשב כפינוי 'לקברי אבות' שלכל הדעות מותר וכדלעיל, וההר צבי דיבר רק באופן שרוצים להעביר את הקבר בלבד למקום אחר.
^ 7. השרידי אש (חלק ב סימן ק) סייג שבמקרה שהאב קבור כבר אצל אבותיו אין להעבירו, שאף שנוח לנפטר שיבואו בניו להשתטח על קברו, מכל מקום אין לזוז מדברי הגמרא והפוסקים שדברו על החשיבות להיקבר ולנוח אצל אבותיו, והסתפק במקרה שרוצים לפנות את האם מקברי אבותיה. וזאת לאור הגרסאות בברייתא (שמחות יד, ו): "אביה אומר תיקבר אצלי, ובעלה אומר תיקבר אצלי, קוברין אותה אצל אביה, ואם יש לה בנים מבעלה קוברין אותה אצל בעלה, ואם היא אמרה קברו אותי אצל בניי קוברין אותה אצל בניה", שייתכן שדווקא כשהיא מצווה על כך קוברים אותה אצל בניה, אך כשלא ציוותה – תיקבר ליד אביה.
^ 8. כך מתבטל החשש שהזכיר המהרש"ם (חלק ו סימן קכו), ראו להלן הערה 10.
^ 9. לחוש לדעת הנודע ביהודה (מהדורה קמא יו"ד סימלק פט) שהובאה לעיל (הערה 1), שאיסור פינוי המת קיים דווקא כל עוד לא התעכל הבשר. וכך האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רלו), וכן גשר החיים (חלק א פרק כו, ב) כתבו שצריכים לחכות עד כמה שאפשר שיתעכל הבשר ויפנו רק את העצמות.
^ 10. באחרונים מצאנו שנחלקו בדבר: א. המהרש"ם (חלק ו סימן קכו) סבר שאסור לאדם לפנות את קבר אימו כדי לקוברה במקום שקנה לצורך עצמו, הואיל ועכשיו עדיין לא נחשב 'קבר אבותיו', והוסיף שגם ישנו חשש שבעתיד יעבור למקום אחר ולעיר אחרת, כך שבסוף לא ייקבר שם; ב. האור שמח (הלכות אבל יד, טו) סבר שאף מחיים נחשב קבר משפחה, וראייתו מקבורת אלעזר הכהן, שנאמר (יהושע כד, לג): "ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו... בהר אפרים". והגמרא (בבא בתרא קיא ע"ב) דנה כיצד הייתה נחלה לפנחס בנו, ומסקנתה שהיה לו ירושה מאשתו או מאימו. ורואים מכאן שאף שפנחס היה עדיין בחיים, עדיין נחשב קבר משפחתו, והוא הדין לענין פינוי עצמות. אמנם האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רלח) כתב שאין זו ראיה מוכרחת, שייתכן שלא היה באותו זמן קברים בשילה. למעשה הכרעת הפוסקים היא: א. האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רלח) פסק שעקרונית ניתן לסמוך על האור שמח שהוזכר לעיל, ואין למחות באלו הרוצים לפנות אביהם לקבר משפחה, ובמקום אחר (יו"ד חלק א סימן רלו) הדגיש שההיתר הוא "דווקא אם כבר קנו קבר משפחה ולא אם עדין לא קנו ורצונם לפנות הוא רק כדי שיהיה קבור אצל אמם שהייתה אשתו שזה ודאי אסור גם להגאון אור שמח"; ב. הרב קוק (דעת כהן סימן רב) כתב שאין חילוק בין אם היו אבותיו ומשפחתו קבורים כבר שם, או שקנו שם קברים ועומדים לעשות כן, "שאף על פי שאבותיו עדיין אינם קבורים שם מותר, אם עתידים להקבר שם. ומסתבר הדבר שלא לחלק בכך" . היביע אומר (חלק ז יו"ד סימן לח) ציין לדברי הרב קוק, אך סייג שאם נקבר בארץ ישראל ורוצים לפנותו לקברי משפחתו בחוץ לארץ, כיוון שהקבורה בארץ ישראל היא מזבח כפרה, שנאמר "וכפר אדמתו עמו", מותר רק באופן שהנפטר ציווה על כך בעודו בחיים, שאז אין לעבור על דבריו.
