עלון א-ת פ-ש ניצבים-וילך תשפ"ד | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

1270

22 דק' קריאה

עלון חידושי תורה ופרפראות מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת ניצבים 40 פסוקים , בפרשת וילך 30 פסוקים, סה"כ 70 פסוקים = אלול בא , וְדוֹדִי לִי
אֲ נִי לְ דוֹדִי וְ דוֹדִי לִ י (שה"ש ו ג) הוא משל שהמשיל שלמה המלך ע"ה ב'שיר השירים' על אהבת עם ישראל וה' יתברך. 'אני' הם ישראל, ו'דודי' הוא הקדוש ברוך הוא. ראשי התיבות של אֲ נִי לְ דוֹדִי וְ דוֹדִי לִ י הם אלול, ורומזים על חודש אלול, ועבודת ה' בחודש אלול. 'אני לדודי' הוא העבודה בחודש אלול באתערותא דלתתא, ו'דודי לי', הוא התגלותו של הקב"ה בראש השנה ויום כיפור. (לקוטי תורה)
בפרשת וילך 2 מצוות עשה : הקהל במוצאי שביעית • לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו. (ספר החינוך)
נִצָּבִים ר"ת נותן צ דקה ב סתר י נצל מ מות . כדכתיב (משלי י ב) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת . (נפלאות מתורתך)
פרשת ניצבים יש בה 40 פסוקים, פרשת וילך 30 פסוקים ופרשת האזינו 52 פסוקים. פרשת וילך כנגד 30 יום של חודש אלול שבו הצדיקים ממהרים לחזור בתשובה. פרשת נצבים 40 פסוקים, כנגד הבינוניים שעדיין תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, שהוא יום הארבעים מחודש אלול. פרשת האזינו 52 פסוקים, כנגד הרשעים שנזכרים לשוב בהושענא רבה, יום החמישים ואחד, שהוא יום מסירת הפתקים, ואם זוכה האדם לשוב בתשובה, מגיע ליום החמישים ושנים שהוא שמיני עצרת זוכה ל'וזאת הברכה' (אמונת עיתך).
אלול – ר"ת א הוב ל מעלה ו נחמד ל מטה, רמז שיש באלול לשוב בתשובה שלימה הן על עבירות שבין אדם למקום והן על עבירות שבן אדם לחברו, כי מה שחטא אדם לחברו אין הקב"ה מוחלו על אותה עבירה אלא אם כן מפייס לחברו. (מעם לועז) כדאיתא (יומא ח ט) עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. היינו אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כפור מה שראוי לו לעשות כדי שיכפרו לו עונותיו באותו היום. (עתיו"ט)
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל . (כט ט)
איתא בזהר - אמר רבי יהודה לימא לן מר מלין מעלייתא דראש השנה. פתח רבי שמעון ואמר וַיְהִי הַיּוֹם . בכל אתר דכתיב וַיְהִי איהו צער וַיְהִי בִּימֵי צער ודאי וַיְהִי הַיּוֹם יומא דאית ביה צער ודא הוא ראש השנה יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם (מ"ב ד ח) יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר וַיְהִי הַיּוֹם דא ראש השנה וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (איוב א ו) יום ראש השנה הוה בכל זמנא תרין יומין אינון מאי טעמא בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא ועל דא כתיב תרין זמנין ויהי היום ויהי היום .(זוהר ח"ג רלא א) וכן בהפטרה של ראש השנה וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. (ש"א א) בפרשתנו אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם. הַיּוֹם – זהו ראש השנה, ביום ראש השנה נתייצב כולנו בפני השם אלוקינו, כולם ללא יוצא מן הכלל – רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כולנו נעבור בפני הבורא וכדאיתא (ר"ה יח) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. הכא תרגימו כבני אמרנא. פרש"י: ככבשים שמונין אותן לְעַשְּׂרָן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד. ריש לקיש אמר: כמעלות בית חורון [מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה]. רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד [יוצאים בסך זה אחר זה, בצאתם למלחמה].אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (תהלים לג, טו) הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם . מאי קאמר? אילימא הכי קאמר: דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי [כְּלִבּוֹ של זה כך לִבּוֹ של זה] - והא קא חזינן דלאו הכי הוא. אלא לאו הכי קאמר: היוצר - רואה יחד לבם, ומבין אל כל מעשיהם. תנן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ ,(מ"א ח נט) 'יום ביומו' מאי הוא? אלא הני תרי יומין דר"ה. אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עלאה, דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי, וכו. (זוהר פרשת פנחס)
שני ימי ראש השנה הם ה'מח' של השנה. כשם שלגוף האדם יש מח האחראי על כל תא ותא בגוף, כך ימי ראש השנה 'אחראים' על כל נקודת זמן במהלך השנה הבאה. ארבעים ושמונה שעות שמהוות את ה'מח' [מח = 48] של השנה.
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ . (לא ו)
פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד לומר דאם יהיה להם אחדות גמור שכלם נחשבים כאיש אחד אז כ״י השכינה שורה עליהם כמשז״ל על פסוק (איוב כג יג) וְהוּא בְאֶחָד והוא אחד לא כתיב אלא וְהוּא בְאֶחָד דכשישראל הם באחדות כ״י שוכן בקרבם. וז״ש אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ . והסגולה לזה הוא האחדות והיינו דקאמר כִּי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ שתהיו באחדות כאיש אחד ואז יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ . כתיב (תהלים קב יח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם התפלה נשתיירה להם שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים אל תבזה אותה מהם ויש המצאה שנשמעת תפלת היחיד בכל זמן כגון שיתפלל עם הצבור בר״ה ויה״כ ויאמר קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין וכשיצטרך היחיד בכל עת לדבר אל הקב״ה הקב״ה פונה אליו מכח התפלה דנשתיירה ממה שהתפללו הצבור באותם הימים כיון דרבים הם והם בקשו על תפלת היחיד שתקובל בכל זמן וז״ש חִזְקוּ וְאִמְצוּ ברבים כי אח״כ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ וז״ש (תהלים נה יט) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי . (חומת אנך בשם קרבן מנחה)
כתב הרמב"ם - צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת (הלכות תפילה, פרק ח', הלכה א')
כתיב (ד ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּי-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו . וכתיב (ישעיה נה ו) דִּרְשׁוּ יְ-הוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב . משמע שלא בכל עת הוא נמצא ? הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר. בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. (ראש השנה יח א) כתב הכלי יקר - כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים אבל תשובת היחיד אין הקב"ה מקבל כי אם בעשרת ימי תשובה כמו שלמדו (ר"ה יח) מן פסוק דִּרְשׁוּ יְ-הוָה בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיה נה ו) וע"כ רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עונות, לומר לך כי בוודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה, אך מן ר"ה עד יו"כ אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יו"כ ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מכל חטא וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה.
שלש תפילות נשמעות : תפילת יחיד בדמעות בכל יום, תפילת יחיד בין ראש השנה ליום הכפורים, ותפילת ציבור בכל יום. (הג"ה אלפסי זצ"ל בתפארת שמואל לברכות פ"ג).
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ . (ל יד) אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ - בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא , אַל תִּקְרֵי 'לְמֹצְאֵיהֶם' אֶלָּא 'לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה'. בן יהוידע - אין הנקודות והטעמים כתובים, וצריך לעשות לו בהם מציאות זו שיהיו משתמרים אצלו על ידי קריאתו בקול שיהיה זוכר אותם ללמוד אותם בלי טעות. חידושי אגדות - ר"ל בזמן שערוכה בפיך הרי הדבר קרוב אליך להיות שמור בלבבך לעשותו ואם לאו הרי תשכח מלבבך ולא תבא לידי עשיה. (עירובין נד א) באר משה – בפסוק זה נכללו שלושת היסודות שבהם תלוי קיום התורה, והם מחשבה, דיבור ומעשה, וזהו בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ . וכדאיתא בזוהר (ח"א ק א) דהא בעובדא ובמלין וברעותא דלבא לכוונא, בההיא מלה תלייא מלתא. כתב השל"ה הקדוש – כל מצוה ומעשה טוב צריך להיות בדיבור מחשבה ובמעשה. הדיבור, הוא שידבר המצוה בפיו קודם שיעשה יוציאנה בשפתיו בלשון אשר היא כתובה, ואח"כ יאמר : הנני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית לשם יחוד וכו'. ותמיד יהיה כוונתו שעושה המצוה כדי לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובכל מצוה שאדם עושה באותו האבר שעושה יזמין את האבר הזה ויאמר: הנני עושה באבר זה מצוה זו, בהנחת תפילין יזמין היד, והפה יזמין לתורה ולתפילה ולדברי שלום, והרגליים יזמין להילוך לקדושה, וכן בכל מצוה ומצוה. המחשבה, היא כוונת המצוה וטעמה וסודה עד מקום שיד שכלו מגעת. והמעשה, הוא עשיית המצוה בשמחה ובזריזות ובעבדות שלימה לה' אלוקינו יתברך, אשר הוציאנו מבית עבדים להיות לו לעבדים. (יומא תוכחת מוסר אות קע"ט) (עבד המלך).

שאלות

א. רמז בפרשה לחודש אלול.
ב. בי"ה שמ"ו סימן - אחד מהם בפרשתנו.