^ 11. הרב קוק כתב (דעת כהן סימן רב) שכשרוצה להוציא את הארון על ידי נכרים, אין איסור בדבר, שהם אינם מצווים על איסור פינוי המת.
^ 12. בגמרא (ביצה ו ע"א) אמרו: "אמר רבא: מת ביום טוב ראשון – יתעסקו בו עממים, מת ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל". וכתב הרדב"ז (חלק א סימן תקז) שכבוד המת הוא שיתעסקו בו ישראל, ואפילו הוצאתו לקבורה צריכה להיות על ידי ישראל. ויש שלמדו זאת מהמדרש (בראשית רבה פרשה צו): "רבי יאשיה כשהיה נפטר מן העולם אמר למי שהוא עומד עליו קראו לי לתלמידי, אמר להם... אל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל בי במותי", וביארו שהכוונה 'נכרי' לגוי ממש ולא לאדם זר. וכך פסק גשר החיים (חלק א פרק יב, ב, ה).
^ 13. שלחן ערוך יו"ד תג, ז. גשר החיים (חלק א פרק כו, ד, יג), הבחין בין מצב שהבשר קיים, שזה איסור גמור, למצב שהבשר כלה, שזה לא ראוי.
^ 14. גשר החיים (חלק א פרק כו, ד, יד).
^ 15. היביע אומר (חלק ו יו"ד סימן לא; חלק ז יו"ד סימן לח) פסק שאם נקבר בארץ ישראל ורוצים לפנותו לקברי משפחתו בחוץ לארץ, כיוון שהקבורה בארץ ישראל היא מזבח כפרה שנאמר "וכפר אדמתו עמו", מותר לפנותו רק באופן שהנפטר ציווה על כך בעודו בחיים, שאז אין לעבור על דבריו. וראו לעיל הערה 3.
^ 16. מהרש"ם (חלק ג סימן רב).
^ 17. גשר החיים (חלק א פרק כו, ב, ג).
^ 18. ראו למעלה, הערה 1.
^ 19. הר צבי יו"ד סימן רצו; גשר החיים חלק א פרק כו, ד, יב; ילקוט יוסף חלק ז סימן לה אות א. אמנם האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רס) חולק וסובר שגם כשמפנים בתוך ארון יש בו דין ליקוט עצמות.
^ 20. גשר החיים (חלק א פרק כו, ב, ב) סבר שבארון מכוסה אין ניוול למת.
^ 21. עקרונית יש לקבור באדמה וזאת על פי הגמרא (סנהדרין מו ע"ב): "...אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר 'כי קבור תקברנו', מכאן רמז לקבורה מן התורה". וכתב הטור (יו"ד סימן שסב): "פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך". וכתב הב"ח (שם) שלא רק בארץ ישראל – שנאמר במפורש לגביה "וכפר אדמתו עמו", אלא אפילו בחו"ל יש ענין להיקבר בקרקע על פי הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". וכך פסק השלחן ערוך (יו"ד שסב, א), והוסיף שאפשר לתת את המת בארון ולקבור את הארון בקרקע, אבל מכל מקום יפה לקוברו בקרקע ממש. וכן מצאנו בירושלמי (כלאים ט, ג) שרבי כתב בצוואתו: "תהא ארוני נקובה בארץ", וביאר הש"ך (שם ס"ק א) שאף שהארון קבור בקרקע, מכל מקום לא יהיה הארון סתום מכל צד, אלא ייקבר המת בקרקע ממש, ואף בארון שלם אם "נותנים חרסית על פיו ועיניו, הוי במקום עפר בזמנם (=היינו שהיו קוברים בארון ונותנים עפר על פניו)... דאי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי".
^ 22. גשר החיים (חלק א פרק כו, ד, יב), וראו פירוט בסעיף ה בגוף התשובה.
^ 23. ראו הרחבה לעיל בגוף התשובה סעיף ב5.
^ 24.גשר החיים (חלק א פרק כו, ד).
^ 25.גשר החיים (חלק א פרק כו, ד, ח); יחוה דעת חלק ד סוף סימן נט.
^ 26.חזון איש יו"ד סימן ריג, ואגרות משה יו"ד חלק א סימן רס.
^ 27.כתב סופר יו"ד סימן קעז.