ג. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְ-הֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי . (לא כז) לכאורה קשה דאיתא
(סנהדרין לז א) הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה [אותם בריונים שהיו בשכנותו] של ר' זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא
[שהיה מקרבם כדי שיחזרו בתשובה], והוו קפדי רבנן [והיו מקפידים חכמים] עליו, על שהוא מקרב אותם. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר]
ר' זירא, אמרי [אמרו] אותם בריונים: עד האידנא [עכשיו] הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי [היה החרוך קטן השוקיים, שהוא כינוי
לר' זירא, שהיה מבקש עלינו רחמים] שלא נענש על חטאינו המרובים, השתא מאן בעי עלן רחמי [עכשיו מי יבקש עלינו רחמים]? הרהרו
בלבייהו [בליבם], ועבדו [ועשו] תשובה, הרי יפה עשה שקרבם שלבסוף אף הם חזרו בתשובה. רואים שלאחר מיתת הצדיק מסתבר יותר שיחזרו
בתשובה ולא יוסיפו לחטוא. וזה אחד מעשרה ק"ו שבתורה הא איכא למפרך דיאמרו עד האידנא הוה משה בעי רחמי עלן השתא מאן בעי רחמי עלן
ויהרהרו בתשובה כדאמרינן הכא גבי רבי זירא.
ד. תשובת היחיד מועילה על כל עבירות שבתורה, חוץ מג' עבירות חמורות שהם: ע"ז, ג"ע, ש"ד. אבל אם עושה תשובה עם הרבים, התשובה מועילה
גם על ג' עבירות החמורות . והוא רמוז בפסוק (תהלים צ ג) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם.
ה. רמז בפרשה לתחיית המתים מן התורה.
ה. הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (כז, ט( רמז למצוות שהן בעמידה.
ו. ראיה בפרשה שכהן קורא ראשון אחריו לוי ואחריו ישראל.
ז. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ . (ל יד) לכאורה מה שייך עשייה בלב.
ח. אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא . (חולין קלט ב) מה הטעם דכתיב בַּיּוֹם הַהוּא ולא כתיב בעת בָּעֵת הַהִיא .
איך רמוז עניין מגילת אסתר והגאולה שהיתה לעם ישראל מגזירת המן בפסוק (מלבד לשון נופל על לשון).
ט. השיעור המינימלי של שופר כדי שיהא כשר לתקיעות.
י. וּמָל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ (ל ו) מה הטעם דכתיב לשון וּמָל , מה הטעם דכתיב אֶת לְבָבְךָ ולא כתיב את לב.
כ. ראיה בפרשה שלא נגזרה גזירת המרגלים על יוצאי מצרים למות במדבר פחות מבן עשרים.
כ. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְ-הוָה לֵאמֹר .(לא כה) אֶת הַלְוִיִּם הם הכהנים. וכן וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק (יחזקאל מד טו) הכהנים מבני
לוי מזרע צדוק ששימש בימי שלמה. (מצודת דוד). מספר המקומות בתנ"ך שנקראו הכהנים לוים.
ל. פסוק שלם יחיד בתנ"ך בגימטריא ראש השנה (861) והוא נמצא בתהילים (פרק קי"ט).
מ. רמז בפרשה למצוות ברית המילה - המסמלת אות בין הבורא יתברך לעם ישראל.
נ. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה . (ל יב) לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות
אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה. (עירובין נה א). לכאורה קשה איך אפשר לעלות לשמים, ואיתא (בב"מ צד א) האומר הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ
עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ, הרי זה תנאי שאי אפשר לקיימו. מה ההווה אמינא לעלות הַשָּׁמַיְמָה.
ס. נהגו לתקוע בשופר בראש השנה מאה תקיעות. כמה תקיעות בסה"כ תוקעים בתקיעה שברים ותרועה, והקשר לחג הסכות הבעל"ט.
ע. אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל . (כט א) לכאורה התיבה כֻּלְּכֶם מיותרת,
אחרי שנאמר כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל . והפירוט גם הוא לכאורה מיותר.
פ. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ . (כט י) כאן הקדים טף לנשים. ואילו לקמן בהקהל נאמר (לא יב) הַקְהֵל אֶת
הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ . הקדים הנשים לטף.
צ. וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה (ל ט) כאן פרי אדמתך נאמר אחרון, מה הטעם שבפסוק
בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.(כח ד) הקדים אדמתך לבהמתך.
ק. מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ . (ל י) פרש"י - מְלַמֵּד שֶׁבָּאוּ כְּנַעֲנִיִּים לְהִתְגַיֵּר בִּימֵי מֹשֶׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּאוּ גִּבְעוֹנִים בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ הָאָמוּר בַּגִּבְעוֹנִים:
וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה (יהושע ט,ד) וּנְתָנָם מֹשֶׁה חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם ) מדרש תנחומא נצבים ב; יבמות ע"ט ע"א(. לכאורה כיצד ניתן להגיד שרימו
את משה רבינו כמו שרימו את יהושע, שהרי נאמר עליו (במדבר יב ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא . כיצד קיבלם משה והם בכלל לֹא
תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה . (דברים כ טז)
ק. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב (כט כב) לכאורה מה עניין מלח לגפרית.
ר. איתא בגמרא (בב"מ נט א) בענין תנורו של עכנאי - חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ. יָצָאתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מָה לָכֶם אֵצֶל רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ' לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא !' מַאי ״לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה
מֵהַר סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי בַּתּוֹרָה ' אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת '. לכאורה קשה מהא דאיתא (יבמות יד א) בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין
הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול.
ש. בפרשתנו רמז לשופר.
ת. רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. (כט א) מה הטעם שמשה רבינו הקדים ראשים לזקנים, וביהושע הפך הסדר דכתיב (יהושע
כ"ד) וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו.
ת. וַיִּתְּשֵׁם יְ-הוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה . (כט כז) מנין השנים שהיו עשרת השבטים בארץ עד
שגלו.

תשובות
א. אֶ ת לְ בָבְךָ וְ אֶת לְ בַב זַרְעֶךָ (ל ו) ר"ת אלול . *
ב. בְּ רֵאשִית בָּרָא אֱ-לֹהִים (בראשית א' א'). י-יְ הוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מ"ט ח'). ה - לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַ בָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָם (שמות י"ד כ"ח). ש - שְ מֹר
לְךָ אֵת אֲשֶר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיֹּוֹם (שמות ל"ד י"א). מ - מַ ה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב (במדבר כ"ד ה'). ו - ו ְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל"א כ"ח).
ר"ת של המילים שנוהגים לכתוב בראש עמוד בספר תורה: כתב הרמ"א 'יש סופרים מדקדקים לכתוב אותיות בי"ה שמ"ו בראש העמודים' (רמ"א
יו"ד רע"ג ו').
ג. גדול מחבירו יצרו גדול ממנו והטעם דכנגד נפשו בקדושה מאותה מדרגה כנגדה בא לו היצה"ר מהסט"א א"כ אין ראיה מהני דהוו בדור ר' זירא
בדור אמוראים אחרונים דנפש שלהם ממדרגה תחתונה והיצה"ר שלהם לא היה כ"כ. משא"כ דור דעה ממדרגה עליונה דגם היצה"ר חזק מאד
ובשלמא בחיי משה רבינו בבא שפע גדול ומורא ממנו אהני לחזור בתשובה וע"ז קאמר דאחרי מותו לתוקף יצרם יוסיפו לחטוא והוא ק"ו טוב לפי
ערך נפשם. א"נ אנשי כנה"ג ביטלו יצה"ר דע"ז ואף דעריות סמיוהו לעיניה ומשו"ה אחר ר' זירא הדרי הני ועבדו תיובתא. אמנם בימי משה רבינו
ע"ה דאז היצה"ר דע"ז בתוקפו שפיר עביד ק"ו דלתוקף היצה"ר דע"ז לא סגי בהרהור כי הני. (מראית העין – סנהדרין לז א) *
ד. ד ם – שפיכות דמים, כ פירה – עבודה זרה, א שת איש – גילוי עריות. ר"ת דַּכָּא . והכי ביאורו תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ אדם ביחיד שהוא אנוש יכול לחזור
בתשובה עַד דַּכָּא ר"ת דם כפירה גילוי עריות שבזה היחיד לא יכול לכפר לבדו, והעצה לכך וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם שהם שבים ברבים ובזה מועילה
התשובה גם לג' עבירות החמורות. (חידושי מהרי"ץ - תהילים שם)
ה. הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם (לא טז) מכאן לתחיית המתים מן התורה. פרש"י - הנה אתה מת שוכב והנה אתה קם שתחיה לעתיד לבא והאי וקם אהנך
קאי. (סנהדרין צ ב) תגין בקוף לרמוז לתחיית המתים. (ילקוט האזובי) *
ה. ה -הלל [קריאת הלל], ס -סוכה [נטילת לולב במעומד], כ -כהנים [נשיאת כפים], ת -תפילה, ו- וידוי, ש -שופר, מ -מגילה [הברכה וקריאתה לכתחילה],
ע -עומר, [ספירת העומר] ר"ת הַסְכֵּת וּשְׁמַע . (אמרי שמאי בשם רשב"ץ ואורחות חיים)
ו. וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ-הוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (לא ט) כהן קורא ראשון ואחריו לוי. מנה"מ, אמר רב מתנה, דאמר
קרא וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי , אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי הם, אלא כהן ברישא והדר לוי. (גיטין נב ב) וכתיב וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אחר בני
לוי. (ירושלמי גיטין פ"ה ה"ט, תורה תמימה) *
ז. זדונות נהפכים לזכויות בתשובה מאהבה וזה נחשב כאילו בפועל הוא מקיים את המצוות, וזהו עשייה שבלב. (חת"ס)
ח. חלום הראו למרדכי כדי שיתפלל ויבטל את הגזירה. כתיב (אסתר ד א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה פרש"י - בַּעַל הַחֲלוֹם אָמַר לוֹ שֶׁהִסְכִּימוּ
הָעֶלְיוֹנִים עַל כָּךְ, לְפִי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַר וְשֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. אמר הקב"ה, אעפ"י שהסתרתי פני מהם – בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ .
פרש"י - בַּיּוֹם הַהוּא קדייק, ביום ולא בלילה, שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר. וזהו ששאלו, אסתר מן התורה מניין, כלומר ענין אסתר
ומקריה, שיודיע הקב"ה דבר גזירה בחלום כדי שיתפללו, איפה רמוז בתורה, והשיב רב מתנה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר . (תורה תמימה) כלומר בימי אסתר
אסתיר פני מהם ויבקש המן לאבדם. (דעת זקנים, הרא"ש)
ט. טפח שוחק - כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן.(ר"ה כז ב) שופר בגימטריא אברהם יעקב יוסף (586) והשופר עצמו מאילו של יצחק.(לקוטי לוי יצחק)
י. יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב (ברכות סא א) וצריך להסירו ולמולו מבין הלב. וזהו אֶת לְבָבְךָ ולא כתב את לבך שהוא ב' לבבות.
(טעמא דקרא) *
כ. כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כט טו) מלמד שהיו שם מיוצאי מצרים, מכאן ראיה שלא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים שנה.
(הרא"ש, דעת זקנים)
כ. כ"ד מקומות בתנ"ך נקראו הכהנים לוים. (יבמות פו ב) לומר שאין הלויים רשאים ליגע בארון. (ילקוט האזובי) כתב החיד"א - פירש רבינו האר"י זצ"ל
דלעתיד לבא הכהנים יהיו הלויים וז"ש וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם . (חומת אנך)
ל. לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ . (תהלים קיט צא) הוא הפסוק השלם היחיד בתנ"ך בגימטריא ראש השנה (861).
מ. מִ י יַ עֲלֶה לָּ נוּ הַ שָּׁמַיְמָה (ל יב) ר"ת מילה – רמז שבזכות מצוות המילה עלה משה רבנו לשמים לקבל את התורה. (דעת זקנים) מִי יַעֲלֶ ה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה –
סופי תיבות י-ה-ו-ה. (הרא"ש)
נ. נביאים יודיעו לישראל מה אומרים בשמים על הלכה זו, קמ"ל דהתורה ניתנה בארץ ומה שפוסקים בי"ד של מטה כך פוסקים בשמים. א"נ הכוונה
על הירח והכוכבים וזה נקרא שמים. מכאן משמע שאנשים יכולים לעלות על הירח והכוכבים. (טעמא דקרא) *
ס. ס' תקיעות מסוג תקיעה, כ' תקיעות מסוג שברים , כ' תקיעות מסוג תרועה. וסימנך סכ"ך . הסוכה נקראת בשמה על שם הסכך הסוכך עליה
מלמעלה והיא נקראת צילא דמיהמנותא – איתא בשם רבינו האר"י ז"ל שהתקיעות שתוקעים בראש השנה הם חוזרים ומגינים עלינו בסוכה.
ע. ערבים ישראל זה לזה – לאחר שחטאו בעגל והפרו את הברית הראשונה. כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן
מי שתחתיהם, והקדים הראשים רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה. (כלי
יקר) ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות, האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו
זוכין לחיי העוה"ב בקיום התורה. והוצרך להבטיח כן מפני שישראל היו ראוין להאבד לכובד התוכחות שהזכיר למעלה שעברו עליהם, ועל כן אמר
שיהיו נצבים היום בעולם הזה, כלשון (תהלים קיט) לְעוֹלָם יְ-הוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם ולא יאבדו מפני התוכחות הקשות אבל תהיינה להם מרוק עונות
שבהן יזכו לחיי העוה"ב, והוא שאמר לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם , כלשון (דברים ו כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ .. לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ , שהיא הבטחה בשכר
העוה"ב, וזהו לשון כלכם, כלשון רז"ל שאמרו (סנהדרין י א) כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. (רבינו בחיי) *
פ. פטורות הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא - לפיכך לענין כריתת הברית על מצוות התורה הקדים את המצווים על כל מצוות התורה קודם, והטף
סופו להיות חייב בכל מצוות התורה והברית נכרתה לעולם ועד וְאַף עִם דּוֹרוֹת הָעֲתִידִים לִהְיוֹת, לכך הקדים את הטף לנשים. אבל במצוות הקהל
שבאים לשמוע דברי תורה, והנשים שומעות ומבינות ומקיימות את הנוגע להן, משא"כ הטף שאין לו מושג מה קוראים שם וְהַטָּף – לָמָּה בָּאוּ?
לָתֵת שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. לפיכך הקדים שם נשים לטף. (אזנים לתורה)
צ. צדיקים גמורים נקט כסדר השנה, דניסן אייר סיון הוא זמן קציר התבואה, אב ואלול הוא זמן לידת הבהמות, אבל כאן מיירי בבעלי תשובה,
שמתחלה היו רשעים ונתקלקל הכל או נלקח ע"י גויים וקאמר שאם יעשו תשובה יברך הקב"ה את מה שנותר מהם, לכך הקדים הבהמה לתבואה
דחשיב יותר. כדאמרינן (חולין פד א) לעולם למכור אדם שדה ויקח עתודים [פרש"י - צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש] ואל ימכור
עתודים ויקח שדה. (טעמא דקרא) דחזינן (דברים ז יג) [דנקראו] עַשְׁתְּרֹת שמעשרות את בעליהן. (רבינו גרשום) *
ק. קודם שבאו לארץ לא היו בכלל לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה . רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן, וקודם כיבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, והם באו אליו
להשלים עימו, ולא קבלם ונתנם לחוטבי עצים ולשואבי מים ופי' גַם הֵמָּה וגו' שבאו, אבל לא שיכלו לרמות אותו. (שפתי חכמים, מנחת יהודה)*
ק. קיום התורה מבטיח שתהיו עומדים לפני כמלח זה שאין האש אוכלתו, עכשיו שלא קיימוה האש שהתורה יוצאת ממנו תאכלם כגפרית זה שהאש
אוכלתו. שאין לך דבר עומד בפני האש יותר ממלח ואין לך דבר כלה על יד אש יותר מגפרית. (החזקוני)
ר. רוב היו בית הלל ולכן הלכה כמותם – ויצאה בת קול דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דבית שמאי הוו חריפי טובא. (תוספות שם)
ש. שֹׁ רֶשׁ פֹּ רֶה רֹ אשׁ וְ לַעֲנָה. (כט יז) ר"ת שופר . בא לרמז שתקיעת השופר מעוררת האדם לתשובה. ובכח השופר להעמיק ולתקן את שורשי חטאי האדם
וכשם שבחטא העגל הפגם היה בשורש, כך צריך להתעורר לתקן את שורשי החטאים כדי שלא נשוב אליהם. וזוהי עבודת התשובה.(צרור המור, תורת משה)*
ת. תלמידיו של משה רבינו היו כולם – אצל יהושע לא כולם היו תלמידיו [ולכן נהג בזקנים כבוד]. א"נ משה רבינו לא היה צריך לזקנים בכיבוש
הארץ הקדים ראשים, ויהושע היה צריך להם הקדימם לראשים. א"נ משה רבינו לא נתייגע בתורה הקדים ראשים, ויהושע שנתייגע הקדים זקנים.
א"נ לפי שצפה משה רבינו ברוח הקודש שעתידים ישראל להסגר במלכיות וראשיהם עומדים על גביהם לפיכך הקדים ראשים לזקנים [ירושלמי
הוריות פ"ג ה"ה] (תורה תמימה)
ת. תשי"ח שנים היו עשרת השבטים בארץ עד שגלו. כמנין (לעיל ד כו) אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר (718 עם מנין התיבות). וכמו (דברים לג כט) וַאֲשֶׁר חֶרֶב
גַּאֲוָתֶךָ ( וַאֲשֶׁר חֶרֶב בגמטריא 717) וזהו זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ (תהלים צ ה) שנים כמנין זְרַמְתָּם יִהְיוּ (718), לכך כתיב שֵׁנָה חסר י' כמו שָׁנָה . (רבינו אפרים)
מקורות / חידודון *

א. כתב בעה"ט - לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך. וכן (תהלים כז יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְ-הוָה , לוּלֵא , אותיות אלול . שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'. אֶת לְבָבְךָ וְאֶת . בגימ' זה לימות המשיח . ( עם הכולל 862).
ג. ונראה לישב דאחר ימי משה רבינו וכל ימי יהושע ישראל היו עובדים לה' ואחרי דור יהושע בעוה"ר עבדו ע"ז ולא דמי להא דהנהו בריוני דהכא תכף אחר מיתת ר' זירא הדרי בהו. ואי היה כונת משה רבינו על ישראל אחרי פטירתו סמוך ונראה ודאי לא היה ק"ו דיש לומר דדילמא יארע כבריוני דר' זירא. אבל כונת משה רבינו היה על דור שאחרי יהושע ויש מהם אשר לא זכרו ולא ראו משה רבינו והנסים והנפלאות דאינהו יעבדו ע"ז. (פתח עינים שם)
א"נ דהבריוני לא כחשו בעקרי האמונה בהשגחה ובשכר ועונש כנראה מדבריהם עד האידנא כו' רק שחטאו לתיאבון. אולם מרי ישראל היה ביסודי האמונה כמו בעגל ובמרגלים ובשארי נסיונות יפה שפט משה הן בעודני כו' שראו אותות השגחה והיכולת כי גדלו כפרו בו יתעלה. (הרש"ש שם)
ה. ביומא פ"ה חשיב ליה וקם בהנהו ה' מקראות שאין להם הכרע והם שאת , משוקדים , מחר , ארור וקם ואפשר דר"ג השיב להם כיון דאין לו הכרע הוא סובל שני הפירושים ומשמע נמי דקאי אדלעיל עם אבותיך וקם והכופרים השיבו לו דיש לו הכרע ודלמא וקם העם וגו' והוא מבואר לפי תשובת ר"ג שהמקרא הזה אין לו הכרע שבא הרמז בזה שמיתת צדיקים אינו העדר והפסד להם אלא שהם העדר והפסד לדורות וזהו שאמר שוכב עם אבותיך וקם שאין אתה העדר לך במיתתך לפי שאתה קם לזמן התחייה אבל אתה העדר גדול לדורך וקם העם הזה וזנה וגו' דלא יהיה להם מוכיח ועומד בפרץ כמו שעשית אתה להחזירן למוטב ולהדריכן בדרך ישרה כמה פעמים אחר שחטאו גם להתפלל עליהן. (חידושי אגדות - סנהדרין צ ב)
ילקוט שמעוני (תורה לז) - איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".
ו. כתב התורה תמימה - ונראה משום דמפסוק שלפנינו נראה יותר הכוונה דבְּנֵי לֵוִי הכתוב כאן הם הלוים ממש ולא כהנים שהם בני לוי משום דסמיך לי' הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן וגו' וזאת היתה ממלאכת הלוים. וגם י"ל משום דמאותו הפסוק מבואר רק שכהן קודם ללוי, אבל הא דלוי קודם לישראל אינו מבוחר ממנו, ובמתניתין קתני גם דין קדימת לוי לישראל, לכן מביא רב מתנה פסוק זה משום דבירושלמי גיטין פ"ה ה"ט מביא מפסוק זה להדיא ראיה על דין קדימת לוי לישראל מדכתיב וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אחר בני לוי.
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּ לְּכֶם לִ פְנֵי יְ -הוָה ר"ת כלי , נוטריקון כ הנים ל וים י שראלים. (רבינו אפרים)
י. יצה"ר דומה לזבוב כו'. שהוא בריה קטנה וחלש ומבאיש דבר חשוב שמן רוקח כן הוא היצה"ר כמ"ש (סוכה נב: סנהדרין צט:) בתחלה דומה לחוט כו' קאמר דיושב בין ב' מפתחי הלב כדלקמן לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ . ושמואל מדמה ליה לחטה שהוא ג"כ דבר קטן ואולי דס"ל כמ"ד אילן שאכל ממנו אדה"ר חטה היה (לעיל ברכות מ.) וע"י בא יצה"ר. (חידושי אגדות – ברכות סא א)
וידוע דיצר הרע פועל פעולתו בעיניים תחלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ברכות א, ה) עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה אינון דתחלה עין רואה ואחר כך לב חומד ואחר כך אברים גומרים ולכן שְׁתֵּי עֵינָיו דומין בתחלתם לִשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב שהוא כינוי ליצר הרע כדכתיב זְבוּבֵי מָוֶת וכו'. וכן בחוטם גם כן אמר דמיון של טיפי זבוב להורות שיצר הרע יוכל לשלוט ולטמא גם בנשמה שהיא בחוטם האדם כדכתיב וַאֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז, כב).
ומה שאמר ' פִּיו מָתוּחַ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה ' עשה דמיון לפה בחוט השערה כי באותיות 'שַּׂעֲרָה' יש רמז ליצר הרע והיינו ש' גימטריא יצר [300] ונשאר אותיות הרע הרי יצר הרע ולכן הפה מתוח כחוט השערה לרמוז שהיצר הרע שולט בפה יותר מכל האברים הן בדברים אסורים הן של לשון הרע ושקר ושבועה וכיוצא והן במאכלות אסורות. (בן יהוידע – נדה כה א)
ידוע כי יצר לב האדם מפתה אותו לעבור על המצות , וגם כשהוא עושה מצוה - לעשותה שלא לשמה אלא בשביל גאוה וכבוד ולהתכבד בקלון חבירו. וזהו ענין "בין שני מפתחי הלב" דהיינו לעשות עברות, וגם המצוה שיעשה תהיה שלא לשמה, והרהורי עבירה מעורבים בה. וסמך לזה מן המקרא זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ (קה' י א), שכמו שהזבוב במותו אם יפול לשמן רוקח, אשר טוב ריחו נודף ממנו, יבאישנו כולו עד כי ריח רע עולה ממנו, כן אם הוא עושה מצוה אשר שכרה גדול, ועושה אותה לשם גאוה או להתכבד בקלון חבירו, לא רק שלא יקבל שכר, אלא שיפרעו ממנו, כמו שאמרו בירושלמי סוכה רפ"ג (נג ע"ג): אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. (שערי תורת בבל – ברכות סא א)
נ. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא – א"נ על ידי שם כדאיתא (חגיגה יד ב) אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. פרש"י - עלו לרקיע על ידי שם. ומעבר לים על ידי אוניות. ועוד י"ל אם היו צריכים לעלות היה השי"ת עושה שיוכלו לעלות השמימה, אלא שזה היה ע"י קושי גדול. (טעמא דקרא)
ע. א"נ אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם במעמד אחד, ראשי השבטים עצמם והשוטרים, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אלו הבינוניים, והנשים והטף והגרים שבאו לגור בקרב המחנה. (דעת זקנים)
א"נ אינו דומה איש פשוט המקבל עליו אלה ושבועה לראש שבט, זקן ושוטר לפי שאשמת ישראל תלויה בראשי העדה. בשעה שהעביר משה רבינו את בנ"י לפני מותו בברית אלה ושבועה, מנה את כל המדרגות שבישראל אחת לאחת שכל אחד מהם יקבל באלה , איש איש לפי ערכו ותפקידו. (אזנים לתורה)
ש. כתב הטור (או"ח תקפה) - וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ - מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא - דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן (ר"ה טז ב).
ומפרש בה"ג , דלא דאקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו. רמז לדבר: אֵין שָׂ טָן וְ אֵין פֶּ גַע רָ ע (מלכים א ה יח( ראשי תיבות שופר. פירוש, כשיש שופר אין פגע רע. אף על פי שאין שופר מפורש בתקיעות ראש השנה, אנו לומדין אותו מיובל, דכתיב ביה (ויקרא כה ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי .
כתב הט"ז - וקשה היכא רמיזא אין שטן אדרבה להיפוך משמע ח"ו ונ"ל דהוא ע"ד שמצינו במדרש שסמאל עצמו מלמד זכות על ישראל ואמר יש לך עם כמלאכים כו' ע"כ אמר כאן שטן ואין פגע רע כלומר אף שהשטן שם הוא מ"מ אין פגע רע כי הוא עצמו נהפך לטובה ממילא הוה כאלו אינו שם כלל והוה שפיר אין שטן.
פירש המאירי - וכל שנה שנמנעו מתוך פשיעתם ולא תקעו בר"ה יהיו דואגים להיות מריעים לה בסופה וכשתוקעים ומתפללים ונכנעים ובאים לפני השם ית' כדלים וכרשים יהיו בטוחים שהם נענים והוא שאמרו כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה.
צ. לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה, וְיִקַּח עַתּוּדִים (כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה, עַתּוּדִים. משלי כז, כו). נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שנדחים מצות שאפשר לעשותם על ידי אחרים מפני עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח, יא) וידוע שָׂדֶה רמז למצות שהם תיקון המלכות 'חקל תפוחין קדישין' וְעַתּוּדִים רמז לדברי תורה שנקראים 'כבשי דרחמנא' שבהם כבוש ואצור כמה וכמה עניינים נסתרים וכמו שאמרו הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ. (בן יהוידע – חולין פד א)
ק. לא כל הגבעונים באו אלא חלק מהם, שאילו כולם באו איזה באו בימי יהושע, ואע"ג שמשה עשאן חוטבי עצים ושואבי מים מכל מקום יהושע רצה להרגן משום שכבר התחילו במלחמה אין מקבלין אותן. ומשום חילול ה' קבלן. (טעמא דקרא)
מלמד שבאו כנענים כו'. דאם לא כן, מאי מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ , דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט, יח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ"כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש"י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ר' לעיל כ, יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וכיון שנתגיירו לא שייך 'למען לא ילמדו' (רש"י שם). וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות עט. ), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם , ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות עו. ) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא דוְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם – כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי: ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות יג. ) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור. (גור אריה)

שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת ramnadlan018@gmail.com